גלגול נשמות - משמעות החיים - ומוות
כמעט בכל הזרמים האמונתיים באל אחד או באלים הרבה, קיים גם המושג גילגול נשמות. הרעיון למיטב הבנתי הוא: שכאשר הגוף חוזר למקורתיו האדמה,האנרגיה המחייה אותו הנקראת נשמה (יש מכנים אותה גם spirit)חוזרת למקורות שלה. כשם שבגוף יש מערכות שונות העובדות בסינכרוניות אחת עם עצמה ואחת עם האחרת כדי לאפשר לכלל המערכות להתקיים ולקיים את צרכי הגוף דרך אחזקה מונעת וגדילה, באופן דומה ישנן מערכות בנשמה (המעטפת המתכללת את המערך האנרגתי השרוי בגוף) ומאפשרת לו חיים בעלי משמעות כגון קשת האיכויות הקשורות לביטויי האינטליגנציה השכלית, קשת הרגשות השונים וכו'. כולנו נוכחנו שכאשר הגוף מתחלה גם במערכת הנפשית הנפשית חל שיבוש באיזון, מצבי חרדה, פחד, חולשה רגשית, כושר ירוד בניתוח מערכות ויחסים לוגיים, שיפוט ירוד וכו' המוכיחים כי קיים קשר הדוק בין שתי המערכות הגוף והנפש. יחד עם זאת כאשר ישנים אנו ומרבית הפעולות הפיזיות שלנו במנוחה הזוכר חלומותיו יכול להעיד על מציאות חדשה אשר נשמתו חובה בזמן השינה, יש כאלו המסוגלים לתפקד תוך כדי זכירה עצמית כי גופם שקוע בשינה במיטה, במקביל. הנראה לכם כי עולם זה אשר הנשמה חווה דרכו חוויות מעבר למיגבלות הגוף הינו אשליה של חומריים כימיים הנוצרים במוח? ע"פ הספר היקום ההולוגרפי- מייקל טלבוט - בהוצאת מרקם, אנשים כמו רוברט מונרו למדו והתנסו במסעות אל מעבר למימדי ומרחבי הזמן המוכרים לנו הכלואים בגוף הפיזי ומכאן שלא ייתכן כי המראות הינם הזיות שהומצאו ע"י ההחומרים הכימיים במוח. אם דובר קודם לכן על משמעות החיים ועל שאלת השאלות למה נולדנו אם בסופו של דבר ממילא נמות? יכול אני רק לשער כי החיים בתוך הגוף הפיזי הינו רק שלב אחד בסולם השלבים הרבים של ההתפתחות הכושריים הרוחיים של הנשמה, אשר בוחרת את דרכיה בעימות ואימות הפוטנציאל שלה תוך התנסות אישית בחוויות הארציות ע"פ תורתו של דרווין היצור האנושי הינו תוצאה של התפתחות הדרגתית מהחי הראשון עלי אדמה ועד היותנו אנו. ומה עם התפתחות הרוח האנושית? אם חומר עשוי מאנרגיה דחוסה המורכבת מאטומים, קוארקים וכו'. מהי אותה אנרגייה בעלת אינטליגציה שכלית ורגשית המאפשרת ביטוי כה רחב של הביטוי האנושי? מהו המקור לאנרגיה זו? הייתכן שכולנו בנשמתנו ניצוצות של אותה אנרגיה אשר מנסה באופן אינדיבידואלי בהכירה את הפוטנציאל הגלום בתוכה, לחזור לקורה אולם באופן מודע? ואם אכן קיים מקור מודע שכזה של אנרגיה טהורה ומושלמת מדוע בחר/ה מקור זה לפצל עצמו? למרות השוני הפיזיולוגי בין האנשים בכל רחבי העולם קיימים מספר מכנים משותפים לגזע האנושי,מכנים משותפים מחזקים את תחושת הערך של האדם כמקור קטן של אינטליגינציה שכלית ורגשית אשר יכולה באמצעות בחירה חופשית לחיות בהרמוניה או בכאוס עד סיום תקופת חייה. הטבע הינו מכני - וגם בנו הטבע השריש את שורשיו אולם כבעלי כושר בחירה - מוגבל אומנם - יכולים אנו להבחין כי תמיד קיימת אפשרות של התפתחות אל מעבר למצב העכשווי. ההייתכן כי שלב הסבל בחיינו מיועד כדי לזעזע אותנו באופן מספק כדי לגרום לנו לצאת מהמיכניות של הטבע (מצב של שינה תמידי)ולעודד אותנו להתחבר להווה ולהתעורר? ההייתכן כי המוות הינו בעצם עוד זעזוע אחד במכלול הזעזועים שאנו בוחרים לחוות כדי להגיע למצב של חשבון נפש ומנוחה לקראת שלב התפתחות נוסף גבוהה יותר מהמצב אותו השארנו מאחור. הזחל נכנס לתוך מעטפת והופך לגולם. באופן מטאפורי ניתן לומר כי הזחל מת ובהיתו מת הוא עובר התמרה (טרנספורמציה) ואחר כך הוא בוקע בתו פרפר לאוויר העולם. כך שבסיום החיים יש מוות שהינו דלת הנפתחת לעבר חיים חדשים במדרגה אחת גבוהה יותר בסולם ההתפתחות של הטבע. כך גם האדם: נשמתו האנרגית נכנסת לתוך העובר ברחם,גוף העובר הינו הגולם (חומר הגלם). ביציאת העובר מרחם אימו דומה הדבר למוות קטן שבו העובר מתנתק מהעולם שהזין אותו באופן מוחלט תוך מתן האמצעים הראשוניים לתחילת חייו לעבר עולם חדש שעתה צריך הוא באמצעים הקיימים בידיו לקיים עצמו. ומוות מהו? אם לא מעבר נסף לעבר חיים ברמת התפתחות גבוהה יותר אשר מעולמה נזונה הנשמה ואוגרת לה את האמצעיים הנדרשים לה כדי לאגור כוחות לסיבוב לימוד והתנסות חדשה בלידה מחודשת בגוף חדש. אודה להתייחסותכם לנושאים שהעלתי . בברכה שרידן
כמעט בכל הזרמים האמונתיים באל אחד או באלים הרבה, קיים גם המושג גילגול נשמות. הרעיון למיטב הבנתי הוא: שכאשר הגוף חוזר למקורתיו האדמה,האנרגיה המחייה אותו הנקראת נשמה (יש מכנים אותה גם spirit)חוזרת למקורות שלה. כשם שבגוף יש מערכות שונות העובדות בסינכרוניות אחת עם עצמה ואחת עם האחרת כדי לאפשר לכלל המערכות להתקיים ולקיים את צרכי הגוף דרך אחזקה מונעת וגדילה, באופן דומה ישנן מערכות בנשמה (המעטפת המתכללת את המערך האנרגתי השרוי בגוף) ומאפשרת לו חיים בעלי משמעות כגון קשת האיכויות הקשורות לביטויי האינטליגנציה השכלית, קשת הרגשות השונים וכו'. כולנו נוכחנו שכאשר הגוף מתחלה גם במערכת הנפשית הנפשית חל שיבוש באיזון, מצבי חרדה, פחד, חולשה רגשית, כושר ירוד בניתוח מערכות ויחסים לוגיים, שיפוט ירוד וכו' המוכיחים כי קיים קשר הדוק בין שתי המערכות הגוף והנפש. יחד עם זאת כאשר ישנים אנו ומרבית הפעולות הפיזיות שלנו במנוחה הזוכר חלומותיו יכול להעיד על מציאות חדשה אשר נשמתו חובה בזמן השינה, יש כאלו המסוגלים לתפקד תוך כדי זכירה עצמית כי גופם שקוע בשינה במיטה, במקביל. הנראה לכם כי עולם זה אשר הנשמה חווה דרכו חוויות מעבר למיגבלות הגוף הינו אשליה של חומריים כימיים הנוצרים במוח? ע"פ הספר היקום ההולוגרפי- מייקל טלבוט - בהוצאת מרקם, אנשים כמו רוברט מונרו למדו והתנסו במסעות אל מעבר למימדי ומרחבי הזמן המוכרים לנו הכלואים בגוף הפיזי ומכאן שלא ייתכן כי המראות הינם הזיות שהומצאו ע"י ההחומרים הכימיים במוח. אם דובר קודם לכן על משמעות החיים ועל שאלת השאלות למה נולדנו אם בסופו של דבר ממילא נמות? יכול אני רק לשער כי החיים בתוך הגוף הפיזי הינו רק שלב אחד בסולם השלבים הרבים של ההתפתחות הכושריים הרוחיים של הנשמה, אשר בוחרת את דרכיה בעימות ואימות הפוטנציאל שלה תוך התנסות אישית בחוויות הארציות ע"פ תורתו של דרווין היצור האנושי הינו תוצאה של התפתחות הדרגתית מהחי הראשון עלי אדמה ועד היותנו אנו. ומה עם התפתחות הרוח האנושית? אם חומר עשוי מאנרגיה דחוסה המורכבת מאטומים, קוארקים וכו'. מהי אותה אנרגייה בעלת אינטליגציה שכלית ורגשית המאפשרת ביטוי כה רחב של הביטוי האנושי? מהו המקור לאנרגיה זו? הייתכן שכולנו בנשמתנו ניצוצות של אותה אנרגיה אשר מנסה באופן אינדיבידואלי בהכירה את הפוטנציאל הגלום בתוכה, לחזור לקורה אולם באופן מודע? ואם אכן קיים מקור מודע שכזה של אנרגיה טהורה ומושלמת מדוע בחר/ה מקור זה לפצל עצמו? למרות השוני הפיזיולוגי בין האנשים בכל רחבי העולם קיימים מספר מכנים משותפים לגזע האנושי,מכנים משותפים מחזקים את תחושת הערך של האדם כמקור קטן של אינטליגינציה שכלית ורגשית אשר יכולה באמצעות בחירה חופשית לחיות בהרמוניה או בכאוס עד סיום תקופת חייה. הטבע הינו מכני - וגם בנו הטבע השריש את שורשיו אולם כבעלי כושר בחירה - מוגבל אומנם - יכולים אנו להבחין כי תמיד קיימת אפשרות של התפתחות אל מעבר למצב העכשווי. ההייתכן כי שלב הסבל בחיינו מיועד כדי לזעזע אותנו באופן מספק כדי לגרום לנו לצאת מהמיכניות של הטבע (מצב של שינה תמידי)ולעודד אותנו להתחבר להווה ולהתעורר? ההייתכן כי המוות הינו בעצם עוד זעזוע אחד במכלול הזעזועים שאנו בוחרים לחוות כדי להגיע למצב של חשבון נפש ומנוחה לקראת שלב התפתחות נוסף גבוהה יותר מהמצב אותו השארנו מאחור. הזחל נכנס לתוך מעטפת והופך לגולם. באופן מטאפורי ניתן לומר כי הזחל מת ובהיתו מת הוא עובר התמרה (טרנספורמציה) ואחר כך הוא בוקע בתו פרפר לאוויר העולם. כך שבסיום החיים יש מוות שהינו דלת הנפתחת לעבר חיים חדשים במדרגה אחת גבוהה יותר בסולם ההתפתחות של הטבע. כך גם האדם: נשמתו האנרגית נכנסת לתוך העובר ברחם,גוף העובר הינו הגולם (חומר הגלם). ביציאת העובר מרחם אימו דומה הדבר למוות קטן שבו העובר מתנתק מהעולם שהזין אותו באופן מוחלט תוך מתן האמצעים הראשוניים לתחילת חייו לעבר עולם חדש שעתה צריך הוא באמצעים הקיימים בידיו לקיים עצמו. ומוות מהו? אם לא מעבר נסף לעבר חיים ברמת התפתחות גבוהה יותר אשר מעולמה נזונה הנשמה ואוגרת לה את האמצעיים הנדרשים לה כדי לאגור כוחות לסיבוב לימוד והתנסות חדשה בלידה מחודשת בגוף חדש. אודה להתייחסותכם לנושאים שהעלתי . בברכה שרידן
