אילו מאות ואלפי חיילים היו מוחים,זה היה משפיע
אילו מאות ואלפי חיילים היו מוחים באופן גלוי ונמרץ נגד הפקרתו של חייל בשבי-האוייב, זה היה משפיע על מקבלי-ההחלטות ! לא חיילים בודדים, שעליהם אפשר 'להתלבש' במשפטי-משמעת ועונשי-מחבוש, עם צנזורה על עצם המחאה והענישה.. אבל המוני חיילים, מאתיים-שלוש-מאות-ארבע מאות ויותר, הם לא כמות שניתן להסתיר מהקהל-האזרחים, ולעניות דעתי, גם משפטי-משמעת המוניים יהיה קשה לנהל נגדם. ולהכניס לבתי-הכלא הצבאיים במספרים כאלה על מחאה על הפקרתו של חיי שבוי... נו ! על זה הישראלים - הורי-חיילים וחיילי-מילואים ואחרים, לא היו 'עוברים בשתיקה' על דבר כזה. אלא שרובנו האזרחים, וכמונו כל לובשי-המדים, דואגים קודם כל ל'תחת' שלנו, ופוחדים שיבולע לנו. על כן המחאה על הפקרתו של גלעד שליט בשבי כבר 3 שנים וחודשיים היא אנמית ואימפוטנטית כמו שהיא. הפגנות-סרק מדי כמה חודשים, 'ארועים' ופורומים ועצומות באינטרנט... וזהו פחות או יותר. וכמובן - שתדלנותו של נועם שליט למען בנו תוך חיזור על כל הפתחים של שועי-הארץ ושועי-עולם. בעבר כבר הוצע לחיילי פלוגת-המילואים של אודי גולדווסר ואלדד רגב לסרב להשתחרר (!) אחרי 2 תקופות-השמ"פ (שירות-מילואים פעיל) שמלאו... אבל אף אחד מהם לא נענה, כי זה קצת יותר מחייב ודורש מאמץ ו'מחיר' מאשר מחאה מילולית. כך גם הוצע לחיילי המחזור של גלעד שליט מפלוגתו, כאשר עמדו להשתחרר (לפני 10 חודשים) משירות-החובה. הם העדיפו כמובן להסתפק בישיבה של שעה על המדריגות שמול מחנה מטכ"ל ואחר-כך לצעוד חצי שעה ברחובות תל-אביב לככר רבין, ולנאום או לשמוע כמה נאומים נמלצים ("לא נשקוט ולא ננוח"; גלעד הוא כמו אחינו" בלה-בלה-בלה), ואיש-איש פנה לדרכו (לימודים, עבודה, טיול בחו"ל וכו'). השבוע ספרה אביבה שליט לכתבת 'ידיעות אחרונות (פורסם ב'מוסף השבת היום) על העצב שעובר בה כאשר היא יודעת על כל התכניות האישיות שמממשים חבריו בני-גילו של גלעד, בעוד הוא ממשיך "לשרת" את בטחון-ישראל, בעל כורחו, בלי שנשאל אפילו אם הסכים 'לחתום קבע'... אפילו מפקדיו של גלעד (המ"מ חנן ברק נהרג בתקרית החטיפה, יחד עם איש-הצוות פבל סלוצקר) מהמ"פ יואב, דרך המג"ד והמח"ט המשיכו בחייהם (יואב השתחרר כמה חודשים אחרי שהבטיח לדאוג לגלעד כמו לאחיו השני. המג"ד והמח"ט המשיכו ב'תפקידי-רוחב' בדרגותיהם, בדרך לקידום בצה"ל.) כך רובנו: זאת לא הבעיה שלנו ! לנו הרי זה לא יקרה אף פעם ! מה אנחנו ה"קטנים" כבר יכולים לעשות ולהשפיע ולהועיל... מסקנה: להמשיך בחיי-השגרה, ולהניח למשפחת שליט, לרמטכ"ל, לשר-הבטחון ובעיקר לראש-הממשלה 'לשבור את הראש'. התוצאה: 1156 ימי שבי, נכון לבינתיים. אני יודע על חיילים וקצינים שרצו להצטרף למחאה, ונבהלו כאשר התברר להם שמספרם קטן, והם עלולים להנזק. "צרת רבים חצי נחמה". אילו - כמו שכתבתי בהתחלה - היו המוני חיילים בסדיר ובמילואים מתגייסים למען גלעד שליט, לראשי המדינה (הרמטכ"ל, שר-הבטחון וראש-הממשלה) היו נ א ל צ י ם להתחשב בכך. מרד של מתי-מעט הוא הפרת הפקודות. מרד של רבים הוא מרד. אבל כאן אין הכוונה למרוד בסמכות המפקדים (כולל הממשלה) אלא להיפך: להמריץ אותם לעשות סוף-סוף את מה שאחריותם וסמכותם מחייבות והם בורחים מהן: להחזיר את החייל השבוי הביתה, לחיים "רגילים" עד כמה שיוכל, ולאלמוניות שהוא ובני-משפחתו כל כך צריכים.
