גם אני הייתי, ועודני שם
גם אני איבדתי את התינוק שלי. עברו מאז ארבעה חודשים. התינוק היפה, התינוק שלי, שהיה כולו מושלם מלבד... אמרו לי שהוא יסבול, אמרו שכנראה לא ישרוד לאחר הלידה, וגם אם ישרוד, יעבור תקופה של ניתוחים ובסיומה....הוא ימות. והם הרי מומחים, הם מבינים, ואני, אני רק אמא שמנסה לשכנע את עצמה, שקיבלה החלטה נכונה. לא היה לו סיכוי, וידעתי בתוכי, שעדיף לי ולמשפחתי, ובעיקר בשבילו, בשביל התינוק הקטן שלי, עדיף לסיים זאת כמה שיותר מוקדם. אז נכון, זה לא היה תינוק, זה היה "רק עובר", עובר בן 16 שבועות, עובר שכבר הרגשתי, עובר שראיתי באולטראסאונד, עובר שפניו באולטראסאונד נראו לי בדיוק כמו פניה של בתי הקטנה. נכון, זה "רק" שבוע 16 של ההריון, אך זה אבדן נורא, והאבל הוא נורא, וההרגשה היא ממש לאבד ילד. הכאב הוא כה גדול. והאבדן לא מובן לסביבה. אני לא יכולה לסבול שאומרים לי "לא נורא, יש לך שני ילדים בריאים בבית", או "את עוד צעירה ותהרי שוב במהרה". המשפטים האלה מוציאים אותי מדעתי, אם אין לכם מה לאמר, אל תאמרו דבר, מה בסך הכל ביקשתי? שתהיו איתי, שתחבקו, שתבינו, אבל...מי שלא עבר זאת לא יוכל להבין זאת לעולם. זה הילד שלי, התינוק שלי, שעדיין מופיע בחלומי, שלם, לא בעל מום, בריא ואמיתי בדיוק כמו שהוא אמור היה להיות, אבל הוא איננו. וזה כל כך כואב, והכאב כנראה יישאר תמיד. למרות שככל שעובר הזמן, עוצמתו נחלשת, ולפעמים עוברות שעות שלא חושבים על העניין, ואז זה חוזר וחותך כמו סכין בבשר החי. והכי קשה, שנשים אחרות מסביבי, שהתחילו את ההריון ביחד איתי, יולדות עכשיו או נמצאות בשלבי הריון אחרונים. ואצלן הכל בסדר, הכל ממשיך, העולם לא עצר מלכת וזה קשה לי. קשה לי להסתכל על בטנן התופחת ותופחת והן מתלוננות...על ההורמונים המשתוללים, על העייפות, על ההשמנה, ואני...נחנקת, מה הן מתלוננות? אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה, ולא לעצור במקום, לא לחשוב על העבר, לנסות להתקדם, אבל איך עושים את זה? ולמה מצפים ממני שהכל יחזור לקדמותו? הרי לא הייתה לי שפעת שהבראתי ממנה, היה לי ילד ואין לי אותו. וכשאהרה שוב, איך אתגבר על הפחד? ובתוכי אני כן רוצה, זה לא "במקום" הילד שאיבדתי, זה ילד אחר שיבוא ממקום אחר, אבל הפחד, איך מתגברים עליו?
גם אני איבדתי את התינוק שלי. עברו מאז ארבעה חודשים. התינוק היפה, התינוק שלי, שהיה כולו מושלם מלבד... אמרו לי שהוא יסבול, אמרו שכנראה לא ישרוד לאחר הלידה, וגם אם ישרוד, יעבור תקופה של ניתוחים ובסיומה....הוא ימות. והם הרי מומחים, הם מבינים, ואני, אני רק אמא שמנסה לשכנע את עצמה, שקיבלה החלטה נכונה. לא היה לו סיכוי, וידעתי בתוכי, שעדיף לי ולמשפחתי, ובעיקר בשבילו, בשביל התינוק הקטן שלי, עדיף לסיים זאת כמה שיותר מוקדם. אז נכון, זה לא היה תינוק, זה היה "רק עובר", עובר בן 16 שבועות, עובר שכבר הרגשתי, עובר שראיתי באולטראסאונד, עובר שפניו באולטראסאונד נראו לי בדיוק כמו פניה של בתי הקטנה. נכון, זה "רק" שבוע 16 של ההריון, אך זה אבדן נורא, והאבל הוא נורא, וההרגשה היא ממש לאבד ילד. הכאב הוא כה גדול. והאבדן לא מובן לסביבה. אני לא יכולה לסבול שאומרים לי "לא נורא, יש לך שני ילדים בריאים בבית", או "את עוד צעירה ותהרי שוב במהרה". המשפטים האלה מוציאים אותי מדעתי, אם אין לכם מה לאמר, אל תאמרו דבר, מה בסך הכל ביקשתי? שתהיו איתי, שתחבקו, שתבינו, אבל...מי שלא עבר זאת לא יוכל להבין זאת לעולם. זה הילד שלי, התינוק שלי, שעדיין מופיע בחלומי, שלם, לא בעל מום, בריא ואמיתי בדיוק כמו שהוא אמור היה להיות, אבל הוא איננו. וזה כל כך כואב, והכאב כנראה יישאר תמיד. למרות שככל שעובר הזמן, עוצמתו נחלשת, ולפעמים עוברות שעות שלא חושבים על העניין, ואז זה חוזר וחותך כמו סכין בבשר החי. והכי קשה, שנשים אחרות מסביבי, שהתחילו את ההריון ביחד איתי, יולדות עכשיו או נמצאות בשלבי הריון אחרונים. ואצלן הכל בסדר, הכל ממשיך, העולם לא עצר מלכת וזה קשה לי. קשה לי להסתכל על בטנן התופחת ותופחת והן מתלוננות...על ההורמונים המשתוללים, על העייפות, על ההשמנה, ואני...נחנקת, מה הן מתלוננות? אני יודעת שאני אמורה להמשיך הלאה, ולא לעצור במקום, לא לחשוב על העבר, לנסות להתקדם, אבל איך עושים את זה? ולמה מצפים ממני שהכל יחזור לקדמותו? הרי לא הייתה לי שפעת שהבראתי ממנה, היה לי ילד ואין לי אותו. וכשאהרה שוב, איך אתגבר על הפחד? ובתוכי אני כן רוצה, זה לא "במקום" הילד שאיבדתי, זה ילד אחר שיבוא ממקום אחר, אבל הפחד, איך מתגברים עליו?