גם אבות מתאבלים.

[udie1]

גם אבות מתאבלים.

המחשב אומר לי שכבר שש וחצי בבוקר. אני יושב בעיר קרה באירופה וקורא את הפורום המדהים הזה. התחלתי לפני 5 שעות כשכתבתי כמה מילים ראשונות ופתאום הבנתי שאני חייב לקרוא את הכול, אז הורדתי את ששת הדפים (יש עוד?) וישבתי לקרוא. אתן (ואתה, "תמיד אתנו") מדהימות. הסיפור שלנו: אהבה גדולה. לימודי רפואה ותראפייה באומנות בחו"ל. דחיית ההיריון בשנים רבות (בגללי!). ואז ההיריון. ושוב אהבה גדולה. למדנו לאהוב אותה כל כך בדיוק כשאובחן המום במוחה. הימים הנוראים שבין הידיעה לבין האבדן (אם רק יכולתי להעביר את הקטנה אלי ולעבור הכול במקומה, אני הרי יודע כמה היא חיכתה, וכמה אהבה אותה...). צחוק הגורל, הגענו ארצה לשמחה משפחתית בדיוק יום לאחר הסקירה (שבוע 21). נראה לי שלא מגיע לי לנסות לתאר פה תחושות שלי. היא (אתן) הרי גידלה אותה ברחמה. היא (אתן) חיכתה לה שנים. אני הייתי עסוק בללמוד (ובלחיות!). היא (אתן) חשה אותה ברחמה, כשהרופא מפסיק את ליבה. היא (אתן) ילדה אותה מתה. תגידו לי אתן איך לנחם אותה? אתן, שאם העולם רק היה בידיים שלכן... שלכן, אודי, שהולך ומחליט על התמחות בנשים...

 

[karen01]

לאודי

בודאי שגם אבות מתאבלים. אולי זה שונה, כנראה שאתם באמת מרגישים דברים אחרים לגבי ההריון, כי אכן הוא לא קורה אצלכם בגוף, ובודאי שבהפלה אתם "רק" שותפים מהצד, בעוד אנחנו ממש ילדנו את התינוק המת... אבל - אתה שותף, והכי חשוב שתמשיך להיות שותף. עכשיו יותר מתמיד היא צריכה אותך. אין פתרונות קסם איך לנחם, והדבר הכי חשוב הוא פשוט להיות איתה - לתת לה לכאוב ולהתפרק, וגם לשתף אותה במה שעובר עליך. הזוגיות עומדת כעת במבחן (שלצערי הרבה זוגות לא היו עוברים), אבל ממה שאתה כותב נראה שיש בכם את האהבה והנכונות להיות ביחד בזמן הקשה והנורא הזה. זה אולי נשמע מעט אבל זה המון - וזה בעצם המקסימום שאפשר. יש לפניכם תהליך ארוך של אבל והחלמה והשלמה, ואי אפשר לעשות קיצורי דרך או איזה קסם שיסדר את הכל. אבל אפשר להתמודד, וזה הרבה יותר קל וטוב לעשות ביחד. אני מאחלת לך ולה החלמה נכונה, ושתצליחו להגיע להריון הבא בכוחות מחודשים ואופטימים. אולי כדאי להציע גם לה לבקר כאן? ואם אכן תבחר להתמחות בנשים, אני בטוחה שההתנסות האיומה הזו תעשה אותך לרופא טוב יותר - לא כמאבחן או מרפא, אבל כאיש רגיש ואמפתי למצבים כאלו. זה כל כך חשוב (תודה לרופא המקסים שלי שפשוט בא וחיבק אותי ביום של ההפלה, ואמר לי שזה יעבור ויהיה בסדר...). חיבוק גדול וחזק לשניכם, ואל תהססו לספר לנו ולהתיעץ. קרן.

 

[anatgri]

אבות../images/Emo4.gif

אודי אין לי ספק שגם האבות מתאבלים(גם מניסיוננו האישי) אם תשים לב השתמשת בתואר אב למרות שהפעם אך הבחירה במילה אבות אומרת הכל. חבק את בת הזוג שלך והיה לצידה. דברו יחד, בכו יחד, ותהיו שם תמיד אחד בשביל השני. אין לי ספק שתצליחו להתמודד עם המצב הקשה הזה, וההתמודדות היא ארוכה כמו בכל אבל יש לעבור את כל השלבים עד שיהיה אפשר להיבנות מחדש. אבל זה אפשרי!!!!!!!1

ובאשר לרצונך להתמחות ברפואת נשים אני משוכנעת שתהיה רופא טוב לפחות ברמה האנושית בזכות ובגלל החוויה שעברתם. שולחת לכם חיבוק

ואיחולי הצלחה

 

[h o p e]

נכון, גם אבות מתאבלים

בעוד אני נשברתי לאלפי רסיסים ונסגרתי בתוך הכאב הנורא שלי, בן זוגי נאלץ לאזור כוחות עצומים על מנת לטפל בניירת הביורוקרטית ולענות לטלפונים של משפחה וחברים (אשר דאגתם היתה לעיתים פולשנית ומכאיבה). בעוד אני נשענתי בכל כובד אבלי עליו, לו לא היה על מי להישען. אני סערתי כולי והוא היה חוף המבטחים שלי. רק לאחר שחזרנו לביתנו בגולה (גם אנחנו חיים בניכר (ארה"ב), גם אנו הגענו לישראל כדי להשתתף בשימחה. לנו נודע על הצורך בהפסקת הריון בצוהרי היום בו נערכה החתונה.) ורק לאחר שאני הצלחתי להרים את ראשי מהאדמה ולהביט בעיניו, הוא (ואני לא מגזימה בתיאורי) נפל לזרועותי בבכי כה עז, בכי שהוא עצר בתוכו זמן כה רב. ואני חיבקתי אותו ונשקתי את לחיו הרטובות וחשבתי לעצמי כמה אנוכית הייתי הרי גם אבות מתאבלים.

 

[תמיד איתנו]

לאודי היקר...../images/Emo140.gif

שלום אודי, מאד התרגשתי לקרוא את דבריך! הגעת למקום הנכון! כולנו כאן משפחה חמה תומכת ואוהבת. אם קראת את ברכתי לפורים, כתבתי כי כאן אין מסיכות...כלומר, כאן תוכל להתפרק, לבכות ,להתרגש לקבל הרבה תמיכה וחום ולאגור כוחות לקראת ההריון המיוחל! ממליץ לך לקרוא את קישורי הפורום בנושא התמודדות ורעיונות, וכן את מאמרי הפורום. שוב, מאד מברך על הצטרפותך ומאחל לך את הכי טוב ! תמיד שלך, תמיד איתנו

 

[סוף טוב]

כמה שאתה צודק

אני עברתי 4 הפלות והמון המון טיפולים.{היום יש לנו תאומים מדהימים בני חצי שנה} יצא לי המון המון לחשוב שלפעמים דוקא לאיש שלי שעבר איתי הכל וראה כל מה שאני עברתי,למעננו,לפעמים היה יותר קשה ממני. נכון שלאשה, שעוברת את הדברים בגופה ומרגישה הכל פיזית,קשה במושגים שקשה להביע,אבל-לבעל קשה גם כן. אני חושבת שהיום בראיה לאחור, כל מה שעברנו יחד בחמש השנים האלה,רק קרב אותנו והעלה את האהבה והזוגיות שלנו לרמות אחרות. אני חושבת שאם אני הייתי צריכה לראות את בעלי עובר דברים נוראים וקשים מהצד,אולי היה לי קשה אפילו יותר. הכי חשוב זה לעבור הכל הכל ביחד.לשתף זה את זו וזו את זה. ותמיד תמיד לחפש ולמצוא את הפיצויים הקטנים לאורך כל הדרך הארוכה והקשה הזו. מאחלת לך ולזוגתך את כל הטוב שבעולם!

 

[מירבא]

חבק אותה

צר לי לקרוא שכל כך רבים הם האנשים שעוברים את הסבל הזה אנני חושבת שיש נחמה לאובדן. אך וודאי יש אפשרות לתמוך- תקשיב לכאב שלה,חבק אותה,ותן לה להבין שהטראומה היא שלכם ואתה לצידה כדי להמשיך הלאה ביחד.