גירסה מודרנית - העץ הנדיב
מעשה בעץ תפוחים – מתוך הספר "העץ הנדיב" / של סילברשטיין פעם לפני המון המון זמן, במקום רחוק מכאן, צמח עץ תפוחים ענק. ילד קטן מילדי השכונה, אהב לבוא ולשחק ליד העץ מידי יום אחרי הלימודים. הוא טיפס לצמרת העץ, קטף תפוחים ואכל אותם בהנאה מרובה, ואחר כך גם נשכב מתחת לעץ – לחטוף תנומה בצילו. הוא אהב את העץ, והעץ אהב אותו בחזרה. עברו להן מספר שנים, הילד גדל והפך לנער, וכבר לא היה לו זמן לבוא לשחק ליד העץ כל יום כבעבר. באחד הימים, בא הנער לבקר אצל העץ, ופניו עצובות. "בוא שחק איתי קצת" קרא אליו העץ. "אתה לא רואה שאני כבר לא ילד קטן שמשחק עם עצים?" ענה לו הנער. "אני רוצה משחקים חדשים, צעצועים חדשים, אבל אין לי את הכסף לקנות אותם". אמר לו העץ: "מצטער, עם כסף אני לא יכול לעזור לך, אין לי. אבל אתה יודע מה – אתה יכול לקטוף ממני קצת תפוחים, ללכת למכור אותם בשוק – וכך יהיה לך כסף כדי לקנות את המשחקים שאתה משתוקק להם". "רעיון מעולה!" קרא אליו הנער, ובהתרגשות מרובה קטף את כל התפוחים שהיו על העץ עד האחד האחרון, ורץ אל השוק בשמחה למכור אותם. חלפו מספר שנים, הנער לא שב לבקר את העץ, והעץ נעצב מאוד. ופתאום באחד הימים כשהעץ כבר כמעט נואש מלראות אותו שוב, בא הנער – שכבר עבר לגבר – והתיישב לו מתחת לעץ. נרגש ושמח קרא אליו העץ: "בוא לשחק איתי, התגעגעתי אליך" נעץ בו הגבר מבט קשה ואמר לו: "אני כבר לא ילד ולא נער, משחקים לא בראש שלי בכלל. עכשיו אני אדם בוגר שצריך לעבוד כדי לכלכל את המשפחה שלו. אין לי זמן למשחקים...אני חייב לבנות בית לאשתי וילדיי כדי למצוא מחסה מן החורף המתקרב. יש משהו שאתה יכול לעזור לי איתו?" הניד העץ את ענפיו מצד לצד ואמר לו: " מצטער. בית אני לא יכול לתת לך, אין לי. אבל אתה יודע מה, אתה יכול לגזום את ענפיי ולהשתמש בהם לבניית ביתך". פניו של הגבר זרחו משמחה, "רעיון נהדר, איך לא חשבתי על זה קודם!" קרא אל העץ, ומיד החל בגיזום ענפיו, משנשאר העץ כמעט עירום לחלוטין, אסף הגבר את הענפים המשובחים והלך לדרכו שמח וטוב לב. העץ נותר מרוקן ועצוב, אבל שמח שיכול היה לעזור ולו במעט לילד החביב עליו... אלא שחלפו שנים והילד/נער/גבר לא שב לבקר את העץ. כשכבר כמעט נואש העץ מלראותו שוב, בא לפתע הגבר לביקור. כל כך שמח העץ וקרא אליו: "בוא שחק איתי כמימים ימימה!" הגבר, בפנים כבויות ודהויות אמר לו: "לא בא לי, עזוב אותי ממשחקים...אני הולך ומזקין, אני עייף מהחיים, אין לי כוח וחשק לכלום. כל מה שאני רוצה זה לבנות לי סירה, ולצאת לשוט בים לאן שישאוני הגלים...רק ככה אוכל לנוח ולהירגע". ראה העץ את מצוקתו של ידידו, ואמר לו: "בוא כרות את הגזע הגדול והרחב שלי, ותבנה לך ממנו סירה עמה תפליג הימה". שמח מאוד הגבר, ומיהר לכרות את גזע העץ. בנה לו סירה יציבה ויצא אל מרחבי הים... שנים עברו, והוא לא שב לבקר את העץ...עד שביום בהיר אחד, צץ והופיע למרגלות העץ. הסתכל עליו העץ, ואמר לו: "צר לי בני, לא נותר לי עוד שום דבר להציע לך...הפסקתי לתת פרי ואין לי תפוחים בכלל..." ענה לו הגבר "מה זה חשוב...ממילא אין לי שיניים ולא יכולתי ללעוס את התפוחים גם לו היו לך..." המשיך העץ ואמר: "אפילו גזע כבר אין לי, כך שאין לך על מה לטפס" ענה לו הגבר: "מה זה משנה, ממילא אני כבר זקן מכדי לטפס על עצים..." והעץ נעצב כל כך על שלא יכול היה להציע לידידו דבר..." "באמת שאין לי כלום לתת לך עוד!" אמר לו העץ ודמעות בעיניו, "כל מה שנשאר לי זה שורשיי ההולכים ומתים..." השפיל הגבר את מבטו ואמר לעץ: "אני לא צריך הרבה בימים אלה. אין לי דרישות מיוחדות...כל מה שאני צריך זה מקום להניח עליו את ראשי...אני כל כך עייף מתלאות החיים, אני רק רוצה לנוח..." והעץ קרא אליו בשמחה: "אם כך, בוא אלי, אין כמו שורשי עץ משורגים ומסתעפים, כדי לתת מנוחה ומרגוע לעייף...בוא והתרפק על שורשיי" והגבר, עייף, מיואש ותשוש, עשה זאת בשמחה, ומחה דמעה מעיניו. זה הסיפור על כולנו, על כל אחד ואחד מאתנו, העץ משול להורינו. כשהיינו צעירים, אהבנו לשחק ולצחוק עם אבא ואמא. כשגדלנו מעט – עזבנו אותם. באנו אליהם בריצה רק כשרצינו מהם משהו, או כשנקלענו לצרה ובאנו לחפש אצלם הצלה. והורינו לא משנה מה ואיך, תמיד נתנו לנו כל מה שיכלו לתת כדי לעשותנו שוב מאושרים. מי שקורא את הסיפור יכול לחשוב שהנער היה אכזרי כלפי העץ ונצלן. אבל הסתכלו נא עלינו – אתם לא חושבים שכל אחד מאתנו התנהג אותו הדבר – במידה זו או אחרת – אל הוריו שלו??
מעשה בעץ תפוחים – מתוך הספר "העץ הנדיב" / של סילברשטיין פעם לפני המון המון זמן, במקום רחוק מכאן, צמח עץ תפוחים ענק. ילד קטן מילדי השכונה, אהב לבוא ולשחק ליד העץ מידי יום אחרי הלימודים. הוא טיפס לצמרת העץ, קטף תפוחים ואכל אותם בהנאה מרובה, ואחר כך גם נשכב מתחת לעץ – לחטוף תנומה בצילו. הוא אהב את העץ, והעץ אהב אותו בחזרה. עברו להן מספר שנים, הילד גדל והפך לנער, וכבר לא היה לו זמן לבוא לשחק ליד העץ כל יום כבעבר. באחד הימים, בא הנער לבקר אצל העץ, ופניו עצובות. "בוא שחק איתי קצת" קרא אליו העץ. "אתה לא רואה שאני כבר לא ילד קטן שמשחק עם עצים?" ענה לו הנער. "אני רוצה משחקים חדשים, צעצועים חדשים, אבל אין לי את הכסף לקנות אותם". אמר לו העץ: "מצטער, עם כסף אני לא יכול לעזור לך, אין לי. אבל אתה יודע מה – אתה יכול לקטוף ממני קצת תפוחים, ללכת למכור אותם בשוק – וכך יהיה לך כסף כדי לקנות את המשחקים שאתה משתוקק להם". "רעיון מעולה!" קרא אליו הנער, ובהתרגשות מרובה קטף את כל התפוחים שהיו על העץ עד האחד האחרון, ורץ אל השוק בשמחה למכור אותם. חלפו מספר שנים, הנער לא שב לבקר את העץ, והעץ נעצב מאוד. ופתאום באחד הימים כשהעץ כבר כמעט נואש מלראות אותו שוב, בא הנער – שכבר עבר לגבר – והתיישב לו מתחת לעץ. נרגש ושמח קרא אליו העץ: "בוא לשחק איתי, התגעגעתי אליך" נעץ בו הגבר מבט קשה ואמר לו: "אני כבר לא ילד ולא נער, משחקים לא בראש שלי בכלל. עכשיו אני אדם בוגר שצריך לעבוד כדי לכלכל את המשפחה שלו. אין לי זמן למשחקים...אני חייב לבנות בית לאשתי וילדיי כדי למצוא מחסה מן החורף המתקרב. יש משהו שאתה יכול לעזור לי איתו?" הניד העץ את ענפיו מצד לצד ואמר לו: " מצטער. בית אני לא יכול לתת לך, אין לי. אבל אתה יודע מה, אתה יכול לגזום את ענפיי ולהשתמש בהם לבניית ביתך". פניו של הגבר זרחו משמחה, "רעיון נהדר, איך לא חשבתי על זה קודם!" קרא אל העץ, ומיד החל בגיזום ענפיו, משנשאר העץ כמעט עירום לחלוטין, אסף הגבר את הענפים המשובחים והלך לדרכו שמח וטוב לב. העץ נותר מרוקן ועצוב, אבל שמח שיכול היה לעזור ולו במעט לילד החביב עליו... אלא שחלפו שנים והילד/נער/גבר לא שב לבקר את העץ. כשכבר כמעט נואש העץ מלראותו שוב, בא לפתע הגבר לביקור. כל כך שמח העץ וקרא אליו: "בוא שחק איתי כמימים ימימה!" הגבר, בפנים כבויות ודהויות אמר לו: "לא בא לי, עזוב אותי ממשחקים...אני הולך ומזקין, אני עייף מהחיים, אין לי כוח וחשק לכלום. כל מה שאני רוצה זה לבנות לי סירה, ולצאת לשוט בים לאן שישאוני הגלים...רק ככה אוכל לנוח ולהירגע". ראה העץ את מצוקתו של ידידו, ואמר לו: "בוא כרות את הגזע הגדול והרחב שלי, ותבנה לך ממנו סירה עמה תפליג הימה". שמח מאוד הגבר, ומיהר לכרות את גזע העץ. בנה לו סירה יציבה ויצא אל מרחבי הים... שנים עברו, והוא לא שב לבקר את העץ...עד שביום בהיר אחד, צץ והופיע למרגלות העץ. הסתכל עליו העץ, ואמר לו: "צר לי בני, לא נותר לי עוד שום דבר להציע לך...הפסקתי לתת פרי ואין לי תפוחים בכלל..." ענה לו הגבר "מה זה חשוב...ממילא אין לי שיניים ולא יכולתי ללעוס את התפוחים גם לו היו לך..." המשיך העץ ואמר: "אפילו גזע כבר אין לי, כך שאין לך על מה לטפס" ענה לו הגבר: "מה זה משנה, ממילא אני כבר זקן מכדי לטפס על עצים..." והעץ נעצב כל כך על שלא יכול היה להציע לידידו דבר..." "באמת שאין לי כלום לתת לך עוד!" אמר לו העץ ודמעות בעיניו, "כל מה שנשאר לי זה שורשיי ההולכים ומתים..." השפיל הגבר את מבטו ואמר לעץ: "אני לא צריך הרבה בימים אלה. אין לי דרישות מיוחדות...כל מה שאני צריך זה מקום להניח עליו את ראשי...אני כל כך עייף מתלאות החיים, אני רק רוצה לנוח..." והעץ קרא אליו בשמחה: "אם כך, בוא אלי, אין כמו שורשי עץ משורגים ומסתעפים, כדי לתת מנוחה ומרגוע לעייף...בוא והתרפק על שורשיי" והגבר, עייף, מיואש ותשוש, עשה זאת בשמחה, ומחה דמעה מעיניו. זה הסיפור על כולנו, על כל אחד ואחד מאתנו, העץ משול להורינו. כשהיינו צעירים, אהבנו לשחק ולצחוק עם אבא ואמא. כשגדלנו מעט – עזבנו אותם. באנו אליהם בריצה רק כשרצינו מהם משהו, או כשנקלענו לצרה ובאנו לחפש אצלם הצלה. והורינו לא משנה מה ואיך, תמיד נתנו לנו כל מה שיכלו לתת כדי לעשותנו שוב מאושרים. מי שקורא את הסיפור יכול לחשוב שהנער היה אכזרי כלפי העץ ונצלן. אבל הסתכלו נא עלינו – אתם לא חושבים שכל אחד מאתנו התנהג אותו הדבר – במידה זו או אחרת – אל הוריו שלו??