גם אני מרגישה מנודה חברתית

[Right to Education]

גם אני מרגישה מנודה חברתית

יש לי אובססיה לקבל תשומת לב ואהבה. קיבלתי טיפול והוא נראה לי הזיק לי כי התמכרתי למטפלת ולמדתי שצריך מסגרת מסודרת לקבל אהבה (לבוא לפגישות קבועות עם המטפלת), כך שזה לא נראה לי הועיל, אלא יותר הזיק.
בהתחלה, הכל היה בסדר כשלא אהבתי. למדתי לתואר במשפטים, דחיתי התמחות, ואז התחלתי לאהוב מישהי. זה גרם לי למחשבות עליה, בכי ולא יכולתי בלעדיה ולא הייתי איתה לעולם. זה גרם לנשירה וחוסר תפקוד מוחלט. יש לי תחושת בדידות וחוסר תפקוד כבר כמעט שלוש שנים. קיבלתי טיפול נפשי אחרי שאובחן אצלי דיכאון עם חרדה חברתית.
כל פעם אני מתאהבת באנשים וחייבת להעניק כדי לזכות באהבתם ובתשומת ליבם. יש לי מחסור פנימי גדול באהבה עצמית, והמחסור גורם לי להרגיש ריקנות ובדידות וקשה לי להיות לבד אבל גם כשאני עם אנשים אני מרגישה לבד כי אני לא עם מי שאני אוהבת. כל האהבות שאני אוהבת הם אהבות בלתי אפשריות. והאובססיה לאהבה אצלי הן אהבות חד צדדיות (מצידי) לקבל תשומת לב ואהבה מאנשים בלתי אפשריים מבחינתי (סלבס בעיקר נשים, ממטפלים, ממטפלות, מורות שהיו לי, אבא ואימא, שחקניות מפורסמות בגיל הנעורים מחו"ל....)
הדברים שמדברים אלי ויכולים לעזור לעשות אצלי שינוי הם ציטוטים של משפטים נבונים. האם יש אתר אינטרנט טוב (בעברית או באנגלית) שיש בו תובנות (ציטוטים של משפטים קצרים מאוד וחכמים שאנשים ממציאים) שיכולות לחזק הבטחון שלי בעצמי ולהיפטר מהצורך האובססיבי שלי לקבל אהבה ?
גם אני מרגישה מנודה חברתית.

 

[אושרי]

כיתבי בגוגל ויקיציטוט

או
http://he.wikiquote.org/wiki/עמוד_ראשי

 

[Right to Education]

מה שיש בעברית שווה כקליפת השום

נכנסתי לקישור התמקדתי במה שמעניין אותי ("אהבה"), ואלה ציטוטים יבשים.
פחות מעניין אותי על אהבה, אלא יותר על יחסים עם אנשים בכלל כי אנשים מאכזבים.
יש באנגלית בפייסבוק דף שמפרסם עדכונים מעניינים יותר, בדיוק לקחים ותובנות על יחסים עם אנשים.
בקישור לדוגמה, הם כותבים עוד דבר שמחזק אנשים כמונו בדיכאון; עדיף להיות לבד מאשר להיות עם מישהו שגורם לך להרגיש לבד". זה מאוד יפה, וכיף לקרוא דברים כאלה.
רק חבל שלפעמים יש ציטוטים עם אנגלית קשה.

 

[Lady Stark]

היי

ברוכה הבאה.
אני מבינה ממה שכתבת את החשש שלך להיכנס שוב לטיפול, אבל אני ממליצה בחום בכל זאת לנסות שוב.
לעתים אנחנו מצליחים לשאוב השראה ונחמה בציטוטים של אנשים, בשירים, בסרטים. אבל זה לא מספיק. את נכנסת כאן לתחום בו את מנסה לאבחן את עצמך ולטפל בעצמך. ולדעתי, ברמת הסבל שאת סובלת, יכול מאוד לעזור לך גורם חיצוני ומקצועי. כי גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב, פסיכולוג שלומד להכיר אותך יכול להבין את המנגנונים מאחורי הבעיות. קשה להשלים עם זה, אני יודעת. אבל ברוב הפעמים חסרים לנו כלים עד שמתחילים להתמיד בטיפול.
שטף הרגשות שאת עוברת יכול להיות בחלקו תחושות אהבה אבל גם בלבול. טיפול טוב באמת יכול לגרום לך להבין את עצמך ולדעת לשים כל רגש במקום שלו. זה יקל עליך את העומס הרגשי, תוכלי להבין מה אמת ומה שקר וזה יקל עליך יצירת קשרים חדשים, חברותיים ואפילו רומנטיים.
אם להיות אצל מטפלת גורם לך טריגר אולי תנסי מטפל.
תרגישי טוב!

 

[shirinc]

הנה ציטוט:

“Before you diagnose yourself with depression or low self-esteem, first make sure that you are not, in fact, just surrounded by assholes.”
William Gibson

וברצינות:
אני לא חושבת שמשפטים וציטוטים יכולים לרפא אותנו, יכול להיות שהם עשויים לתת זריקת עידוד קלה. אני חושבת שכדאי לך לפנות שוב לקבלת טיפול, אולי מסוג אחר, צורת טיפול אחרת ומטפל שיתאים לך.

שיהיה יום קליל!

 

[מדען חלל]

הנה ציטוט

וגם תשובה לגבי "הגישה הפילוסופית" שהוזכרה בהודעה אחרת כאן.
יש 3 עסקים שאנחנו יכולים להתעסק בהם.
-העסק שלי (מה שאני אומר חושב ועושה)
-העסק שלהם (מה שהם אומרים חושבים ועושים)
-העסק של אלוהים (מה שקורה...)

תמיד כשנתעסק בעסק שלא שלנו נסבול, כי אז באופן מנטלי את עוזבת את עצמך, וזאת.. בדידות אמיתית. שאפילו את לא עם עצמך.

 

[Right to Education]

אומרים לי את זה גם במשפחה

"עזבי אותו", "הוא לא צריך אותך" (זה רק מתסכל אותי כשאומרים לי את זה), "תבני את החיים שלך ותפסיקי לדאוג להם כי הם כבר בנו את החיים שלהם",
האמירות האלה מפריעות לי.
כי אני כן רוצה שמי שאני אוהבת (וראשי עסוק בו ובנתינת כל המשאבים שלי למענו) כן ייצטרך אותי. האמת, אני כל כך רוצה שהוא ייצטרך אותי. בתוך תוכי רוצה מאוד שייצטרכו אותי. לפעמים בוהה אם הייתי מיליארדרית עם קרן צדקה שמחלקת כסף ואז כל האנשים שלא אהבו אותי פתאום ייחפשו אותי.

אני כן רוצה לבנות את החיים שלי אבל לא לבנות אותם לבד. אני רוצה לבנות את החיים שלי עם אותם אנשים שלא רוצים אותי ושאותם אני אוהבת.

מעניין שכתבת את הדברים, איכשהו קלטת אותי. אולי זה משותף לעוד אנשים? אשמח לדעת.

 

[מדען חלל]

זה משותף לכולם

הדברים שאת מתארת הם לא אישיים. כל אחד יבין על מה את מדברת, זאת בעיה אנושית מאוד.

 

[הכותב המיסתורי]

הנה ציטוט....

"היו לי צרות רבות בחיי, ומקצתן ממש קרו בפועל." מארק טווין

מוסר השכל... לא כל דאגה היא נכונה ואמיתית, לפעמים הכל רק נמצא בראש של האדם, כשבפועל אין לו בכלל ממה לדאוג, אבל האדם הוא זה שמדאיג את עצמו לעיתים, ושלא לצורך. ולכן כתוצאה מכך הוא מרגיש חרדה או פחד, בזמן שלמעשה אין לו ממה לדאוג באותו נושא.

 

[אלינוי10]

"אני רוצה לבנות את החיים שלי עם אותם אנשים

שלא רוצים אותי" האם את לא מאמינה שאת! ראוייה! לבנות את החיים שלך! עם אנשים שכן! רוצים אותך?
מאחלת לך בכל לב שתרצי עבורך רק! את האנשים הראויים! לך! כאלה שרוצים! אותך!

 

[מילקי110]

מדהים

מה שכתבת , אני מזדהה עם זה מילה במילה , חוץ מהקטע שהתאהבת באישה , אני הייתי מאוהבת בגבר שטיפל בי וזה גם כמובן משהו שהוא בילתי אפשרי

חשבתי שאם אדע שיש עוד כמוני אז זה יקל עליי אבל עכשיו כאשר קראתי את מה שכתבת אז גילתי שלא , זה לא מקל , כי אני יודעת איזה סבל זה .


כמו כן את אקדמאית והצלחת לסיים משפטים ואני לא , אני יודעת שאומרים שתארים לא אומרים כלום אבל כאשר אין אותם אז תחשבי שבנוסף לכל מה שיש לך את צריכה לחיות גם אם חוסר ערך עצמי

בגלל שלא הצלחתי לסיים , למדתי קולנוע ותקשורת בעבר ולא סיימתי .

* הלוואי ויכולתי לעודד אותך , את כותבת מדהים ואת רגישה מאד , תרגישי טוב והלוואי שיעזרו לך כאן .

 

[אלומת האור]

כמה שאני מבינה אותך

התמכרת למטפלת. זה קרה לי כמה פעמים בחיים, זה קורה לי ממש עכשיו. אני מלקטת כל פירור של חיבה, כל נימה ודקות של אכפתיות, כל מילה של אהבה ואמפתיה. אני אוגרת כל טיפה של מבט עמוק וחומל, כל שביב של טון רך ונעים, שומרת לי הכול בקופסה וניזונה ממנה בין פגישה לפגישה.

אני לא נמשכת אליה מינית, אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי. ואי אפשר. והפגישות שלנו לא סדירות כי היא רופאה, לא פסיכולוגית, ואין לנו פגישות קבועות לצערי. ואני בוכה המון וחושבת המון על הפגישות.

אני אגיד לך יותר מזה, יש לי שני דימויים ממש יפים:

א. אדמה חרבה, סדוקה, מלאת חרכים, מיובשת, כמעט אבודה בלב המדבר. כבר שנים שלא ראתה טיפות גשם. התרגלה לסדקים המכאיבים עד שנדמה היה לה שהפסיקו לכאוב. היא התרגלה, כי מתרגלים בסוף, כי לא מתים כל כך מהר. ואז פתאום בבת אחת הגיעו כמה טיפות של טל. היא לא האמינה. והטל התחזק, והתחיל לרדת גשם, טיפות של ממש, והאדמה נרטבה. לא הרבה, רק קצת. ופתאום - הכאב. איזה כאב! פתאום היא נזכרה בסדקים, בחרכים, איך שהם היו מיובשים, וכל נגיעה מכאיבה, אבל היא ממשיכה לשתות בצמא, כי היא זקוקה למים, מה לעשות. אבל הכאב... וכשהגשם נעלם, כי הוא תמיד מפסיק ונעלם, הלב שלה נשבר. היא מתייבשת והופכת סדוקה הרבה יותר. והכאב גדול יותר מאשר קודם.

ב. ניצולי שואה בסוף המלחמה. הם התרגלו לרעב. בהתחלה הוא היה בלתי נסבל, בלתי נתפס, אכזרי ופרוע. הרעב גרם להם לעשות מעשים איומים, להסיט הצידה כל שביב אנושיות, לטרוף זה את זה, להרוג כדי להישאר בחיים. אחר כך התחילו להתרגל. הרבה מאוד מתו, אבל הרבה שרדו, והרעב הפך לקצת יותר נסבל, כי מתרגלים. וחיו ככה במשך שנים: פה תפוח אדמה רקוב, שם פיסה קשה ומעופשת של לחם, איזו צלוחית של מרק דלוח, שלוק של מים. ואז פתאום נגמרה המלחמה ובאו לשחרר אותם מהמחנות. הגיעו משאיות עמוסות כל טוב - הרבה מאוד מזון. והניצולים - עיניהם כמעט סומאו - הם רצו ברגליים כושלות ועייפות, התנפלו על המזון שכמוהו לא ראו זה שנים, ו... מתו. לא יכלו להכיל את הכמות, את הטיב, את הטוב. לא יכלו.

וככה גם אני. נאבקת ברעב המטאפורי הזה שהיה כבר קצת נסבל, ידעתי להתמודד אתו לא בהצלחה רבה, אבל נשארתי פה. ופתאום הפירורים האלה, הטוב הזה, אלוהים, מה עושים עם זה??? היא נכנסה בשקט בשקט לחיים שלי, החליקה למשבצת האימהית (תמיד היו לי אימהות קטנות שליוו אותי לאורך החיים, גם כשעוד הייתה לי אימא בחיים). ומה עושים אתה. ומה עושים בלעדיה. הסבל הזה גומר אותי. הלוואי שהיא לא הייתה כל כך טובה אליי. אבל היא כן. והכול כואב ומבעבע וכמֵה. ואני כל הזמן רוצה עוד. עוד ממנה. עוד מילים טובות. שתהיה הכי טובה אליי, שאני אהיה המטופלת הכי טובה, שהיא הכי תאהב אותי, להיות הכי מיוחדת. ויש לי נטייה וכישרון להתחבב מאוד על אימהות פוטנציאליות ולהוציא מהן את הנתינה האימהית הזאת. תמיד בורכתי בכישרון הזה. אבל אני נכנסת פה לרגרסיה שכמוה לא ידעתי כבר כמה שנים.

כואב

 

[Lady Stark]

אלומה היקרה

ראשית, אני תמיד נדהמת מיכולת ההתנסחות המדויקת והבהירה שלך.
אני ממש מקווה שתצליחי להבין עם הזמן כמה כח יש לך וכמה לא נעלמת את, עד כדי כך שיש לך היכולת להשפיע על אנשים כמו שאת מושפעת מהם. את מלאת חמלה ובגרות, ויש בתוכך את הדמות האימהית המעניקה שאת מחפשת באחרים.
תרגישי טוב יקירתי.

 

[אלומת האור]

 

[Right to Education]

שמתי לב בעצמי למשהו

כשאדם לא מדבר איתי, ואני לא מכיר אותו בכלל. הוא רק מנומס אלי. אני מפתחת חיבה אליו וציפיה גדולה (שזה יימשך). אם לפתע הוא מפסיק את הנחמדות, אני נעלבת ולוקחת את זה קשה גם אם אני יודעת שזה לא אישי נגדי. אנשים שעברו דירה מהעיר שלי, לקחתי את זה מאוד קשה אפילו שהם לא עשו את זה כדי לעשות לי רע. אני לא לוקחת את זה אישית, אבל נעלבת מאוד כאילו אני לא מספיק טובה. בפייסבוק עושים לי לייק על כל שטות שאני מביאה. אז אני נמנעת לכתוב כי אני מרגישה שזה לא מגיע לי.
אבל אם מסירים אותי, זה פוגע בי אישית גם שזה לא בכוונה כי אף אחד לא מכיר אותי, אני נבהלת ובודקת מי הסיר את עצמו ממני.
האכזבה היא בגלל הציפיה שלא יקרה משהו שמראה שאני לא רצויה, וכשהציפיה שלי מתאכזבת אני נשברת מתקפלת בתוך שמיכת הפוך ולא מוציאה את הראש ובוכה ורוצה להיעלם ויש לי טינטון באוזן מקודם זה קרה לי ואחר כך נרדמתי לכמה זמן ורק עכשיו אני מסוגלת לשבת במיטה.

 

[Lady Stark]

היי

זה בסדר להרגיש את כל מה שאת מרגישה, והרבה פעמים אנחנו מסתובבים בלי "פילטרים" ומאוד רגישים לכל תנודה של העולם החיצוני. ז"א, בסך הכל זה נשמע לי טבעי למצבך.
אבל חשוב מאוד שתנסי לעבוד על זה.
במידה ואת מבינה בהיגיון שלך שמעבר של חבר לעיר אחרת, תגובה קצת פחות נחמדה או הסרה מהפייסבוק הם דברים שלא בהכרח קשורים אליך או מעידים משהו על אופייך ועל הרלוונטיות שלך כבן אדם בחברה, תנסי להפנים את זה ופחות להישאר עם התחושות הקשות של הנידוי.
ז"א, אם בן אדם שבדרך כלל נחמד אליך דיבר אליך פעם אחת קצת פחות בלבביות, זה לא אומר שום דבר על היחס שלו כלפיך או על ההערכה שהוא רוחש כלפיך. יכול להיות שהוא עייף או עסוק או שיש לו יום רע. כנ"ל לגבי שאר הטריגרים שמכבידים עליך.
תיצמדי למה שההיגיון שלך אומר לך, אל תיכנעי לתחושות הקשות. זה תהליך של למידה ואם מתמידים בו מצליחים להקטין את ההשפעה של הדברים האלו.
תרגישי טוב!