גירושין- הצלחה או כשלון?

[דף חדש4]

גירושין- הצלחה או כשלון?

האם אתם חושבים שהגרושין שלכם היו נמנעים? האם זו עדות לכשלון בחוויה שלכם והאם יש כאן אנשים שדווקא מרגישים שלהתגרש היה הדבר הכי חכם, והכי מפרגן לעצמם שהם יכלו לעשות? אני תוהה לגבי ההבדל בין אלה לאלה. באופן אישי, הגרושין שלי הם הטראומה של החיים שלי ומוקד להרבה רגשות של חרטה ועצב אבל אני שומעת מגברים ומנשים גרושות שהם מרגישים הקלה וחרטה שלא עשו את הצעד הזה קודם. אני תוהה מה גורם לאנשים לחוש כך והאם זה יכול להיות אמיתי- גרושין כצעד מעצים וחיובי בחיים?

 

[ornme]

כשהתחתנתי עם האקס,

חשבתי שאחיה איתו עד הסוף.
לא יכולתי לתאר לעצמי מצב בו ניפרד.
הגירושין שלנו מנקודת ראותי הם כישלון, כי לא הצלחנו ביחד.
אבל...
נראה לי שלא היתה לי אפשרות אחרת, כך שהפרידה הביאה להקלה גדולה עבורי.
ישנם מצבים בהם אי אפשר לבטוח באדם שלצידך, ואז האפשרויות נהיות מוגבלות...

וכן, מבחינתי זו היתה תחילתה של צמיחה, הגירושין שלנו. התחלה של חיים אחרים, משופרים.

 

[איל85]

לא הכל נשמע כמו שזה נראה

שלום

כאדם שחווה גירושים ומלווה לא מעט זוגות לפני, בתוך ואחרי גירושים,

עוד לא ניתקלתי בזוג שה היה קל. בד"כ יש ילדים, יש דרמות, מתחים,

והרבה הרבה שאלות. נכון שיש זוגות שהגיעו למתחים כאלו, שאין כבר שום אמון

להאמין איש לרעהו, ואז מתאים להיפרד, כדי להפסיק לריב ולהרוס את החיים,

דרך אגב, מכיר יותר מזוג אחד, שאחרי תקופה ארוכה - חזרו לחיות יחד.

בדרך כלל, אנשים מנסים להראות חזות של "בסדר", ולהגן על עצמם מביקורת ושאלות.

לסיכום, רוב רובם של הזוגות המתגרשים, ממש, אבל ממש לא קל להם. איל

 

[והלאה וכאן]

אני חושבת שעצם ההגעה לכדי גירושים

היא הודאה בכישלון שלי לבחור את בן הזוג הנכון עבורי.
זה היה מאוד לא קל להודות בכך בפני עצמי ולהחליט להיפרד.
יחד עם זאת, אין לי ספק שזו היתה החלטה נכונה ונבונה שאפשרה לי לבנות את עצמי ואת חיי בצורה הרבה יותר נכונה ומוצלחת.
אין קשר - בעיני - בין תחושת הכישלון לבין התחושה שזו היתה החלטה נכונה., ואני חושבת שבשורה התחתונה זה שיעור משמעותי לחיים - מותר להודות בכישלון ולהמשיך הלאה, וזה עדיף על התכחשות לכישלון והיתקעות.

 

[דן דניאלי3]

אני לא מרגיש שום החמצה.

גרושתי פירקה את המשפחה.זה היה בלתי נמנע.אני לא אומר שזה משהו שהיה צריך להעשות קודם,לי אין אשמה לגבי הפירוק,גם אם לא הייתי צדיק.אבל ברגע שנעשה אני לא מצטער ע"כ.זה טראומה שאני איתה עד היום,אבל אני לא עוצר את החיים שלי.אני ממשיך קדימה.מה נגמרו לי החיים?

 

[gillyr]

היי

אני שמחה שהתגרשתי. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. אני לא מתחרטת בכלל.

 

[הפסיכולוג של עצמי]

שלום. וברוכים הנוכחים.

אני חדש כאן. גרוש טרי. עדיין מהרהר איך הגעתי למצב של כשלון כל כך מהדהד, ואני חושב שזו התשובה לשאלתך.

הסבר קצר (ציטוט מתשובה שכתבה מישהי בפורום השכן):

""אני חושבת שבסופו של דבר כל הקשרים מגיעים לאותו מקום בסוף, של אחרי ההתאהבות של יותר חברות ושותפות בחיים, וזה אולי לא רומנטי במיוחד, אבל זה בסדר גמור..."

עבורי (וזה כנראה לא נכון עבור כל אחד), להיות ביחד זו איננה רק דרך, אלא גם מטרה. משהו שהוא גדול יותר מהעצמי. חשבתי שבחרתי את בת הזוג המתאימה להגשמת מטרה זו. נכשלתי.

 

[דף חדש4]

שתי סוגיות- איפה הטעות? ומי בחר להתגרש?

מישהו כתב פה- הכשלון היה בבחירה לא נכונה. בעיני - הכשלון היה בהתנהלות לא נכונה. לא הערכתי אותו, הייתי מפונקת, לא מודעת מפסיק למה שיש לי להפסיד. אין ספק שגם לו היה את החלק שלו. ייתכן אפילו שהחלק שלו- זהה בדיוק לחלק שלי- פנוק, חוסר הערכה... הוא בחור טוב. לא מרגישה שלא בחרתי נכון- ולכן בסבוב השני ההקפדה היתה לא על- לבחור נכון אלא על- להתנהל נכון בתוך הקשר. וזה אומר- להשתנות. סוגיה שניה- מי בחר להתגרש? קל או קשה יותר להסתגל לגרושין שבן הזוג יזם|? אצלי אני יזמתי וזה אומר- לקחת אחריות ולחוש אשמה וזה אומר פחות אמפטיה מהסביבה וזה יכול להיות קשה באותה מידה, אם לא יותר, מאשר- להנטש.

 

[הפסיכולוג של עצמי]

מעניין. אני נמצא בערך בצד השני של מה שתיארת

אצלי הכשלון היה בבחירה לא נכונה, מהסיבה שכמה שנתתי (ונתתי הכל) לא הספיק ולא הוערך, ולכן היא זו שיזמה את הגירושים.

לא בטוח שהיא תרגיש כמוך (בטח לא בשלב טרי זה, בו היא עדיין מתלהבת מהרענון שבשינוי). אך גם אם תרגיש שטעתה, יהיה זה מאוחר מדי לתקן, כי האמון המוחלט בהחלט שנתתי בה אבד אל תהום הנשייה. וזה מה שהכי כואב.

זה הכי כואב כי בשלב זה נראה לי שבכל זוגיות חדשה אליה אבחר להיכנס, תמיד יקנן הספק שמה היא פתאום "תתהפך" ותחליט שלא מתאים לה יותר. מה שאומר שאצטרך להתנהל בהתאם. מה שאומר שלא אוכל לתת את כל כולי, כמו שאני באמת אוהב והכי מרגיש והכי חי.

 

[דף חדש4]

לא!

אתה תמשיך לתת את כל כולך, אבל אתה תבחר מישהי שתעריך את זה. ונכון שאפשר לראות את זה מיד בהתחלה?

 

[הפסיכולוג של עצמי]

תודה

אבל לאור החוויה המטלטלת (אני עדין כאן...) איבדתי את הבטחון העצמי בלראות דברים מיד על ההתחלה.

לא נורא. אני מתכונן נפשית למאה שנים של בדידות.
אפשר לחיות גם ככה.
ואפשר בכלל לחיות.

 

[מתולתלת30]

מאה שנים של בדידות??

אין קיצור פז"מ על התנהגות טובה?

 

[הפסיכולוג של עצמי]

מטאפורית, כמובן

וגם שתי השורות שלאחריה לקוחות משיר.

 

[מתולתלת30]

כמובן ...

 

[לי בא]

מבינה ומכירה את ההרגשה שלך

אבל צריך לזכור שבכל קשר יש סיכוי שמתישהו הוא יגמר,
לדעתי זה מה ששומר על הגחלת.
ברגע שלוקחים כמובן מאליו את הקשר, וקיימת התחושה שבן הזוג ישאר לנצח, אנחנו מתחילים להזניח ולא משקיעים.

 

[דף חדש4]

 

[ornme]

לא בטוחה שאכן ניתן לבנות

התנהלות נכונה על סמך שגיאות התנהלות בקשר קודם.
מה שברור לי - מאוד לא בריא להשקיע אנרגיות בדברים שהיו ואינם... עברנו הלאה ומה שמעניין זה מה שקיים.
זה גם לא ממש משנה מי בחר להתגרש, הרי הבחירה נעשתה כתוצאה ממשהו, וכפי שאומרים דרושים שניים לטנגו...

הקשר שהיה איננו ואני לא מתעמקת בו יותר. יש לי היום חיים אחרים, עם איש אהוב, בסביבה בטוחה וזה מה שחשוב לי כרגע.

 

[דף חדש4]

צריך אבל ללמוד מטעויות לא? תהליך ארוך ומורכב.

אני שמחה בשבילך שיש לך היום חיים אחרם עם איש אהוב... אני חייבת להגיד שהרגשה שאני "שייכת" או "חלק מ..." האקס שלי- זו הרגשה שהמשיכה הרבה מאד זמן. ולמעשה- רק בזמן האחרון, ככל שנבנה ומתהדק הקשר, האמון והמחויבות לבעלי השני- התחושות כלפי הבעל הראשון הולכות ופוחתות. ולמעשה- גם זה מעורר עצב, אשמה ולא רק הקלה... כי בכל זאת... האבא של הילדים שלי....והנה יש גבר אחר בחיי שלאט לאט מתחיל להיות לי חשוב יותר ממנו. זה תהליך איטי בשבילי של בנית זהות חדשה לעצמי כשהאקס אינו חלק מהזהות הזו.

 

[ornme]

אני לא יכולה ליישם "תיקונים" מהמערכת הקודמת

במערכת הנוכחית.
והרי יש שוני כל כך גדול בין המערכות:
בפרק א' היינו צעירים, פחות שקולים, פחות מודעים לדברים שבפרק ב' אנחנו מייחסים להם חשיבות,
אני שונה מהנערה שהייתי, בן זוגי הוא אדם אחר,

ואת יודעת, בכלל, אני מעדיפה שלא לבנות את המערכת הנוכחית בהשפעת הקודמת, לא רוצה להשוות לשקול ולמדוד, רוצה להתנקות ככל האפשר.
דף חלק זה בלתי אפשרי, אמנם, אבל כמה שיותר קרוב.

אצלי התחושות כלפי בעלי הראשון הלכו ופחתו בתקופת האבל שהיתה לי כשעזבתי.
אני חושבת שכשמצאתי את איש שלי כבר הייתי בשלה למערכת חדשה.

העצב ישנו איפשהו ברקע, כי אחרי הכל משהו מת, משהו שהיה בעל ערך בתקופה מסויימת בחיי. חושבת שזה יישאר לתמיד.

 

[דף חדש4]

תודה על הלגיטימציה להרגיש את העצב הזה....ועל ההסבר שנתת לו- משהו שהיה בעל ערך בתקופה מסויימת בחיים- מת והעצב הזה ישאר לתמיד.