גם אני חייבת לקטר ולשפוך מהלב../images/Emo7.gif../images/Emo46.gif
אחרי שתמיד תמיד תמיד ובמשך שנים אני "הכותל המערבי" של כל העולם ואישתו, מרגישה צורך לשפוך מעט מהלב. אני לא יודעת כמה זה יעזור לי וייתן אבל אולי.... התלבטתי אם לפתוח ניק חדש אבל בסוף החלטתי שלא, חלק מבנות הפורום הנכבד יודעות מי אני ועל מה אני מדברת כאן כי לאחרונה התחלתי לזרוק קצת לחלל האוויר שאני מבואסת. בדר"כ אני כזו ששומרת על "פאסון" שהכל טוב ולא רוצה להעיק על האחרים (פולניה שכזו) ולרוב לא אומרת שרע לי אבל החלטתי לכתוב בכל זאת, במובן "שלח לחמך".... זה הולך להיות ארוך אז מקווה שיהיה לכן כוח. אז נתחיל ב"דברים קטנים"....בזה שאת החג אנחנו נבלה בבית לאחר שהבעלול חטף וירוס וצריך לטפל בו ובעיקר לעשות הכל בבית ולהתרוצץ אחרי הקטנה שבשבועות האחרונים לא מפסיקה לקטר ולנג'ס. לפני יומיים גם גילינו למה היא כזו - פשוט צומחות לה עוד 2 שיניים חדשות ואולי יותר (ולא פלא שהיא לא מפסיקה להכניס ידיים ובכלל כל מה שנקרה בדרכה מוכנס בכבוד לפה הקטן הזה...). נמשיך בזה שקיבלתי מחזור היום ואני ס-ו-ב-ל-ת כמובן אבל זה לא העניין. אני כבר כמה חודשים בתוך משבר גיל ה - 30 שלי
(ואולי זה דכאון לאחר לידה בשלב מאוחר?
) אני לא יודעת כמה מכן חוו את התחושות שאדבר עליהן פה ובכל זאת.... זה סובב כמעט את כל תחומי החיים: בפאן הקרייריסטי - אני כבר עובדת לא מעט שנים, מאז שחרור מהצבא, באותה עבודה, שלא אפרט מהי מפאת סיווגה. זו עבודה שנחשבת יוקרתית, מעניינת וכו', במסגרת עבודתי אני פרילנסית/עצמאית, מה שמאפשר לי להיות אדון לעצמי, חצי יום עובדת מהבית ולעתים אפילו חופשייה ללא עבודה. יש בזה פלוסים ומינוסים אבל לאחרונה אני מרגישה שנמאס לי מצורת החיים הזו. מתחילה לחפש מודעות "דרושים", אבל מצד שני התואר הראשון שיש לי (עבודה סוציאלית) לא ממש מקדם אותי, לא מוצאת עניין בתחום ואין לי ניסיון בו בכלל ובנוסף אין לי כיוון אחר בחיים בו אני רוצה לעסוק. תמיד ידעתי שארצה בחיים להתקדם וסוג וצורת העבודה שלי היום לא ממש מאפשר זאת. מעבר לכך במצבינו הכלכלי איני יכולה להרשות לעצמי פסק זמן של לימודים, מחשבות, תהיות על המשך עיסוקי המקצועי. הלוואי וזה היה אפשרי.....אז אני חושבת, בודקת, מנסה לקרוא, לדפדף בעיתון, באינטרנט אבל עוד לא מוצאת את ייעודי בחיים. המשכנתא גבוהה, החיים יקרים, ההוצאות רבות, המינוסים לא ממש מתאזנים מדי חודש ולמרות פרנסתו של הבעלול חייבת להמשיך ולעבוד. מעבר לכך מרגישה שהחיים קצת הופכים לשגרתיים. בית, עבודה, ילדה, קצת בילויים עם חברים או מפגשים עם משפחה ומעבר לזה קצת "חנוקה". ניסיתי לשלב התנדבות אבל גם זה מתחיל להעיק כי זו התנדבות לא קלה מבחינה רגשית. רוצה לעשות דברים שאולי קצת פספסתי בצעירותי, כמו לבלות ולרקוד, לנסוע לטייל במקומות מיוחדים אבל לא ממש יכולה. היום יש מחויבות לבית, ילדה, בעל
אין אפשרות כלכלית בעניין טיול ארוך בחו"ל למשל ובעניין הבילויים - רוב חברותיי, בעצם אפשר לומר כולן....כבר ממוסדות, עם משפחות ולא ממש בראש של בילויים "צעירים" אלא שהכל תמיד נעשה סביב הילדים או מקסימום מפגש וישיבה בבית קפה וכיו"ב ולי בא קצת להתפרק (נישאתי בגיל צעיר ומרגישה שלא ממש מיציתי...). מוזר לי שפתאום הפכתי מאדם מיושב ורציני למישהי שאולי רוצה קצת הרפתקאות, קצת יותר בילויים והנאה. חיי השגרה מעייפים. הכי עצוב לי שבעלולי הנהדר סובל ממצב הרוח הזיפתי שלי בימים אלו ולא יודע איך לעזור לי. הוא מוכן להתגייס עבורי ולהביא לי את הירח אבל אני מרגישה תקועה ולא יכולה לשנות את המצב בו נמצאת. לא יודעת מאיפה להתחיל. מתרחקת מהכל. מוצאת את עצמי יותר סגורה, עצובה, בוכה.... ובנוסף למרות שברור לי שהעולם מסביבי משתדל....לאחרונה גם חברים/ות טובים מעט איכזבו אותי. ובכלל היינו אמורים לנסוע לנופש קצר, מה שלא עשינו מאז שהקטנה נוצרה (שנתיים
) וגם זה בוטל מסיבות שלא תלויות בנו.... ונמאס לי להיות שם בשביל כולם ולהשקיע ולעשות מעל ומעבר ולא לקבל בחזרה ולו אוזן קשבת, כתף תומכת, לא ביקשתי יותר מזה (לפחות מאלה שאני מצפה מהם). תמיד אומרים לי שאני פרפקציוניסטית ולא מפספסת שום דבר ועושה ומשקיעה בכולם ואוהבת ונותנת מעצמי את המקסימום ולא יכולה לצפות שאחרים יהיו בדיוק כמוני אבל אולי אפשר לצפות שיעשו את המינימום, לא?!?!?....שהרי אם לא - מה זו חברות קרובה ומה צריך לצפות ממשפחה? אין ספק שבכל הבאסה הזו יש קרן אור מדהימה שמעלה אותי בכל פעם מעלה מעלה וגורמת לי לחייך מדי יום וזו ה
שלי, בלעדיה לא הייתי פה
ואני כמובן תמיד אסירת תודה על שאנחנו בריאים ושיש לי בעל אוהב ותומך.... אבל בכל זאת יש תסכול ועצב ואכזבה ורצון לשנות ואין לי מושג ממה מתחילים ובעיקר איך יוצאים ממשבר החלפת הקידומת הזה?!?!?!?!....
לכל מי שהקשיבה וקראה את הכל. אשמח הפעם לשמוע מכן קצת....ומצטערת על ההישפכות (הנה שוב קשה לי עם זה....) ואם זה היה יותר מדי - תגידו
שיהיה חג שמח
אחרי שתמיד תמיד תמיד ובמשך שנים אני "הכותל המערבי" של כל העולם ואישתו, מרגישה צורך לשפוך מעט מהלב. אני לא יודעת כמה זה יעזור לי וייתן אבל אולי.... התלבטתי אם לפתוח ניק חדש אבל בסוף החלטתי שלא, חלק מבנות הפורום הנכבד יודעות מי אני ועל מה אני מדברת כאן כי לאחרונה התחלתי לזרוק קצת לחלל האוויר שאני מבואסת. בדר"כ אני כזו ששומרת על "פאסון" שהכל טוב ולא רוצה להעיק על האחרים (פולניה שכזו) ולרוב לא אומרת שרע לי אבל החלטתי לכתוב בכל זאת, במובן "שלח לחמך".... זה הולך להיות ארוך אז מקווה שיהיה לכן כוח. אז נתחיל ב"דברים קטנים"....בזה שאת החג אנחנו נבלה בבית לאחר שהבעלול חטף וירוס וצריך לטפל בו ובעיקר לעשות הכל בבית ולהתרוצץ אחרי הקטנה שבשבועות האחרונים לא מפסיקה לקטר ולנג'ס. לפני יומיים גם גילינו למה היא כזו - פשוט צומחות לה עוד 2 שיניים חדשות ואולי יותר (ולא פלא שהיא לא מפסיקה להכניס ידיים ובכלל כל מה שנקרה בדרכה מוכנס בכבוד לפה הקטן הזה...). נמשיך בזה שקיבלתי מחזור היום ואני ס-ו-ב-ל-ת כמובן אבל זה לא העניין. אני כבר כמה חודשים בתוך משבר גיל ה - 30 שלי
