גם אני ילדתי - ושונה מאוד מהתוכניות
אז כמו שכתבה "עדין גברת כמעט" כמה הודעות פה קודם - השורה התחתונה היא שילדתי בת מקסימה, מתוקה והעיקר בריאה , אך הדרך היתה שונה לחלוטין ממה שתכננתי.... התכנון היה לידת בית, והיו לי חלומות נפלאים בעניין, בטחון גמור ורצון כ"כ עז לחוות לידה "אמיתית" אישית וזוגית באוירה שונה מהלידה הראשונה ה"ביתחולימית". תוכניות זה טוב, אך המציאות היתה כ"כ שונה: שבוע 35, אני עדיין בשיא פעילות בעבודה (עיצוב עוגות וטיפול מוטורי בלקויות למידה), יום שלישי היה יום עמוס במיוחד- כל היום עבדתי על עוגה מקסימה שהוזמנה אצלי להצעת נישואין, ואחר הצהריים הגיע אלי ילד לטיפול - כך שעד הערב ממש לא יצא לי לשבת/ לנוח ולא ממש שמתי לב לכך שאני לא מרגישה את העוברית הקטנה שלי זזה בתוכי. למחרת בבוקר לקחתי את הגדולה לגן ונסעתי לבריכה לקצת התעמלות ועבודה על נשימות יחד עם המיילדת שלי. לאחר כשעה במיים פתאום שמתי לב שאני לא ממש מרגישה אותה זזה גם כשאני במנוחה מוחלטת במיים. המיילדת שלי ניסתה להזיז אותה אך גם היא לא הרגישה שום תגובה, אך שתינו היינו יחסית רגועות וחשבתי שזה בסדר, אני אסע הביתה, אוכל משהו, אנוח ואז נרגיש אותה.......... בפועל גם אחרי שחזרתי הביתה, אכלתי, נחתי והכל - היא עדיין לא הגיבה. בשלב זה בעלי התחיל להלחץ ולחץ עלי לסוע למיון, ואחרי שיחה עם המיילדת, גם היא אמרה שאולי כדי לסוע לבי"ח כדי להיות בטוחים יותר.... נסענו לבי"ח - ומכאן הכל רץ כמו אוטוסטרדה שאני עדיין מנסה לעכל מה קורה........ נכנסתי לבד לב"י כי בעלי נסע לשים את הגדולה אצל אחותי, הגעתי לקבלה בחדרי לידה בשעה 15:25. חוברתי למוניטוא ודבר ראשון שמעתי דופק - נרגעתי והתקשרתי לאחותי ובעלי שאני עוד מעט "מסיימת" פה,כמה דקות לאחר מכן גם בעלי כבר הגיע. אחרי כ- 10 - 15 דקות של מוניטור הגיע רופא צעיר שאמר שהדופק מאוד לא תקין ואין שום סימני תנועה, קראו דחוף לרופא הבכיר שנכנס והתגובה הראשונה שלו שהסתכל על פלט המוניטור היתה "אוי ואבוי מה זה????" תוך כמה דקות התחילו לדבר איתי על זה שאני נכנסת מיידית לחזר ניתוח, ואני: "סליחה????? על מה אתם מדברים? מה פתאום? עוד לא עשינו אולטרסאונד... לא חותמת לכם על כלום....." עברנו לאולטרסאונד - והרופא הבכיר אומר: אין שום תנועה, אין גם סימני נשימה, חבר הטבור כרוך סביבה מס' פעמים- חייבים לסיים את ההריון הזה מיידית!!! אני לא יודע באיזה מצב נוציא את התינוקת אבל זה חייב להעשות מייד! ואני: "מה פתאום אני צריכה לדבר קודם עם המיילדת שלי, ניתוח? על מה אתה מדבר?" לא ממש הבנתי באותו הרגע את חומרת המצב, אך בעלי התחיל להבין - ותוך כדי שהם כבר מפשיטים אותי ומנסים להחתים אותי על מליון טפסים (הדבר היחיד שהצלחתי לצעוק זה שאני לא מוכנה שהתינוקת תקבל שום טיפול "שגרתי " ושלא יקלחו אותה ושרק בעלי יחזיק אותה וכו' וכו'....). בסופו של דבר 35 דק' לאחר שנכנסתי למיון יולדות - נולדה לי תינוקת מתוקה בניתוח קיסרי חירום, היא היתה במצוקה קשה כבר כנראה מערב קודם אך החזיקה מעמד. לכל "אורך" הניתוח דיברתי איתה בקול רם וקראתי לה וביקשתי ממנה סליחה שככה שולפים אותה בצורה פתאומית, ושתחזיק מעמד, שאנחנו מחכים לה ופה רק בשבילה... המרדימים והצוות חשבו שאני משוגעת - אבל למי אכפת....... שעה וקצת לאחר הניתוח הועברתי למחלקה, ומאותו הרגע הקטנה היתה צמודה אלי...... אני עכשיו שבוע אחרי, בבית, עדיין מנסה להבין מה קרה, למה, איזה מזל שהגענו בדקה ה-95 לבית החולים, אך ממש לא מעכלת את שעברנו. לקטנה אגב קוראים יעל, יונקת מדופלמת, מתוקה להפליא, מצרפת תמונה מרגעים ראשונים ביחד (מזל שיש מצלמות בפלאפונים... תודה לכולכן על הליווי הצמוד לאורך כל ההריון, הפורום הזה היה לי מקור מעשיר ומעצים במהלך ההריון, מניחה שלא תפטרו ממני כ"כ מהר - אני עדיין פה - גם אם בעיקר קוראת... אם פי - מצטרפת מעכשיו ושומרת לי מקום למועדון הללנקיו"ת בבית לקראת לידה הבאה בעוד כמה שנים.......
אז כמו שכתבה "עדין גברת כמעט" כמה הודעות פה קודם - השורה התחתונה היא שילדתי בת מקסימה, מתוקה והעיקר בריאה , אך הדרך היתה שונה לחלוטין ממה שתכננתי.... התכנון היה לידת בית, והיו לי חלומות נפלאים בעניין, בטחון גמור ורצון כ"כ עז לחוות לידה "אמיתית" אישית וזוגית באוירה שונה מהלידה הראשונה ה"ביתחולימית". תוכניות זה טוב, אך המציאות היתה כ"כ שונה: שבוע 35, אני עדיין בשיא פעילות בעבודה (עיצוב עוגות וטיפול מוטורי בלקויות למידה), יום שלישי היה יום עמוס במיוחד- כל היום עבדתי על עוגה מקסימה שהוזמנה אצלי להצעת נישואין, ואחר הצהריים הגיע אלי ילד לטיפול - כך שעד הערב ממש לא יצא לי לשבת/ לנוח ולא ממש שמתי לב לכך שאני לא מרגישה את העוברית הקטנה שלי זזה בתוכי. למחרת בבוקר לקחתי את הגדולה לגן ונסעתי לבריכה לקצת התעמלות ועבודה על נשימות יחד עם המיילדת שלי. לאחר כשעה במיים פתאום שמתי לב שאני לא ממש מרגישה אותה זזה גם כשאני במנוחה מוחלטת במיים. המיילדת שלי ניסתה להזיז אותה אך גם היא לא הרגישה שום תגובה, אך שתינו היינו יחסית רגועות וחשבתי שזה בסדר, אני אסע הביתה, אוכל משהו, אנוח ואז נרגיש אותה.......... בפועל גם אחרי שחזרתי הביתה, אכלתי, נחתי והכל - היא עדיין לא הגיבה. בשלב זה בעלי התחיל להלחץ ולחץ עלי לסוע למיון, ואחרי שיחה עם המיילדת, גם היא אמרה שאולי כדי לסוע לבי"ח כדי להיות בטוחים יותר.... נסענו לבי"ח - ומכאן הכל רץ כמו אוטוסטרדה שאני עדיין מנסה לעכל מה קורה........ נכנסתי לבד לב"י כי בעלי נסע לשים את הגדולה אצל אחותי, הגעתי לקבלה בחדרי לידה בשעה 15:25. חוברתי למוניטוא ודבר ראשון שמעתי דופק - נרגעתי והתקשרתי לאחותי ובעלי שאני עוד מעט "מסיימת" פה,כמה דקות לאחר מכן גם בעלי כבר הגיע. אחרי כ- 10 - 15 דקות של מוניטור הגיע רופא צעיר שאמר שהדופק מאוד לא תקין ואין שום סימני תנועה, קראו דחוף לרופא הבכיר שנכנס והתגובה הראשונה שלו שהסתכל על פלט המוניטור היתה "אוי ואבוי מה זה????" תוך כמה דקות התחילו לדבר איתי על זה שאני נכנסת מיידית לחזר ניתוח, ואני: "סליחה????? על מה אתם מדברים? מה פתאום? עוד לא עשינו אולטרסאונד... לא חותמת לכם על כלום....." עברנו לאולטרסאונד - והרופא הבכיר אומר: אין שום תנועה, אין גם סימני נשימה, חבר הטבור כרוך סביבה מס' פעמים- חייבים לסיים את ההריון הזה מיידית!!! אני לא יודע באיזה מצב נוציא את התינוקת אבל זה חייב להעשות מייד! ואני: "מה פתאום אני צריכה לדבר קודם עם המיילדת שלי, ניתוח? על מה אתה מדבר?" לא ממש הבנתי באותו הרגע את חומרת המצב, אך בעלי התחיל להבין - ותוך כדי שהם כבר מפשיטים אותי ומנסים להחתים אותי על מליון טפסים (הדבר היחיד שהצלחתי לצעוק זה שאני לא מוכנה שהתינוקת תקבל שום טיפול "שגרתי " ושלא יקלחו אותה ושרק בעלי יחזיק אותה וכו' וכו'....). בסופו של דבר 35 דק' לאחר שנכנסתי למיון יולדות - נולדה לי תינוקת מתוקה בניתוח קיסרי חירום, היא היתה במצוקה קשה כבר כנראה מערב קודם אך החזיקה מעמד. לכל "אורך" הניתוח דיברתי איתה בקול רם וקראתי לה וביקשתי ממנה סליחה שככה שולפים אותה בצורה פתאומית, ושתחזיק מעמד, שאנחנו מחכים לה ופה רק בשבילה... המרדימים והצוות חשבו שאני משוגעת - אבל למי אכפת....... שעה וקצת לאחר הניתוח הועברתי למחלקה, ומאותו הרגע הקטנה היתה צמודה אלי...... אני עכשיו שבוע אחרי, בבית, עדיין מנסה להבין מה קרה, למה, איזה מזל שהגענו בדקה ה-95 לבית החולים, אך ממש לא מעכלת את שעברנו. לקטנה אגב קוראים יעל, יונקת מדופלמת, מתוקה להפליא, מצרפת תמונה מרגעים ראשונים ביחד (מזל שיש מצלמות בפלאפונים... תודה לכולכן על הליווי הצמוד לאורך כל ההריון, הפורום הזה היה לי מקור מעשיר ומעצים במהלך ההריון, מניחה שלא תפטרו ממני כ"כ מהר - אני עדיין פה - גם אם בעיקר קוראת... אם פי - מצטרפת מעכשיו ושומרת לי מקום למועדון הללנקיו"ת בבית לקראת לידה הבאה בעוד כמה שנים.......
