גירושין בין מוסלמי ליהודיה

[עוד יוסף פנדריך]

גירושין בין מוסלמי ליהודיה

יש בישראל זוגות נשואים בהם הבעל מוסלמי והאישה יהודיה. גם ביניהם פורצים משברים, כמו אצל זוגות אחרים, ואחד מהם רוצה להתגרש. מה הדין?

שתי שאלות מתעוררות כאן- למי נתונה סמכות השיפוט ואיזה דין יחול על תביעת הגירושין?

סמכות השיפוט

ס' 1 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), קובע-

“(א) עניני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של בית משפט לעניני משפחה (בחוק זה – בית המשפט) אלא אם כן על פי הוראות חוק זה נתונה סמכות השיפוט לבית דין דתי.”

אין לאף בי"ד דתי סמכות שיפוט ייחודית בעניני התרת נישואין של מוסלמי ויהודיה.

סמכות השיפוט של ביה"ד הרבני קיימת רק לגבי יהודים, היינו שני בני הזוג צריכים להיות יהודים (ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים [נישואין וגירושין] ). הוא הדין לגבי ביה"ד השרעי. שני בני הזוג חייבים להיות מוסלמים( ס' 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922-1947).

נמצאנו למדים שאת התביעה לגירושין יש להגיש לביהמ"ש לעניני משפחה.

הדין החל על התביעה

ס' 5 לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין, קובע-

ברירת הדין בבית משפט לעניני משפחה
(תיקון מס' 1)
תשנ"ה-1995
“(א) בית משפט לעניני משפחה ששיפוטו נקבע לפי חוק זה ידון בענין לפי סדר ההעדפה הבא:
(1) הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג;
(2) הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג;
(3) הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג;
(4) הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין –
ו
(תיקון מס' 2) תשס"ה-2005
בלבד שבית המשפט לא ידון לפי דין כאמור אם חלים על פיו דינים שונים על שני בני הזוג או אם לא ניתן לפיו לערוך גירושין.
(ב) באין דין שיחול לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדון לפי הדין הפנימי של מקום מושבו של אחד מבני הזוג, כפי שייראה לו צודק בנסיבות הענין.
(ג) הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין.
(תיקון מס' 2) תשס"ה-2005
(ד) לענין סעיף זה, "מקום מושב" – כהגדרתו בסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.”

הדין הפנימי של זוגות מעורבים, אזרחי ישראל ותושביה, הוא הדין הישראלי. הדין הישראלי הוא עצמו מתפצל לשניים. חוק השיפוט הרבני וחוק המשפחה המוסלמי. חוק השיפוט הרבני קובע בסעיף 2- “ נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה.”

לעומת זאת חוק המשפחה המוסלמי, שהוא חוק עותמני שנקלט בישראל עם הקמת המדינה, מתיר לגבר מוסלמי לשאת אישה בת עדה דתית מונותאיסטית, היינו מכיר בנישואים ליהודיה ( הקאדי האשם סואעד, קשר הנישואין באיסלאם ודרכי התרתו, אתר הסיוע המשפטי).

לפיכך בעוד שלפי חוק אחד הנישואין בין מוסלמי ליהודיה בטלים ומבוטלים באשר הוא לא מכיר בנישואי תערובת, לפי החוק האחר-הנישואים תקפים.

לכן לא ניתן להפעיל את סעיף 5 (א) כפי שהוא עצמו קובע בסיפא.

התוצאה היא שיש לפנות לסעיף קטן (ב) שלפיו ביהמ"ש יכריע על פי דינו של אחד הצדדים כפי שייראה לו צודק בנסיבות הענין. אין ספק שמדובר בהכרעה קשה.

כל זה כמובן בתנאי שאין הסכמה להתגרש.