גישור

[ענתנוי]

גישור

גישור מתחיל בין שווים וזה מתחיל בהגדרה.
"אוטיסט" זו הגדרה שמפרידה את הפרט מהכלל ומונעת כל אפשרות של גישור.
המושג שלמדתי מתחום נפגעי הנפש הוא "מתמודד" - והארגון שבחר להשתמש במושג הזה במקום ב"חולה נפש" הוא היחיד בארץ שבאמת מכבד את המתמודדים ומציע להם פתרונות אמיתיים לשיקום, שילוב ותעסוקה בלי מרכאות.
והשגיאה מתחילה דווקא אצלנו - כי "התקרבנות" (להציג את עצמך כקורבן ) זה להיט בימנו, והרשתות החברתיות מוצפות בסיפורי מיסכנות ואומללות.
אז בואו נתחיל לדבר על "אוטיזם, אספרגר וכ"ו" כעל תופעה חברתית ולא כעל סימפטום אישי ועל הקושי בהתמודדות, כאדם שסובל מזה באופן אישי או כהורה, קרוב משפחה, חבר, מטפל או מורה - כי תופעה חברתית היא בעיה של כולנו.

ועל מה צריך לגשר?
הפער החושי - יש אנשים שרק רואים את העולם ויש אנשים שרואים/שומעים/מריחים/נוגעים בעולם. היחס לעיוורים, למשל, השתנה כשהעיוורים החליטו לגשר על הפער החושי ולפתח חוויות של חושך עבור הרואים. מישהו התנסה בארוחה בחושך במרכז של החירשים/עיוורים בנמל יפו?
הדרך היחידה שמצאתי עד עכשיו להעביר את החוויה החושית המורכבת והעשירה שלי היא באמצעות VR ואני בטוחה שאם נצליח זה יהפוך ללהיט.

אני אמשיך מאוחר יותר עם הפער התקשורתי והחברתי.

 

[ענתנוי]

ראיה ושמיעה

חקרתי במיוחד את הקשר בין שני החושים האלו, כי הוא הכי משמעותי.

קשב חיצוני: אני יכולה להפריד את החושים ו"לראות כמו כולם" אם אני עוצרת את הנשימה. זה קורה באופן טבעי רק במצבים קיצוניים במיוחד, כמובן...
קשב רגיל: ברירת המחדל אצלי היא קשב משולב ואז שני החושים מתמזגים ויוצרים תמונה אחת משקוללת. אני שמה לב לזה בעיקר כשמשהו משתנה בטון של הצליל - למשל, אני מדברת עם מישהו והטון שלו משתנה בגלל רגש ואז גם הפנים שלו משתנות. במקרים קיצוניים, כשהאדם "נפתח" וחושף רגשות עמוקים הוא יכול להיראות לי כמו מישהו אחר לגמרי.
קשב פנימי: קורה בדרך כלל כשאני שקועה במחשבות או מנסה לפתור בעיה מתמטית/פילוסופית. חוש הראיה הופך למשני ואז חוש אחר "תופס פיקוד". אם חוש השמיעה הוא הדומיננטי כל המציאות משתנה בהתאם. הצבעים הופכים עמומים וכהים יותר, האובייקטים הופכים סכימטיים יותר, כמו קווי מתאר בלבד או תבניות רשתיות, ויש הדגשה חזקה מאד על תלת מימדיות, כמו במציאות וירטואלית.

חוויתי פעם גם מצב של דום לב ואז הכל הפך לשמע - אבל זו כמובן לא אופציה מעשית...

 

[arana1]

נדמה לי שאוטיסטים נוטים לסינסטזיה

לפחות אני סינסטט, במידה משתנה, ונדמה לי שהפגיעות להצפה חושית, תנועתית ורגשית נובעת בדיוק מהמקום שבו הראיה לגמרי שקולה לשמיעה, המקום שבו אנחנו שומעים תמונות ורואים צלילים, איזון כזה מוביל לתחושת הדדיות טוטאלית לעולם ולזולת, מה שגם אתה לכן מתארת כנטיה לראות את מה שבין הדברים ממש כפי שרואים את הדברים עצמם, כנטיה לראות את המפריד והמחבר כאחד, בבת אחת.

בגלל זה די בשינוי טון כדי שכל העולם הפנימי ישנה את האוריינטציה שלו, ואז אנשים לא מבינים למה אוטיסטים מגיבים על דברים שבשבילם הם ממש כלום.

זו בדיוק הרגישות שאת מתארת, לקשר בין הפנימי ביותר לחיצוני ביותר שהופכת את האוטיסטים מצד אחד לפגיעים ביותר אבל מצד שני גם יכולה הכי לאפשר המון בהקשר הנכון.

מכאן גם הרגישות להקשר, שפחות מובנת לאנשים שפחות חיים את הדיאלוג הבין חושי.

פרדוקסלית, לכאורה, אנחנו גם הכי נמתחים לאין סוף דמויות שונות, ממש זהויות שונות, להמון נרטיבים שונים, כי כמו שאת מתארת הדיאלוג הבין חושי הזה יכול להתבטא גם במצב שבו רק חוש אחד מדבר והאחר שותק, שבו אנחנו הכל ראיה, או הכל שמיעה, אלה מצבי קצה שאפשריים רק למי שחי את האמצע של כל זה

 

[ענתנוי]

לא סינסתיזה

בדקתי את הנושא לעומק והבנתי שלא מדובר באותה תופעה. סינסתיזה זה שונות חושית - מצב שבו יש הצלבה בעיבוד המידע בין כמה חושים. זה מצב קבוע ולא משתנה ואופייני לאדם מסוים ולא לסיטואציה.
אצלנו זו שונות של קשב ולכן התוצאה הסופית (החוויה) משתנה בהתאם לסיטואציה ויוצרת אי-יציבות שנתפסת בעיני ה"נורמלים" כהפרעה נפשית (פסיכוזה) או כיכולת רוחנית גבוהה כי קשב פנימי וחיצוני כאחד הם משאת נפשם של היוגיסטים והמודטים.

 

[arana1]

אולי כנראה

כי שמתי לב שגם אצלי המצב הסינסטטי מאוד משתנה ולגמרי תלוי הקשר, לפעמים החושים מצטלבים, לפעמים הם סותרים, ולפעמים הם מתיישבים, ובעצם הצורה המשתנה שבה הם מתייחסים אחד לשני זה המצפן השלי בערך למה שאחרת כאוטי לגמרי,
אני קולט את זה גם מאוטיסטים אחרים

ההגדרה שלך מדוייקת יותר, זו מעין סינסטזיה מותנה

 

[spirt20]

הגדרת מדוייק