גירושים, עזיבת האבא ומה שבמקביל
קראתי לאחרונה במאמרים על גירושים והבנתי את המיקום שלי בסיפור שלי לפי זה. אני בן 16.5, עוד חודש לציון חמש שנים לגירושים של ההורים שלי. בן בכור עם עוד שתי אחיות בנות 14.5 ו9.5.
*לאלה שאין להם כוח לקרוא, תעברו לפסקה האחרונה.
עפ"י הממצאים עלה כי אני במצב שאני מהסוג שחטף את הגירושים הכי קשה מהילדים, הייתי בוכה אבל אחרי זמן מאוד קצר תמכתי ועזרתי שתהליך של השינוי שאבא שלי עוזב את הבית. עזרתי לו לעבור דירה ולא נראה כל בעיה בקשר שלי עם כל אחד מההורים.
מגיל 13, עם המעבר לחטיבה, נעשיתי בודד ופגוע מאוד מכל אחד שהעליב אותי, גם אם לא התכוון לפגוע בי כל כך חזק. השפילו אותי ופגעו בשם הטוב של המשפחה שלי ואני זוכר אפילו פעם אחת שירקו עלי. עבר זמן רב של יותר מחצי שנה עד שהסגלתי את עצמי לסביבה החדשה, אבל המצב בלימודים שלי הדרדר מאוד. בגיל 14 כבר הגעתי למצב שהיא לי ממוצע 60 בתעודה, על אף שהייתי תלמיד מצטיין בשנים קודמות. באמצע אותה שנה לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שאני עושה את כל מה שאפשר כדי לשפר את מצבי. בסוף אותה שנה הממוצע שלי היה כבר 75.
לצד זה המצב החברתי שלי עם בנות היה לא טוב גם כן, למרות שחבר שלי גילה למישהי שחיבבתי שאני מחבב אותה, למרות שאין לי מושג איך הוא יודע שאני מחבב אותה. היא הייתה מנסה לדבר איתי ולהתחיל איתי, ולמרות שהיו לי אליה רגשיות, בתגובותי לא הראיתי יותר מדי עניין.
בחופש הגדול של אותה שנה אבא שלי הציג לנו את חברתו החדשה והראשונה (לידיעתנו) מאז הגירושים. הלכנו לבאולינג איתה ועם הבן שלה בן ה9 על הפעם הראשונה, למרות שלא נעשתה שום תקשורת ביננו. היא גם אם חד הורית
כבר שבועיים אחרי זה נסענו איתם לשיט ליוון לשבוע, למרות שלא הרגשנו ממש נוח עם זה.
פחות מחודש אחרי זה אחותי בת ה14 כבר לא באה לאבא שלנו, ונמנעה מכל סוג של קשר איתו, בגלל שהראה (למרות שכמובן שהכחיש זאת) שהוא מעדיף את חברתו על פניה, ואחותי הזאת עוד נחשבה לזאתי שהכי מחוברת אליו ויש את הקשר הכי טוב איתו.
עוד שבוע אחרי זה כבר הכרנו את כל המשפחה שלה כמעט, וזאתי שחיבבתי המשיכה לנסות לצור איתי קשר במקביל, ושוב הגבתי בצורה לא טובה, ובפסח שהיה חצי לאחר מכן, שהיה טראומה קשה בשבילי, בו סעדנו את ערב פסח עם 30 איש מהצד של המשפחה של חברה שלו. הרגשתי כל כך רע בארוחה הזאת, עוד לאחר מכן הלכנו לישון אצל חברה שלו, ויום לאחר מכן סעדנו שוב איתם, רק שהיה 40 איש מהמשפחה שלה.
כמו ששמתם לב לא נוצרה התחשבות מצד אבא שלנו לגבי הדעה שלנו בנושא והם המשיכו לעבוד לפי לוח הזמנים שלהם.
לאחר מכן נוצר ניסיון לחדש את הקשר של אחותי עם אבא שלי ע"י תמיכה מצד סבתא שלנו, ונוצר שיפור הדרגתי.
לאחר חודשיים נודע לנו כי נעבור לגור עם חברה שלו בבית משותף. למרות שלא הבעתי דעה בעניין, הרגשתי רע מאוד. למרות זאת עזרתי במעבר של הדירה גם הפעם, וחודש אחרי שעברנו לגור שם אבא שלי ואחותי הגיעו למצב בו הם הסכימו כי היא תבוא לגור בבית בתנאי שיתאפשר שתגדל ארנבים אצליהם. זה הוסכם.
למרות זאת גם אחותי הרגישה שם רע מאוד, אפילו יותר ממני. היא הייתה קוראת לאבא שלנו בשמו הפרטי, וחברה שלו הייתה מתערבת בזה - "הוא אבא שלך, את תקראי לו ככה, לא בשם הפרטי שלו, הוא לא סתם איזה מישהו ברחוב"... היה גם קטע שהיא התכחשה לזה שהוא אבא שלה.
לאחר חודשיים בלבד, כשאחותי רצתה להביא ארנב חדש במקום אחד שמת, שומעים את חברה של אבא של ממרחקים צועקת על אחותי שהיא מוכנה בשום אופן להביא עוד ארנב, למרות שזה תואם מראש עם אבא שלי והוא הסכים.
אחותי בכתה בחדר שלה בטלפון כשדיברה עם אמא שלי ואחרי זה היא החליטה שהיא לא באה יותר לשם, והיא לוקחת איתה את הארנבים (האחד שנשאר ועוד אחד שהיא הביאה). חברה שלו לא הסכימה שתקח את הראשונה, למרות שהיא נחשבת כשלה, ובסוף היא עזבה רק עם השני.
לאחר מכן, שאני הייתי לבד שם (מבחינת הגיל), ולא היה לי עם מי לדבר שם, הייתי מבלה שעות שלמות בחדר שלי סגור כל יום כמעט שהייתי שם ומדבר עם סבתא ואמא שלנו. זאת הייתה הדרך היחידה שלי לפרוק כעס ורגשות שם ומכל המעמסות שהם מטילים עלי.
במקביל לכך, זאתי שאני מחבב עשתה ניסיון אחרון לדבר איתי. היא שאלה שאלה פשוטה - אם יש לי מסטיק ,ולא הסתכלתי אפילו לעברה וישר עניתי בשלילה (אחרי כל הניסיונות האחרים שהיא עשתה היא עברה לדברים הרבה יותר פשוטים). מאז היא הפסיקה לנסות.
המצב שלי בבית אצל אבא שלנו הדרדר ופיתחתי כעס וייאוש שהייתי מוציא אותו בקללות ואגרסיביות ואלימות פיזית כלפי סבתא, שלי, אמא שלי והאחיות שלי. לאחותי זה גם נוצר, רק בתקופה שאחרי שהיא הפסיקה לבוא לאבא שלנו. זה הגיע אצלה למצבים חמורים מאוד ולקחו אותה לפסיכיאטר ומאז עד היום היא לוקחת תרופה פסיכיאטרית באופן קבוע.
תוך השהייה שלי בבית שם, עם הסבל, הייתי עושה נסיונות לדבר עם אבא שלי ביחד עם סבתא שלי (שאם לא הזכרתי היא מצד האמא), שהייתה המגשרת בין כולם. בשיחות הובטחו הרבה דברים, שהרבה מהם לא קוימו, ביניהם שאני יקבל יחס טוב יותר, הבן שלה לא יטריד אותי (חשבו שבגלל שאני גדול אז אני יכול להגיד לו מה שבא לי בנוגע לסמכות - הוא היה רואה סרטי אלימות ויודע מונחים של סקס וכדומה (בן 9 - מגיל 7 יודע מה זה), והיה כופה עלי ואחיותי לראות את הדברים שהוא רואה, בעיקר אחותי הקטנה, שהושפעה ממנו לרעה.
אחרי יותר מחמש שיחות (שקשה מאוד ליזום כי אי אפשר היה לדבר עם אבא שלי בצורה אחרת) החלטתי שאני לא רוצה יותר לבוא. בשיחה החלטנו (שיכנע אותי) שאני יתן לזה עוד הזדמנות. לא נעשה שום שינוי, ובפסח האחרון לפני חודשיים, בפעם האחרונה שראיתי את חברה שלו, הם תכננו ללכת למימונה אצל המשפחה שלה, ואני לא רציתי לבוא כמובן, אז הם תכננו להוריד אותי אצל אמא שלנו. שעה לפני הנסיעה היא התחילה לתחקר אותי (ציטוטים מדויקים) מה אני אוכל, כמה, איך, מתי, למה, השוותה אותי לבן שלה ("נחום (שם בדוי) אוכל שני המבורגרים ביום. בגיל שלך אתה צריך לאכול יותר"). באותו קטע אבא שלי אפילו הצטרף לשאלות האלו. אחרי זה:
"מי מכין לך?"
"אמא"
"אתה לא מכין בעצמך?"
"כמעט ולא"
"אתה כבר בוגר, אתה אמור להכין כבר לבד אוכל. ילדים בגיל שלך כבר נוסעים לבד לכל מקום, מכינים לבד אוכל, יוצאים לבלות עם אחרים."
"מה, אין לי חברים?"
"...לא יודעת....אתה בא אליהם?"
"לפעמים"
"הם באים אליך?"
"לא"
"למה? אתה מתבייש בחיים שלך? נחום לא רואה את אבא שלו בכלל והוא מביא חברים הביתה כל הזמן"
באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה לשמוע אותה יותר, והיה לי ברור שאני לפה לא בא יותר.
בשיחה שהייתה לי לבד עם אבא שלי אמרתי לו את זה, והוא ניסה לשכנע אותי בלי סוף, אבל לא הסכמתי. סיכמנו שנפגש באופן קבוע פעם שבוע יחד עם אחותי, שאת אותה תוכנית שנעשתה איתה אחרי שהיא עזבה אותו כבר נעלמה.
בפעמים הראשונות אני הייתי עושה הכל, והוא דחה כל הצעה שעשיתי ולא הציע שום דבר חלופי. רק לאחר יותר משבוע שלא דיברנו איתו הוא החליט בטובו להתקשר ושאל על יום להפגש. אחרי זה נעשה לי שאני לא רוצה להציע לו יותר, כי אני לא רוצה להיפגש איתו יותר. הפגישות שאני ואחותי עושים איתו עכשיו אני מרגיש שהם בכלל לא עוזרות לי ואני מרגיש חררה בכל פעם שאנחנו נפגשים איתו, וקשה לי מדי להיפתח בפניו שוב, ואני כמעט ולא מדבר איתו.
אז אני בעצם לא רואה בפגישות האלה שום מטרה, ושהם עושות לי רק רע.
עכשיו אני מרגיש שזה מאוד מעיק עלי, כי הדברים שנאמרו ונעשו בבית אצלו היו בלתי נשכחים במובן רע, ואני מאוד טרוד מהפגישות. גם עם הבחורה שאני מחבב מאוד אני מאוד טרוד, כי אין לי עם מי לדבר על זה, ואני לא יודע מה לעשות, ובדברים האלה אני חתיכת פחדן. זה מקשה עלי גם בבית הספר כל הדברים האלה כי שם הם לא יודעים כלום על המצב חוץ מזה שההורים שלי גרושים, ובפני חברי אני מנסה להראות שכאילו הכל בסדר.
חייב עזרה ולא יודע למי לפנות.
קראתי לאחרונה במאמרים על גירושים והבנתי את המיקום שלי בסיפור שלי לפי זה. אני בן 16.5, עוד חודש לציון חמש שנים לגירושים של ההורים שלי. בן בכור עם עוד שתי אחיות בנות 14.5 ו9.5.
*לאלה שאין להם כוח לקרוא, תעברו לפסקה האחרונה.
עפ"י הממצאים עלה כי אני במצב שאני מהסוג שחטף את הגירושים הכי קשה מהילדים, הייתי בוכה אבל אחרי זמן מאוד קצר תמכתי ועזרתי שתהליך של השינוי שאבא שלי עוזב את הבית. עזרתי לו לעבור דירה ולא נראה כל בעיה בקשר שלי עם כל אחד מההורים.
מגיל 13, עם המעבר לחטיבה, נעשיתי בודד ופגוע מאוד מכל אחד שהעליב אותי, גם אם לא התכוון לפגוע בי כל כך חזק. השפילו אותי ופגעו בשם הטוב של המשפחה שלי ואני זוכר אפילו פעם אחת שירקו עלי. עבר זמן רב של יותר מחצי שנה עד שהסגלתי את עצמי לסביבה החדשה, אבל המצב בלימודים שלי הדרדר מאוד. בגיל 14 כבר הגעתי למצב שהיא לי ממוצע 60 בתעודה, על אף שהייתי תלמיד מצטיין בשנים קודמות. באמצע אותה שנה לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שאני עושה את כל מה שאפשר כדי לשפר את מצבי. בסוף אותה שנה הממוצע שלי היה כבר 75.
לצד זה המצב החברתי שלי עם בנות היה לא טוב גם כן, למרות שחבר שלי גילה למישהי שחיבבתי שאני מחבב אותה, למרות שאין לי מושג איך הוא יודע שאני מחבב אותה. היא הייתה מנסה לדבר איתי ולהתחיל איתי, ולמרות שהיו לי אליה רגשיות, בתגובותי לא הראיתי יותר מדי עניין.
בחופש הגדול של אותה שנה אבא שלי הציג לנו את חברתו החדשה והראשונה (לידיעתנו) מאז הגירושים. הלכנו לבאולינג איתה ועם הבן שלה בן ה9 על הפעם הראשונה, למרות שלא נעשתה שום תקשורת ביננו. היא גם אם חד הורית
כבר שבועיים אחרי זה נסענו איתם לשיט ליוון לשבוע, למרות שלא הרגשנו ממש נוח עם זה.
פחות מחודש אחרי זה אחותי בת ה14 כבר לא באה לאבא שלנו, ונמנעה מכל סוג של קשר איתו, בגלל שהראה (למרות שכמובן שהכחיש זאת) שהוא מעדיף את חברתו על פניה, ואחותי הזאת עוד נחשבה לזאתי שהכי מחוברת אליו ויש את הקשר הכי טוב איתו.
עוד שבוע אחרי זה כבר הכרנו את כל המשפחה שלה כמעט, וזאתי שחיבבתי המשיכה לנסות לצור איתי קשר במקביל, ושוב הגבתי בצורה לא טובה, ובפסח שהיה חצי לאחר מכן, שהיה טראומה קשה בשבילי, בו סעדנו את ערב פסח עם 30 איש מהצד של המשפחה של חברה שלו. הרגשתי כל כך רע בארוחה הזאת, עוד לאחר מכן הלכנו לישון אצל חברה שלו, ויום לאחר מכן סעדנו שוב איתם, רק שהיה 40 איש מהמשפחה שלה.
כמו ששמתם לב לא נוצרה התחשבות מצד אבא שלנו לגבי הדעה שלנו בנושא והם המשיכו לעבוד לפי לוח הזמנים שלהם.
לאחר מכן נוצר ניסיון לחדש את הקשר של אחותי עם אבא שלי ע"י תמיכה מצד סבתא שלנו, ונוצר שיפור הדרגתי.
לאחר חודשיים נודע לנו כי נעבור לגור עם חברה שלו בבית משותף. למרות שלא הבעתי דעה בעניין, הרגשתי רע מאוד. למרות זאת עזרתי במעבר של הדירה גם הפעם, וחודש אחרי שעברנו לגור שם אבא שלי ואחותי הגיעו למצב בו הם הסכימו כי היא תבוא לגור בבית בתנאי שיתאפשר שתגדל ארנבים אצליהם. זה הוסכם.
למרות זאת גם אחותי הרגישה שם רע מאוד, אפילו יותר ממני. היא הייתה קוראת לאבא שלנו בשמו הפרטי, וחברה שלו הייתה מתערבת בזה - "הוא אבא שלך, את תקראי לו ככה, לא בשם הפרטי שלו, הוא לא סתם איזה מישהו ברחוב"... היה גם קטע שהיא התכחשה לזה שהוא אבא שלה.
לאחר חודשיים בלבד, כשאחותי רצתה להביא ארנב חדש במקום אחד שמת, שומעים את חברה של אבא של ממרחקים צועקת על אחותי שהיא מוכנה בשום אופן להביא עוד ארנב, למרות שזה תואם מראש עם אבא שלי והוא הסכים.
אחותי בכתה בחדר שלה בטלפון כשדיברה עם אמא שלי ואחרי זה היא החליטה שהיא לא באה יותר לשם, והיא לוקחת איתה את הארנבים (האחד שנשאר ועוד אחד שהיא הביאה). חברה שלו לא הסכימה שתקח את הראשונה, למרות שהיא נחשבת כשלה, ובסוף היא עזבה רק עם השני.
לאחר מכן, שאני הייתי לבד שם (מבחינת הגיל), ולא היה לי עם מי לדבר שם, הייתי מבלה שעות שלמות בחדר שלי סגור כל יום כמעט שהייתי שם ומדבר עם סבתא ואמא שלנו. זאת הייתה הדרך היחידה שלי לפרוק כעס ורגשות שם ומכל המעמסות שהם מטילים עלי.
במקביל לכך, זאתי שאני מחבב עשתה ניסיון אחרון לדבר איתי. היא שאלה שאלה פשוטה - אם יש לי מסטיק ,ולא הסתכלתי אפילו לעברה וישר עניתי בשלילה (אחרי כל הניסיונות האחרים שהיא עשתה היא עברה לדברים הרבה יותר פשוטים). מאז היא הפסיקה לנסות.
המצב שלי בבית אצל אבא שלנו הדרדר ופיתחתי כעס וייאוש שהייתי מוציא אותו בקללות ואגרסיביות ואלימות פיזית כלפי סבתא, שלי, אמא שלי והאחיות שלי. לאחותי זה גם נוצר, רק בתקופה שאחרי שהיא הפסיקה לבוא לאבא שלנו. זה הגיע אצלה למצבים חמורים מאוד ולקחו אותה לפסיכיאטר ומאז עד היום היא לוקחת תרופה פסיכיאטרית באופן קבוע.
תוך השהייה שלי בבית שם, עם הסבל, הייתי עושה נסיונות לדבר עם אבא שלי ביחד עם סבתא שלי (שאם לא הזכרתי היא מצד האמא), שהייתה המגשרת בין כולם. בשיחות הובטחו הרבה דברים, שהרבה מהם לא קוימו, ביניהם שאני יקבל יחס טוב יותר, הבן שלה לא יטריד אותי (חשבו שבגלל שאני גדול אז אני יכול להגיד לו מה שבא לי בנוגע לסמכות - הוא היה רואה סרטי אלימות ויודע מונחים של סקס וכדומה (בן 9 - מגיל 7 יודע מה זה), והיה כופה עלי ואחיותי לראות את הדברים שהוא רואה, בעיקר אחותי הקטנה, שהושפעה ממנו לרעה.
אחרי יותר מחמש שיחות (שקשה מאוד ליזום כי אי אפשר היה לדבר עם אבא שלי בצורה אחרת) החלטתי שאני לא רוצה יותר לבוא. בשיחה החלטנו (שיכנע אותי) שאני יתן לזה עוד הזדמנות. לא נעשה שום שינוי, ובפסח האחרון לפני חודשיים, בפעם האחרונה שראיתי את חברה שלו, הם תכננו ללכת למימונה אצל המשפחה שלה, ואני לא רציתי לבוא כמובן, אז הם תכננו להוריד אותי אצל אמא שלנו. שעה לפני הנסיעה היא התחילה לתחקר אותי (ציטוטים מדויקים) מה אני אוכל, כמה, איך, מתי, למה, השוותה אותי לבן שלה ("נחום (שם בדוי) אוכל שני המבורגרים ביום. בגיל שלך אתה צריך לאכול יותר"). באותו קטע אבא שלי אפילו הצטרף לשאלות האלו. אחרי זה:
"מי מכין לך?"
"אמא"
"אתה לא מכין בעצמך?"
"כמעט ולא"
"אתה כבר בוגר, אתה אמור להכין כבר לבד אוכל. ילדים בגיל שלך כבר נוסעים לבד לכל מקום, מכינים לבד אוכל, יוצאים לבלות עם אחרים."
"מה, אין לי חברים?"
"...לא יודעת....אתה בא אליהם?"
"לפעמים"
"הם באים אליך?"
"לא"
"למה? אתה מתבייש בחיים שלך? נחום לא רואה את אבא שלו בכלל והוא מביא חברים הביתה כל הזמן"
באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה לשמוע אותה יותר, והיה לי ברור שאני לפה לא בא יותר.
בשיחה שהייתה לי לבד עם אבא שלי אמרתי לו את זה, והוא ניסה לשכנע אותי בלי סוף, אבל לא הסכמתי. סיכמנו שנפגש באופן קבוע פעם שבוע יחד עם אחותי, שאת אותה תוכנית שנעשתה איתה אחרי שהיא עזבה אותו כבר נעלמה.
בפעמים הראשונות אני הייתי עושה הכל, והוא דחה כל הצעה שעשיתי ולא הציע שום דבר חלופי. רק לאחר יותר משבוע שלא דיברנו איתו הוא החליט בטובו להתקשר ושאל על יום להפגש. אחרי זה נעשה לי שאני לא רוצה להציע לו יותר, כי אני לא רוצה להיפגש איתו יותר. הפגישות שאני ואחותי עושים איתו עכשיו אני מרגיש שהם בכלל לא עוזרות לי ואני מרגיש חררה בכל פעם שאנחנו נפגשים איתו, וקשה לי מדי להיפתח בפניו שוב, ואני כמעט ולא מדבר איתו.
אז אני בעצם לא רואה בפגישות האלה שום מטרה, ושהם עושות לי רק רע.
עכשיו אני מרגיש שזה מאוד מעיק עלי, כי הדברים שנאמרו ונעשו בבית אצלו היו בלתי נשכחים במובן רע, ואני מאוד טרוד מהפגישות. גם עם הבחורה שאני מחבב מאוד אני מאוד טרוד, כי אין לי עם מי לדבר על זה, ואני לא יודע מה לעשות, ובדברים האלה אני חתיכת פחדן. זה מקשה עלי גם בבית הספר כל הדברים האלה כי שם הם לא יודעים כלום על המצב חוץ מזה שההורים שלי גרושים, ובפני חברי אני מנסה להראות שכאילו הכל בסדר.
חייב עזרה ולא יודע למי לפנות.
