גם אני חזרתי..
מטיול שנתי. הוא כל כך קטן ושולי שאפילו לא הודעתי שאני הולכת... הטיול של י"ב אצלינו הוא לרמת הגולן, מקוצץ ליומיים. אני לא טיפוס שסובל מטיולים. ניסיתי בכל כוחי להנות... אבל. יש לי פחד גבהים נוראי.. ככה שהמסלול הוא סיוט אחד גדול.. במסלול- הדופק שלי גבוה, אני בפאניקה וכל הגוף רוע מחשש שאני אפול מצוק זה או אחר.. 5 שעות של הליכה במצב הזה... אתן לא מתארות לעצמכן איזה סבל זה.. חיכיתי ללילה, לאכסניה, כי כיף באכסניה. תמיד כיף באכסניה. אבל.... ריב גדול עם החברות שלי (בטיולים - כל הויכוחים הקטנים עולים אל פני השטח ומתבטאים בפיצוצים וריבים - קורה תמיד). כן, פשוט רבתי כמעט עם כל החברים שלי והייתי לבד. פשוט לבד.. אחרי יום ההליכה הסיוטי הזה.. לבד. לא הוסיף לזה עניין הפסיכומטרי. לחשתי את הציון שלי לקבוצה של האנשים הסובבים אותי כי קיבלתי אותו בטלפון.. ואז אחד מהם צעק: "מיטל אופיר קיבלה 720!!" זה היה על הר. כיתה מאחורינו וכיתה לפנינו. "מיטל אופיר קיבלה 720?" "מיטל אופיר? מי זו מיטל אופיר?" מהר מאוד כולם כבר ידעו.. פשוט הסתובבתי באכסניה וראיתי אנשים מצביעים עלי ומתלחששים כשאני עוברת.. היה אחד שביקש להצטלם איתי ושאני אחתום לו על התמונה. היו כמה שהצדיעו לי. זרקו לי כל מיני הערות כמו "היא תהיה מגישת קפה בצבא". הריב עם החברות, כמובן, רק הוחמר מכל הצומי שקיבלתי. זה היה מעצבן. נשבעת לכם, הרגשתי כמו הארי פוטר. כל ההתלחששויות האלה, הכל קורה כל כך מהר, התפללתי שתהיה לי גלימת היעלמות כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותי ולהציק לי. הלכתי לישון מוקדם. מאוד מוקדם בשביל טיול... ב-1 בלילה, כי פשוט לא רציתי להסתובב ולפגוש עוד אנשים. גם היום שאחרי לא היה משהו. נוראי. אני חושבת שבטיול הזה כיפרתי על כל חטאי אי פעם, סבלתי בשביל 17 ימי כיפור. כמה טוב להיות בבית.
מטיול שנתי. הוא כל כך קטן ושולי שאפילו לא הודעתי שאני הולכת... הטיול של י"ב אצלינו הוא לרמת הגולן, מקוצץ ליומיים. אני לא טיפוס שסובל מטיולים. ניסיתי בכל כוחי להנות... אבל. יש לי פחד גבהים נוראי.. ככה שהמסלול הוא סיוט אחד גדול.. במסלול- הדופק שלי גבוה, אני בפאניקה וכל הגוף רוע מחשש שאני אפול מצוק זה או אחר.. 5 שעות של הליכה במצב הזה... אתן לא מתארות לעצמכן איזה סבל זה.. חיכיתי ללילה, לאכסניה, כי כיף באכסניה. תמיד כיף באכסניה. אבל.... ריב גדול עם החברות שלי (בטיולים - כל הויכוחים הקטנים עולים אל פני השטח ומתבטאים בפיצוצים וריבים - קורה תמיד). כן, פשוט רבתי כמעט עם כל החברים שלי והייתי לבד. פשוט לבד.. אחרי יום ההליכה הסיוטי הזה.. לבד. לא הוסיף לזה עניין הפסיכומטרי. לחשתי את הציון שלי לקבוצה של האנשים הסובבים אותי כי קיבלתי אותו בטלפון.. ואז אחד מהם צעק: "מיטל אופיר קיבלה 720!!" זה היה על הר. כיתה מאחורינו וכיתה לפנינו. "מיטל אופיר קיבלה 720?" "מיטל אופיר? מי זו מיטל אופיר?" מהר מאוד כולם כבר ידעו.. פשוט הסתובבתי באכסניה וראיתי אנשים מצביעים עלי ומתלחששים כשאני עוברת.. היה אחד שביקש להצטלם איתי ושאני אחתום לו על התמונה. היו כמה שהצדיעו לי. זרקו לי כל מיני הערות כמו "היא תהיה מגישת קפה בצבא". הריב עם החברות, כמובן, רק הוחמר מכל הצומי שקיבלתי. זה היה מעצבן. נשבעת לכם, הרגשתי כמו הארי פוטר. כל ההתלחששויות האלה, הכל קורה כל כך מהר, התפללתי שתהיה לי גלימת היעלמות כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותי ולהציק לי. הלכתי לישון מוקדם. מאוד מוקדם בשביל טיול... ב-1 בלילה, כי פשוט לא רציתי להסתובב ולפגוש עוד אנשים. גם היום שאחרי לא היה משהו. נוראי. אני חושבת שבטיול הזה כיפרתי על כל חטאי אי פעם, סבלתי בשביל 17 ימי כיפור. כמה טוב להיות בבית.
