גל עכור...
זה תופס אותך לפתע.. תמיד מבלי שתתכוון …לאט לאט ובאין רואה.. מתגנב על קצות אצבעותיו הגמישות.. אותו גל עכור, צורב… כולו אפור כהה…ומתחיל לעלות במעלה גופך ללא מעצור. תחילה הרגליים נעשות כבדות.. כאילו קשרו אליהן מטילי מתכת כבדים… ללא יכולות להניע אותן בחופשיות.. הידיים כאילו איבדו מגמישותן.. רועדות ממאמץ לשמרן בכושר הרגיל… הלשון יבשה…הגרון מכווץ, לא לבלוע ולא להקיא… החזה מלא במועקה.. העניים בדמעות.. והבטן.. כאילו הכניסו לתוכה גוש של לבה חרוכה…שחורה ומפויחת.. והיא סוחפת אותך אל תוך האופל הנורא.. אי שם למטה.. אי שם בשאול… ואתה שואל את עצמך.. על מה ולמה??? הן רק לפני ימים ספורים ... דיברת.. צחקת.. בקול.. ומאיפה צצו כל אותן תחושות המוזרות הללו? ולשם מה הן נחוצות לך?? לשם מה??? אך כמו שקודם במרומים טיילת בלי פחד.. בלי מורא שואף אל תוכך אבק של כוכבים.. כך אתה עכשיו לתהום נופל.. וחש כי נגרר אתה ללא מעצורים.. למרות התנגדותך... ואתה רוצה לצעוק.. ואתה רוצה לצרוח.. חיי הם מונחים כאן לפניי על כף.. אבל רק הד קלוש מפיך נובע.. רק צל צילה של זעקה ... ואין שומע ... אין יד מושטת לקראתך... ולמה זה עכשיו??? ולמה זו הפעם?? ולמען מה ולמען מי?? ואנוכי שכחתי כבר מזמן את זה הטעם... ומי זקוק להתעוררות כזו שטנית.. אבל אין איש מקשיב.. אין איש שומע.. את זעקתך החנוקה.. והיד אותה הושטת נשארת יתומה... ואתה נותר לבד.. עם כל אותו משא.. מדוע? אתה שואל את האופל?? מדוע התעוררת כך עכשיו.. כשאתה שבע פנים ואירועים... הרבה שנים רחקת מכל אותה סופה.. מכל אותם תעתועים.. מחזיונות של שווא... אז מה אותם הוציא עכשיו לחלד.. אז מה אותם גרר משם.. ממעמקים.. ואתה בוכה.. לא, אין בכך כל צורך.. רק זה ירצה הלב….. לנוח בשלווה.. והוא הרי היה כבר במחוזות האלה.. של השלווה הנפלאה.. לברוח במהירות אתה מבקש.. לחזור אל המאורה החמימה… מקום אשר אליו אין איש יוכל לגשת.. אל לבבך.. אל נשמתך העזובה.. ואתה רוצה מהר לחזור, פנימה.. להתכנס בינך לבין קירות הלב.. ולאטום כל אפשרות לתת לאור שם להגיע.. לתת לשחר להפציע... אני רוצה שלווה.. צועק אתה בלי קול.. מגיע לי ביושר.. זוהי השלווה.. הרווחתי את התום.. הרווחתי את השקט.. מספיק.. לא עוד אותו ריגוש.. לא עוד… לא עוד... ומי יתנני כנווה שם במדבר.. מלון אורחים.. אליו יוכלו לבוא כדי להתארח.. רק הלך במדבר.. שיירת נכאים.. כדי לקום ללכת.. ולא להישאר איתי לעולמים. עדיף הריק.. עדיף השקט.. עדיף על כל אותם תופים וצלצולים.. על כל אותה צבעוניות בוהקת.. של רגשות אשר נראים כה מבטיחים.. אכן הגיעה עת.. הכל הוא רק אצלך בראש.. ואין לכך תכלית.. ואין גם הד… הכל אתה זורה לרוח.. נותן מדובשך.. מחלבך.. שופך כל רגשותייך.. על אדמה צחיחה, על אשליה... ישר מבט.. זקוף קומה.. התחל בצעידה... חזור למנזרך.. כי שם הוא מקומך… רק שם יבוא עליך שקט.. רק שם תוכל למצוא את השלווה.. רק שם יוכלו ימייך לילותיך לעבור.. ללא אותו כאב חותך.. ללא אותה שממה… כי כשתשוב אל אותו השקט.. פתאום תראה כמה אפשר עוד לאהוב.. את העולם.. את החיים ואת הדעת..דברים קטנים של אושר... ולהשאיר מאחרייך את כל אותם רגשי מכאוב… חזור.. חזור על עקבותייך.. עזוב הבלי עולם.. הרפה מרגשותייך.. ושב בצל עצי השקט... של אור ושל תקווה של יופי ושל טוב.. של מה שבאמת שווה עליו... הנפש להניח.. ואז.. רק אז תוכל הסב ראשך ולהביט.. בכל אותם שהוציאוך לרעות במשעולים מסוכנים.. ואז ינוסו הצללים מעומק ישותך.. ואז ייטיבו להלך רגלייך, ושוב תלך על אדמה .. ושוב חזך.. בטנך.. ליבך… גרונך וצוארך.. יוכלו לגמוע את המים המתוקים.. המים החיים אשר אותם הותרת מאחורייך.. במין פזיזות של נעורים.
זה תופס אותך לפתע.. תמיד מבלי שתתכוון …לאט לאט ובאין רואה.. מתגנב על קצות אצבעותיו הגמישות.. אותו גל עכור, צורב… כולו אפור כהה…ומתחיל לעלות במעלה גופך ללא מעצור. תחילה הרגליים נעשות כבדות.. כאילו קשרו אליהן מטילי מתכת כבדים… ללא יכולות להניע אותן בחופשיות.. הידיים כאילו איבדו מגמישותן.. רועדות ממאמץ לשמרן בכושר הרגיל… הלשון יבשה…הגרון מכווץ, לא לבלוע ולא להקיא… החזה מלא במועקה.. העניים בדמעות.. והבטן.. כאילו הכניסו לתוכה גוש של לבה חרוכה…שחורה ומפויחת.. והיא סוחפת אותך אל תוך האופל הנורא.. אי שם למטה.. אי שם בשאול… ואתה שואל את עצמך.. על מה ולמה??? הן רק לפני ימים ספורים ... דיברת.. צחקת.. בקול.. ומאיפה צצו כל אותן תחושות המוזרות הללו? ולשם מה הן נחוצות לך?? לשם מה??? אך כמו שקודם במרומים טיילת בלי פחד.. בלי מורא שואף אל תוכך אבק של כוכבים.. כך אתה עכשיו לתהום נופל.. וחש כי נגרר אתה ללא מעצורים.. למרות התנגדותך... ואתה רוצה לצעוק.. ואתה רוצה לצרוח.. חיי הם מונחים כאן לפניי על כף.. אבל רק הד קלוש מפיך נובע.. רק צל צילה של זעקה ... ואין שומע ... אין יד מושטת לקראתך... ולמה זה עכשיו??? ולמה זו הפעם?? ולמען מה ולמען מי?? ואנוכי שכחתי כבר מזמן את זה הטעם... ומי זקוק להתעוררות כזו שטנית.. אבל אין איש מקשיב.. אין איש שומע.. את זעקתך החנוקה.. והיד אותה הושטת נשארת יתומה... ואתה נותר לבד.. עם כל אותו משא.. מדוע? אתה שואל את האופל?? מדוע התעוררת כך עכשיו.. כשאתה שבע פנים ואירועים... הרבה שנים רחקת מכל אותה סופה.. מכל אותם תעתועים.. מחזיונות של שווא... אז מה אותם הוציא עכשיו לחלד.. אז מה אותם גרר משם.. ממעמקים.. ואתה בוכה.. לא, אין בכך כל צורך.. רק זה ירצה הלב….. לנוח בשלווה.. והוא הרי היה כבר במחוזות האלה.. של השלווה הנפלאה.. לברוח במהירות אתה מבקש.. לחזור אל המאורה החמימה… מקום אשר אליו אין איש יוכל לגשת.. אל לבבך.. אל נשמתך העזובה.. ואתה רוצה מהר לחזור, פנימה.. להתכנס בינך לבין קירות הלב.. ולאטום כל אפשרות לתת לאור שם להגיע.. לתת לשחר להפציע... אני רוצה שלווה.. צועק אתה בלי קול.. מגיע לי ביושר.. זוהי השלווה.. הרווחתי את התום.. הרווחתי את השקט.. מספיק.. לא עוד אותו ריגוש.. לא עוד… לא עוד... ומי יתנני כנווה שם במדבר.. מלון אורחים.. אליו יוכלו לבוא כדי להתארח.. רק הלך במדבר.. שיירת נכאים.. כדי לקום ללכת.. ולא להישאר איתי לעולמים. עדיף הריק.. עדיף השקט.. עדיף על כל אותם תופים וצלצולים.. על כל אותה צבעוניות בוהקת.. של רגשות אשר נראים כה מבטיחים.. אכן הגיעה עת.. הכל הוא רק אצלך בראש.. ואין לכך תכלית.. ואין גם הד… הכל אתה זורה לרוח.. נותן מדובשך.. מחלבך.. שופך כל רגשותייך.. על אדמה צחיחה, על אשליה... ישר מבט.. זקוף קומה.. התחל בצעידה... חזור למנזרך.. כי שם הוא מקומך… רק שם יבוא עליך שקט.. רק שם תוכל למצוא את השלווה.. רק שם יוכלו ימייך לילותיך לעבור.. ללא אותו כאב חותך.. ללא אותה שממה… כי כשתשוב אל אותו השקט.. פתאום תראה כמה אפשר עוד לאהוב.. את העולם.. את החיים ואת הדעת..דברים קטנים של אושר... ולהשאיר מאחרייך את כל אותם רגשי מכאוב… חזור.. חזור על עקבותייך.. עזוב הבלי עולם.. הרפה מרגשותייך.. ושב בצל עצי השקט... של אור ושל תקווה של יופי ושל טוב.. של מה שבאמת שווה עליו... הנפש להניח.. ואז.. רק אז תוכל הסב ראשך ולהביט.. בכל אותם שהוציאוך לרעות במשעולים מסוכנים.. ואז ינוסו הצללים מעומק ישותך.. ואז ייטיבו להלך רגלייך, ושוב תלך על אדמה .. ושוב חזך.. בטנך.. ליבך… גרונך וצוארך.. יוכלו לגמוע את המים המתוקים.. המים החיים אשר אותם הותרת מאחורייך.. במין פזיזות של נעורים.
ענבל