גם אני הייתי שם.
גם אני הייתי שם. גם אני הייתי בעזה. נשבע. למעלה מחודש בלי החברה, בלי המשפחה, בלי המיטה החמה.. שבוע התארגנות שאין לך מושג מה הולך לקרות אחריו, זאת מלחמה, ללא צל של ספק. מה זה המשקל הזה? איך אפשר להלחם עם תיק מפלצתי שכזה? אפשר, הגוף והמוח עובדים בנפרד, וטוב שכך. יום שבת, זהו, נכנסים. גם אני צעדתי לאורך חופי עזה, באווירה פסטורלית של הבריזה הקרירה מהים ורחש הגלים. לרגע אתה חושב שאתה בדרך לחופשה חלומית, כשבעצם אתה הולך להלחם על אדמה זרה, אדמה צמאת דם. חוצים את הגדר החוצה בין הגיון לטירוף. זהו אנחנו בפנים. העיניים של המדינה, חיל האוויר, מחפה לטובתינו, הפצצות של הצבא הכי חזק שבעולם. עצמה שבשום תרגיל חטיבתי לא נכחת לראות, עצמה שקיימת רק בצבא אחד. גם אני לחמתי בצבא הגנה לישראל. באנו במגע עם אוכלוסיה אזרחית כבר היום השני. בחצר של הבית היו אזוקים מספר חשודים, ובנוסף נכחה משפחה גדולה שהכילה בתוכה גם ילדים קטנים. כשנשמעה אש באזור הכנסתי את כולם אל תוך הבית כשאני שומר על חבריי מחוץ לבית, וכן, גם על המשפחה הפלסטינאית שנכחה בבית. עשינו שמירות בינינו, על המשפחה שישבה בתוך הבית. כשהגיע תורי, התחלתי לדבר עם אב המשפחה, הוא ידע עברית. עבד בתור עובד בניין בשטחי ישראל. הם היו רעבים וצמאים. נגשתי ל"פינת האוכל" של המחלקה והגנבתי כמה קופסאות שימורים של לוף ותירס עבורם. לאחר מכן חזרתי עם הלחם האחרון שנותר למחלקה שלנו, כמה לחמניות יבשות שקיבלנו ערב הכניסה. דאגתי שהילדים יאכלו ראשונים. גם אני סיכנתי את חיי בשבילם. אין מים בברזים. המשפחה שנכחה בבית גוועה מצמא. נגשתי למ"מ שלי וביקשתי ממנו שישלח איתי חוליה לבית הנמצא במרחק רחוב, בו נכחנו ביום הכניסה, שם היה זכור לי שהיו מים מאופסנים במיכל גדול. המ"מ שלח אותי, חובש נוסף ואת סמל המחלקה למשימה. לקחנו ממטבח הבית סיר גדול שהיה מיועד לריכוז המים. תחת אש שהייתה ללא הפסקה, חמקנו לרחוב ולבית. מילאנו את הסיר הגדול מים ויצאנו. החובש והסמל חיפו עלי כי במקרה של התקלה לא הייתי יכול להגיב בגלל הסיר שהחזקתי. הגענו חזרה לבית שכל מכנסי הצבא שלי ספוגים מים, ניצוץ הבזיק בעיני המשפחה שראתה את הסיר הגדול מכיל מים, חיוך של תודה עלה על שפתייהם. גם אני הייתי אדם, במקום שאין אנשים. למדתי ערבית בתיכון, דבר ששימש אותנו מאד במלחמה, לדובב אנשים. אחד האזוקים התחיל לבכות. נגשתי אליו והתחלתי לחטט בכיסי המעיל שלו כדי למצוא תעודה מזהה. נוהל שהיה הכרחי בכל בדיקה של חשוד כלשהו. בתעודה שלו הופיע מקום מגורו. בית להיא, הידוע כקן צרעות של מחבלים. הבחנתי בתמונה שנלוותה לתעודה, משהו מוזר היה באותה תמונה. אדם שעינו הימנית כחולה והשנייה בצבע חום. הורדתי את הפלנלית (כיסוי העיניים) שכיסתה את עיניו וראיתי אדם מבוהל, המסתכל לכל צד, בוכה. אדם עיוור כרע תחתי. הסרתי ממנו את האזיקון והוא התחיל למלמל משהו. אב המשפחה אמר לי בעברית ששורפות לו העיינים. נזכרתי שיש לי בתיק החובש שלי משהו שעשוי לעזור לו. סודיום כלוריד, נועד בעיקר לשימוש בפתיחת וריד, אבל יעיל גם לצריבה קשה בעיינים. נזכרתי באבי, שהטיף לי כל שנות חיי. במקום שאין אנשים, תיהיה אתה, אדם. בלי לחשוב יותר מדי הוצאתי מהפק"ל חובש שלי 4 קפסולות של סודיום. נתתי אותן לאב המשפחה והסברתי לו איך לטפטף את הטיפות לעיני העיוור. לאחר מכן אב המשפחה הסביר לי שהבחור עבר ניתוח בעיניו בבית חולים בארץ, בברזילי, באשקלון הסמוכה, ניסו להציל את מאור עיניו. הוא לא בכה יותר. גם אני בחרתי בבחירה גורלית. באחד הימים יצאנו לסריקות באחת השכונות. שעה קודם הודיע לנו המ"מ כי יש התראה על אישה הנושאת איתה חגורת נפץ באזור. נכנסנו לבית בשכונה. בחצר ראינו משפחה מבוהלת. כאילו היה להם משהו לספר, אבל לא יכלו, שתיקה מוחלטת. אני והסמל שלי סרקנו את החצר, מלבד המשפחה וכמה אפרוחים כלום. פתחתי זיג במסדרון לעבר סלון הבית, בדיעבד. בתוך כוונת ההשלכה שלי ראיתי אישה צעירה, עומדת ומחכה. לירות או לא לירות? אולי היא המחבלת שהמ"מ דיבר עלייה? השתיקה המוזרה של המשפחה בחצר העלתה חשדות. אבל אין לך זמן לחשוב על כל אלו. יש לך שבריר של שנייה, להבין שזה אחד משניים. או שאתה חי, או שאתה לא. משהו בתוכי אמר לי, "אל תירה". הורדתי את הנשק כשהלב שלי דופק בחוזקה. זעקה שלי בערבית הורתה לה לצאת מהבית, "רוח מין הון". זעקה של אדם שיכל לבחור בדרך הקלה ולהבטיח את חייו מחדש, אך עכשיו הוא כבר וויתר על הדרך הזאת. עצמתי את עיני לשבריר שנייה כשהיא יצאה החוצה. היא לא הייתה מחבלת. גם אני לא אוהב לספר סיפורי מלחמה. אבל כשדמיי אחיי מועלים ממנוחתם, לחקירות, זעקה חייבת להשמע. גם אני לא רציתי לצאת. כשסיפרו לנו בפנים, שהיציאה מעזה מותנאת בחזרתו של שליט הביתה, עלה המורל בין החבר'ה. לא רצינו לחזור, רצינו להמשיך ולהלחם. אמרנו לעצמינו שאנחנו מחזירים אותו הביתה. גלעד עדיין שם. גם אני קורא עיתונים. מילים כתובות שצורבות, על אמות המוסר הפגומות של צה"ל. מרגיש שנעשה עוול עבור כל לוחמי צבא הגנה לישראל. אתם הייתם בעזה? לא. אני הייתי שם. פעלתי מתוך מוסריות ואהבת האדם, משימת קודש להגן על הבית, למרות שהבית בכלל בצפון, להגן על הבית של כולנו. גם אני לא רוצח. גם לא שכיר חרב. גם אני בן 19. גם אני לא הרגתי ילדה או אישה. גם אני משרת בצבא הכי חזק שבעולם. בצבא הכי מוסרי שידעה כל היסטוריה שנכתבה אי פעם.
גם אני הייתי שם. גם אני הייתי בעזה. נשבע. למעלה מחודש בלי החברה, בלי המשפחה, בלי המיטה החמה.. שבוע התארגנות שאין לך מושג מה הולך לקרות אחריו, זאת מלחמה, ללא צל של ספק. מה זה המשקל הזה? איך אפשר להלחם עם תיק מפלצתי שכזה? אפשר, הגוף והמוח עובדים בנפרד, וטוב שכך. יום שבת, זהו, נכנסים. גם אני צעדתי לאורך חופי עזה, באווירה פסטורלית של הבריזה הקרירה מהים ורחש הגלים. לרגע אתה חושב שאתה בדרך לחופשה חלומית, כשבעצם אתה הולך להלחם על אדמה זרה, אדמה צמאת דם. חוצים את הגדר החוצה בין הגיון לטירוף. זהו אנחנו בפנים. העיניים של המדינה, חיל האוויר, מחפה לטובתינו, הפצצות של הצבא הכי חזק שבעולם. עצמה שבשום תרגיל חטיבתי לא נכחת לראות, עצמה שקיימת רק בצבא אחד. גם אני לחמתי בצבא הגנה לישראל. באנו במגע עם אוכלוסיה אזרחית כבר היום השני. בחצר של הבית היו אזוקים מספר חשודים, ובנוסף נכחה משפחה גדולה שהכילה בתוכה גם ילדים קטנים. כשנשמעה אש באזור הכנסתי את כולם אל תוך הבית כשאני שומר על חבריי מחוץ לבית, וכן, גם על המשפחה הפלסטינאית שנכחה בבית. עשינו שמירות בינינו, על המשפחה שישבה בתוך הבית. כשהגיע תורי, התחלתי לדבר עם אב המשפחה, הוא ידע עברית. עבד בתור עובד בניין בשטחי ישראל. הם היו רעבים וצמאים. נגשתי ל"פינת האוכל" של המחלקה והגנבתי כמה קופסאות שימורים של לוף ותירס עבורם. לאחר מכן חזרתי עם הלחם האחרון שנותר למחלקה שלנו, כמה לחמניות יבשות שקיבלנו ערב הכניסה. דאגתי שהילדים יאכלו ראשונים. גם אני סיכנתי את חיי בשבילם. אין מים בברזים. המשפחה שנכחה בבית גוועה מצמא. נגשתי למ"מ שלי וביקשתי ממנו שישלח איתי חוליה לבית הנמצא במרחק רחוב, בו נכחנו ביום הכניסה, שם היה זכור לי שהיו מים מאופסנים במיכל גדול. המ"מ שלח אותי, חובש נוסף ואת סמל המחלקה למשימה. לקחנו ממטבח הבית סיר גדול שהיה מיועד לריכוז המים. תחת אש שהייתה ללא הפסקה, חמקנו לרחוב ולבית. מילאנו את הסיר הגדול מים ויצאנו. החובש והסמל חיפו עלי כי במקרה של התקלה לא הייתי יכול להגיב בגלל הסיר שהחזקתי. הגענו חזרה לבית שכל מכנסי הצבא שלי ספוגים מים, ניצוץ הבזיק בעיני המשפחה שראתה את הסיר הגדול מכיל מים, חיוך של תודה עלה על שפתייהם. גם אני הייתי אדם, במקום שאין אנשים. למדתי ערבית בתיכון, דבר ששימש אותנו מאד במלחמה, לדובב אנשים. אחד האזוקים התחיל לבכות. נגשתי אליו והתחלתי לחטט בכיסי המעיל שלו כדי למצוא תעודה מזהה. נוהל שהיה הכרחי בכל בדיקה של חשוד כלשהו. בתעודה שלו הופיע מקום מגורו. בית להיא, הידוע כקן צרעות של מחבלים. הבחנתי בתמונה שנלוותה לתעודה, משהו מוזר היה באותה תמונה. אדם שעינו הימנית כחולה והשנייה בצבע חום. הורדתי את הפלנלית (כיסוי העיניים) שכיסתה את עיניו וראיתי אדם מבוהל, המסתכל לכל צד, בוכה. אדם עיוור כרע תחתי. הסרתי ממנו את האזיקון והוא התחיל למלמל משהו. אב המשפחה אמר לי בעברית ששורפות לו העיינים. נזכרתי שיש לי בתיק החובש שלי משהו שעשוי לעזור לו. סודיום כלוריד, נועד בעיקר לשימוש בפתיחת וריד, אבל יעיל גם לצריבה קשה בעיינים. נזכרתי באבי, שהטיף לי כל שנות חיי. במקום שאין אנשים, תיהיה אתה, אדם. בלי לחשוב יותר מדי הוצאתי מהפק"ל חובש שלי 4 קפסולות של סודיום. נתתי אותן לאב המשפחה והסברתי לו איך לטפטף את הטיפות לעיני העיוור. לאחר מכן אב המשפחה הסביר לי שהבחור עבר ניתוח בעיניו בבית חולים בארץ, בברזילי, באשקלון הסמוכה, ניסו להציל את מאור עיניו. הוא לא בכה יותר. גם אני בחרתי בבחירה גורלית. באחד הימים יצאנו לסריקות באחת השכונות. שעה קודם הודיע לנו המ"מ כי יש התראה על אישה הנושאת איתה חגורת נפץ באזור. נכנסנו לבית בשכונה. בחצר ראינו משפחה מבוהלת. כאילו היה להם משהו לספר, אבל לא יכלו, שתיקה מוחלטת. אני והסמל שלי סרקנו את החצר, מלבד המשפחה וכמה אפרוחים כלום. פתחתי זיג במסדרון לעבר סלון הבית, בדיעבד. בתוך כוונת ההשלכה שלי ראיתי אישה צעירה, עומדת ומחכה. לירות או לא לירות? אולי היא המחבלת שהמ"מ דיבר עלייה? השתיקה המוזרה של המשפחה בחצר העלתה חשדות. אבל אין לך זמן לחשוב על כל אלו. יש לך שבריר של שנייה, להבין שזה אחד משניים. או שאתה חי, או שאתה לא. משהו בתוכי אמר לי, "אל תירה". הורדתי את הנשק כשהלב שלי דופק בחוזקה. זעקה שלי בערבית הורתה לה לצאת מהבית, "רוח מין הון". זעקה של אדם שיכל לבחור בדרך הקלה ולהבטיח את חייו מחדש, אך עכשיו הוא כבר וויתר על הדרך הזאת. עצמתי את עיני לשבריר שנייה כשהיא יצאה החוצה. היא לא הייתה מחבלת. גם אני לא אוהב לספר סיפורי מלחמה. אבל כשדמיי אחיי מועלים ממנוחתם, לחקירות, זעקה חייבת להשמע. גם אני לא רציתי לצאת. כשסיפרו לנו בפנים, שהיציאה מעזה מותנאת בחזרתו של שליט הביתה, עלה המורל בין החבר'ה. לא רצינו לחזור, רצינו להמשיך ולהלחם. אמרנו לעצמינו שאנחנו מחזירים אותו הביתה. גלעד עדיין שם. גם אני קורא עיתונים. מילים כתובות שצורבות, על אמות המוסר הפגומות של צה"ל. מרגיש שנעשה עוול עבור כל לוחמי צבא הגנה לישראל. אתם הייתם בעזה? לא. אני הייתי שם. פעלתי מתוך מוסריות ואהבת האדם, משימת קודש להגן על הבית, למרות שהבית בכלל בצפון, להגן על הבית של כולנו. גם אני לא רוצח. גם לא שכיר חרב. גם אני בן 19. גם אני לא הרגתי ילדה או אישה. גם אני משרת בצבא הכי חזק שבעולם. בצבא הכי מוסרי שידעה כל היסטוריה שנכתבה אי פעם.