גליה

[דולידול]

גליה ../images/Emo98.gif

מה הסיבה שפתאום ביום בהיר אחד נופלת חרדה על מישהו שממש לא חווה חרדות או פחדים או דכאון. אנשים שעסוקים בחייהם, בקריירה, לימודים, משפחה. הרבה אנשים מתארים התקפי חרדה שנחתו עליהם בבום!!! ועוד משהו התהליך הוא קודם דיכאון ובעקבותיה מגיעה החרדה? יכול להיות שיש אנשים שגם לא מזהיים שהם בדיכאון ומחוסר המודעות מגיעה החרדה כדי לזעזע יותר, להעיר את הגוף, את האדם. תודה.

 

[גילה זילברמן]

גילה ../images/Emo98.gif

אנשים מתארים התקפי חרדה שנחתו עליהם בבום. אבל האם זה באמת בבום? הרבה פעמים כשמסתכלים לעומק אפשר לזהות נטייה ארוכת שנים להמנע מדברים שנראים קשים או מסוכנים או לראות את העולם כמקום מפחיד או את עצמך כחלש. השקפת עולם כזו יכולה ללכת יד ביד עם נטיה לפניקה בזמנים בהם האדם ניצב בפני התמודדות קשה יותר מהרגיל או שליטה מופחתת. לפעמים להתקפים קודם ארוע קשה, מדכא, מאתגר כמו נשואין, פרידה מחבר, תחילת שלב חדש בחיים וכיוב' שגורמים לחיים להראות מאיימים יותר ופחות נשלטים ושדורשים מאתנו התמודדות אחרת ממה שהיינו רגילים. מקובל לחשוב שלנטיה להתקפי פניקה יש בסיס גנטי ולכן בשעת לחץ, מי שנוטה לכך, יכול להגיב בהתקף פניקה בעוד מישהו אחר יגיב בדכאון או בהתקף אסטמה וכיוב'. כך שהפתאום הזה הוא לא כל כך פתאום. הוא פתאום מבחינת חווית ההתקף. הוא לא פתאום מבחינת אופן ההסתכלות על העולם ודרך ההתמודדות שמהווה קרקע פורייה לתחושות של פניקה (ראו מאמר על שנוי גישות) ולא פתאום מבחינת ארוע או שלב בחיים שדורש יותר התמודדות מהרגיל ולא פתאום מבחינת הנטיה הגנטית. מקווה שעזרתי. גולשים מוזמנים לנסות לבדוק זאת על עצמם. האם הפתאום הוא אכן פתאום ואיך ההתקפים שהופיעו נשזרים בתוך ספור החיים שלהם.

 

[גגווננייםם]

ואוווו גילה, את כל כך צודקת

 

[בוזיקית]

מאז ומעולם

אני זוכרת את עצמי חרדתית ודכאונית. תמיד רגישה מדי. עוד מהילדות. ברור שהיו גורמים שהשפיעו על כך במשך החיים, אך הקוים באישיות שלי הם ברורים מאוד. אין לי ספק שבד בבד עם תהליך החיברות הקלוקל שעברתי, גם הגנטיקה שיחקה פה לרעתי - שני הורי היו דכאוניים וחרדתיים...

 

[גגווננייםם]

יש לי שאלה קשה

אתם לא מצטערים לפעמים על שהביאו אתכם לעולם, אולי עדיף היה לנו לא להיוולד ולחסוך מאיתנו את הסבל הקיים......?

 

[בוזיקית]

אשקר אם אומר שלא היו לי תהיות שכאלה

בעיקר בסביבות גיל ההתבגרות האומלל, אבל הפסקתי לעסוק בזה, בגלל הקירבה שלי למוות ולשכול. החיים הם ערך עליון בשבילי. ואני מנסה לשרוד אותם הכי טוב שאני יכולה. מה הטעם להתעסק בשאלה כל כך לא רלוונטית, שתמיד תוביל לבור האפל של רחמים עצמיים? בשביל מה? ואם אני אצטער מה יש לי לעשות עם זה? להתאבד? לא תודה! אני מאמינה שאלוהים לא נותן לנו משהו שאיננו יכולים להתמודד איתו, וכל חוויה בעולם הזה היא למידה. מכל מפץ אפשר לצמוח. וחבל לבזבז זמן יקר על שאלות כאלה ורחמים עצמיים. אני בעד להלחם בדכאון ובחרדות, כל אחד בשיטה שלו, ולא להיכנע. חוץ מזה אני תמיד מזכירה לעצמי שיש כאלו שסובלים יותר. לא תמיד זה מנחם, לפעמים, כשמזכירים את זה לי, זה אפילו מרגיז, אבל עובדתית זה נכון. נכון, אנחנו סובלים. ועכשיו השאלה שצריכה לבוא היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתמודד עם זה? אילו כלים יש בידינו לפתור את הבעיה? לפעמים חיים שלמים עוברים מבלי למצוא את התשובה, אבל לפחות נמות ביודענו שניסינו... בלי חרטה... בלב שלם... אני מאמינה שלכל אחד יש יעוד בעולם הזה, והטבע תמיד שואף לאזן את עצמו. ראי חוק הכלים השלובים. ראי את הפיזיקה הפשוטה של זרימת מים ממקום גבוה למקום נמוך. הטבע לא סובל חללים ריקים. תמיד הוא ישאף למלא אותם. וברוח זו אסכם ואומר - התשובה שלילית. שלילית לחלוטין. אני לא מצטערת, עם כל הסבל שאני עוברת, על זה שאני כאן. ואם חלילה מחשבות כאלה חודרות לתודעה שלי אני עושה הכל כדי להסיטן משם. שיטה אחת שמאוד עוזרת לי להלחם במחשבות כאלה היא לעזור לאחרים, להתנדב. אלו דברים שברגעים הכי קשים שלי עשיתי ומשם קיבלתי כוח. ומשם קיבלתי את הרצון להתגבר, להתמודד. שיהיה לך המון בהצלחה, ואל תבזבזי אנרגיות מיותרות על מחשבות כל כך קשות. אוהבת, בוזי

 

[דולידול]

לרגע אחד יש אמרתי לעצמי..

וואללה את צודקת מי צריך את החיים האלה בכלל ולמה באנו לכאן, אבל קראתי לאחר מכן את התשובה של בוזי כמה פעמיים, אחרי כל מה שהיא עברה, איזה מילים, איזה תקווה, איזה רצון להילחם. בוזי, עזרת. תודה.

 

[בוזיקית]

../images/Emo23.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo140.gif

 

[גילה זילברמן]

מצטרפת לתודה לבוזיקית ../images/Emo140.gif

על המלים החכמות והמעודדות שלך.

כל הכבוד!

 

[בוזיקית]

../images/Emo92.gif ../images/Emo42.gif

 

[failed]

לא.

בנוס לברים חכמים ונכונים שבוזיקית היקרה אמרה, אתן לך דוגמה. הנה אני, בתקופה האחרונה, כל המזן דיכאון דיכאון ו-דיכאון. כל כך הרבה. אך לא, למרות זאת, אני לא אומר החיים רעים, ועוד דברים שליליים. לקטר, כן אני כן. אין לי בעיה שאני אומר לעצימ שאני סובל, שזה כל כך קשה, וכו'. אך החיים הם כמו משחק או סרט, אם הם יהיו קלים, ללא בעיות, זה... נורא ישעמם אותנו. איפה האתגר במשחק? איפה המתח בסרט? אז נכון, בחיים אנחנו אלה שסובלים. אז מה, זה כל הקטע

להתמודד, עם כל הקשיים. להרגיש אפילו *גאים* בעצמנו, על ההתמודדות. לא אשקר שפעם לא היו לי תהיות כאלה ודומות, אך אחד הדברים בחיים זה שצריך להתמודד. לחיות פירושו לחיות עם הטוב- והרע שבעולם. אני מרגיש דיי מטומטם כרגע בגלל מה שאמרתי, אך בכל זאת, זוהי דעתי, ואני מקווה שתפנימו את זה, אמונה זה כח, יהיה טוב, יום מלא חיוכים לכם

 

[בוזיקית]

למה מטומטם? ../images/Emo12.gif

חיזקת את דברי ותרמת לדיון דברים מאוד מאוד חכמים! כה לחי! ישר כוח! ואני גאה בך שככה אתה חושב ומרגיש!

 

[failed]

מרתק, זאת המילה.

החיים מרתקים. מאוד. יש הפתעות, ירידות, עליות, נורא מרתק. גם שרע- מרתק. לדברים חיובים צריכים לעבוד, ואז להשיג. בוזיקית- זה ודאי הדימוי העצמי שלי שלאחרונה יורד למטה\: תודה לך

נ.ב- אמרת דברים נורא חכמים. בקיצור, תפנימו, ותחייכו- זה בריא

*רץ* לשבתות וחגים.

 

[דולידול]

אני יודעת שאת גילה ולא גליה

אבל לפעמים מתבלבלים לי האותיות. סליחה.