גם אני (עדיין) כאן

[פילה סגולה]

גם אני (עדיין) כאן

כבר יותר משבעה חודשים אחרי ודומה שאין שעה שאני לא חושבת על העובר שלי, התינוקי שלי שכבר היה צריך להיות עכשיו חודשיים איתנו, אבל אף פעם לא יהיה ואף פעם לא ממש יעזוב. אנחנו בחרנו להפסיק את ההריון, לחרוץ דין מוות לפרי של אהבה בשל סיכוי מצמרר לילד חולה מאוד. אני, שמאמינה שתמיד יש לבחור בחיים, אני שבעיני הפלה של ילד שבא מאהבה היא רצח, לא פחות, אני החלטתי בסופו של דבר שאין מנוס. זה מה שאמרו הרופאים, זה מה שאמרו החברים, זו הייתה עצת המשפחה ובכל זאת אני מרגישה שאני נושאת במלוא האחריות והאשמה. אשמה כי אני הדבקתי את העובר, אשמה כי אני בחרתי לברוח מכל מחוייבות הורית מתמודדת. גם היום, כאשר אני גם מבינה וגם מרגישה כי לא הייתה ברירה אמיתית וכי במסגרת האפשרויות הבלתי אפשריות שעמדו בפני בחרתי ברע במיעטו, עדיין מלווה אותי הספק והוא כנראה יהיה כאן תמיד, צריך להתרגל גם אליו. אני רואה בפורום הנפלא הזה אובדנים שונים ודרכי התמודדות שונות ומוצאת בו תמיכה. אני לא לבד והאבל שלי הוא נורמלי. קשה לי, כי בניגוד לחלק מחברי הפורום, אני (או ליתר דיוק אנחנו, לשמחתי אני לא לבד בסיפור הזה) הייתי צריכה לחרוץ את דינו של ילדי (כנראה ילדתי) השלישי. בתור אמא לשני ילדים אהובים במיוחד היה לי כמעט בלתי אפשרי לוותר על עוד סיכוי, קלוש ככל שיהיה לילד נוסף. משפט ה"נחמה" האווילי "יש לך שני ילדים בבית" רק מעך אותי יותר ויותר. נכון, אני לא יכולה לסכן את החיים הנורמלים שלהם, אבל דווקא בשל היותם, אני יודעת מה המשמעות של חיי ילד, עד כמה כל ילד הוא חד פעמי גם אם "נעשה חדש" (לא, עדיין לא, רק עכשיו החלמתי מן המחלה). נטע כבר מתה ולא תהיה זולתה אחרת וכשיהיה ילד אחר הור יהיה אחר, פשוט הוא, לא תחליף ולא פיצוי ולא במקום, אבל בשבילי הוא יהיה הילד הרביעי ולא השלישי. באמצע תמיד אשא את החלל. וגם אם החלל הזה תופס עם הזמן נפח, צורה או מימד אחר הוא תמיד שם. לפעמים מעיק, לפעמים סלחני, לפעמים משלים, אבל הוא תמיד שם. אחרי ההפלה הבנתי שאם לא ארגיש עד הסוף, אם לא אעבד את האבל לא אצא ממנו לעולם. החלטתי (אם זה עניין של החלטה) לנסות להפיק את הטוב מן ההתנסות הזו, עד כמה שזה נשנע מזעזע וללמוד ממנה שיעור. אני עדיין לומדת ולא את כל הלקחים הפקתי ויישמתי, אבל כחלק מן התהליך הזה גם כתבתי כ-35 ענודים על כל ליבטי הנפש ויסורי הנשמה שליוו את ההחלטה שלי. למי שמסוגל אני ממליצה, אל תפחדו להרגיש עד קצווי העצב, אם אתם יכולים, תכתבו, יש לזה ערך עצום. זה קשה ומחזיר לבורות שחורים במיוחד אבל מי שנכנס לשם מרצונו מוצא בתוכו גם את הכח לצאת ולצאת מחוזק ולהעמיק את ההתבוננות שלו בעולם ובמשמעות ההתנהלות שלנו בו. אני מרגישה שקצת הגזמתי לפעם אחת,בטח לפעם ראשונה, אז אסיים ללילה זה. נקווה ללילה שקט, בלי חלומות מסוייטים.

 

[sivanori]

את מאד מודעת לעצמך

אני חושבת שאת מאד מודעת לעצמך. הצורה שבה את מעבדת את האבל שלך מצויינת. אחרי שתחלימי מהמחלה שלך תנסי שוב, והפעם ביותר זהירות. אני בטוחה שיהיה לך ילד נפלא. אני יודעת שאין מילים שיכולות להקל על הכאב שלך, אבל נראה לי שאין אף פסיכולוגית שתוכל להגיד לך לעשות דברים אחרים. בכל אופן, כשתרצי לדבר אנחנו כאן. איך הילדים האחרים שלך מתמודדים עם האובדן? כמה הם מודעים לו? האם ההתנהגות שלך כלפיהם השתנתה בעקבות ההפלה? אני מצטערת על כמות השאלות, זו בעיה שמעסיקה אותי.

 

[פילה סגולה]

תודה וקצת תשובות

תודה. אני החלמתי, סוף סוף, ולמען האמת דווקא עכשיו, כמה אירוני, אני לא צריכה להזהר, כי אני מחוסנת. כמובן שכמאמר המשורר "מי שנדפק פעם אחת לא יכול להיגמל יותר" ואני בטוחה שכאשר אהיה שוב בהריון אני אהיה עם סף חרדה מעט גבוה יותר מבעבר. התחושה שלי, במקרה הספציפי שלי היא די מוזרה, כי אני התעקשתי לבדוק אם אני חולה (בשל תחושת בטן מטרידה) ובגלל זה גילו ואני עדיין לא ממש החלטתי אם זה מזל (כי נחסך מכולנו שפע כאב שבלגדל ילד פגוע) או צחוק הגורל שבשל יתר מודעות איבדתי ילד. בכל אופן, כיום, רוב הזמן אני חושבת שזה סוג של השגחה ולפעמים עדיף לגלות דברים קשים בזמן. זה לא מאוד מנחם, רק קצת ובטח לא מפחית מכאב האובדן אבל זה חלק מן התמונה הכללית. מה קרה במקרה שלך? לגבי הילדים, הילדים שלי היו אז די קטנים, הצעיר בן שנתיים (וחוץ מהרבה חיבוקים, שאליהם הוא רגיל, מלווים במעט דמעות, זה היה חידוש, הוא לא קיבל הסבר מעמיק יותר) והגדולה בת ארבע וחצי. היא דיברה המון על הריון ורצתה אחות (היא הייתה מוכנה להתפשר גם על אח). ביום שגיליתי שאני בהריון, כמובן עדיין לא סיפרתי לה, אבל היא ילדה די רגישה וישר שרה לי שירים כמו "הבטן של אמא שמנה, נה נה מה יש לה בתוך ביטנה" (האמת העגומה היא שתמיד הבטן שלי קצת שמנה ולאחרונה גם די ריקה). בכל אופן, למרות שעדיין לא סיפרתי לה היו הרבה שיחות סביב הנושא ומן תחושה אופטימית שהכל יסתדר, כמו בפעמיים הקודמות (היו לי הריונות לא פשוטים בסיכון גבוה אבל עם סוף מצויין) שום דבר ממשי לא העיב על התחושה הטובה. כאשר הסתבר שכנראה הדברים לא הולכים בסדר (וזה היה די מהר, את ההפלה, אחרי סידרה של בדיקות, עשיתי בסוף שבוע 12), היא פשוט הפסיקה בבת אחת לדבר על הנושא. אני הרגשתי שאני חייבת לספק לה הסבר כל שהוא ברמת ההבנה שלה. לפי שיחה שלנו (יחד עם אישי ואיתה) התברר שהיא לא ממש מבינה שאני בהריון אלא שזו מן תוכנית לעתיד ולכן (אחרי ההפלה) אמרנו לה שהיינו אצל הרופא והוא בדק ואמר שאין עדיין תינוק בבטן וזה יקח עוד זמן. היה נראה לי מיותר להעמיס עליה את כל האינפורמציה. מצד שני היום אני מבינה שזה היה הקושי שלי יותר מאשר שלה. אני בטוחה שהיא הבינה הרבה יותר ממה שאמרנו. התקופה המאוד קשה שלי הייתה כשבועיים בהם היינו צריכים לגבש החלטה. בניגוד לציפיות שלי דווקא אחרי ההפלה היה מעט יותר קל. הייתי צריכה להתמודד עם אבדן נוראי של הריון רצוי, אבל כבר לא היה צריך להחליט שום דבר. אז כמובן שהיו לילות ללא שינה וכאשר כבר ישנתי היו לילות מסוייטים (ועד היום יש, אם כי פחות) אבל מול הילדים (שלפי חוקי מרפי היו בדיוק בחופשת הקיץ) התפקוד היה מצויין. הייתי גם די מוקפת חברות עם הילדים שלהם כך שלא הייתי ממש לבד. הייתה לי כל הזמן תחושה שמצד אחד אסור לי לפגוע בילדים החיים שלי וכמובן שאחרי האבדן הערכתי את היותם עוד יותר ומצד שני באופן טבעי היה בי גם קוצר רוח מסויים כי רציתי להיות קצת לבד עם עצמי. אני מרגישה שזה לא פגע בהם יותר מידי. באופן כללי אני נחשבת אמא "טובה" ו"רגישה" אז גם אם התפקוד ירד מעט באופן זמני זה עדיין היה הרבה יותר ממספק. בנוסף, אני מרגישה שהתהליך שעברתי הפך אותי בסופו של דבר לאדם יותר שלם ומזה אני מקווה שגם הם מפיקים. כדי לסיים בנימה אופטימית אני אספר, שעכשיו, כאשר יש סיכוי לעוד ילד פתאום שניהם מאוד עסוקים ברצון שלהם באח או אחות קטנים ומדברים הרבה על הנושא וזה סימן בשבילי שמשהו באווירה בבית מאוד נפתח לנושא. בקיצור, ילדים הם הרבה יותר רגישים מאיתנו וגם ם לא נגיד הם ירגישו ולכן רצוי וכדאי לספק איזה שהוא הסבר, גם אם לא מעמיק מידי כי הם חלק חשוב מן המשפחה וכי אי אפשר (גם אם מאוד נרצה) להעלים מהם חלק כה חשוב של מציאות ימינו. אפשר וצריך קצת לרכך. זהו בינתיים. להשתמע

 

[sivanori]

אוקי../images/Emo51.gif

יש לך כנראה מסננים מאד חזקים לגבי מה שאת יכולה מקרינה החוצה ומה לא. אני תוהה אם אני אצליח. בגלל הרגישות הזו של הילדים אני תמיד חושבת על כמות הנזק שאני אעשה לילד שלי בגלל מה שקרה (תחפשי אחורה ותמצאי את הסיפור שלי). אני גם מאד מפחדת ממה שיהיה אם עוד הריון יתפשל לי. הילד שיש לי עכשיו הוא פשוט כל כך מתוק וטוב ונוח. אני מפחדת להרוס אותו עם הפחדים שלי. זו פשוט הדילמה ואין לה תשובה חד-משמעית. הענין הזה יתברר עם הזמן. תודה על נקודת המבט שלך !

בהצלחה בהריון הבא. נ.ב. מה היה לך שגרם לכל הענין ?

 

[MoonTay]

הפחד הזה.

אני מניחה שהוא קיים בכולנו. הפחד לנסות שוב, עת גופינו משתנה ואז... מי בכלל יכול לצפות את העתיד? מדהים כמה עוצמות יש בך, סגולה, מודעות רגשית מאוד גבוהה שרק נותר להעריץ. מעריצה, ככה ממרחק, יודעת כמה הייתי ועודני רחוקה מההכרה. כן, מקבלת גזירת עולם, בלית ברירה, אבל מתקשה להבין למה קרה מה שקרה. יותר מכל, יודעת כבר שאין דבר מובטח- הקושי שבידיעה זו, מנע את ההריון הבא. פחד. כולנו מדברות עליו,במודע או שלא במודע. אני כבר להתמודד איתו לא אוכל.

 

[זוהרה מצליחה החודש]

מבקשת שתראי משהו שכתבתי לפני כמה

על רגשי אשם זוהרה עברו כמעט חמישה חודשים מאז נפרדתי מהגר שלי ו 11 חודשים מהפרידה מהעובר ללא שם, שמת לא בשבוע 10. את שני ההריונות הרינו לאחר טיפולים מפרכים והם הסבו לנו אושר עצום כשגילינו אותם. הפרידה מהגר היתה מודעת, רציונלית, מחושבת, אולי אפילו בהתחלה מנוכרת. זה היה אובדן נוראי, צורב כואב ועצוב. בשבוע האחרון היא פרפרה בבטני, אולי כאות לכך שנתנה סימן חיים לפני פרידה סופית. 4 חודשים הלקיתי את עצמי בלי סוף. האשמתי את עצמי שבחרתי לסיים את פתיל חייה העובריים. כעסתי עליה (שלא נוצרה מושלמת) וכעסתי על עצמי שויתרתי עליה. כל יום היה סיוט, כל יום היה בית משפט ואני עמדתי שם וקיבלתי גזר דין של "אשמה". כל יום קמו הסניגורים הרציונלים, ואמרו ש"לא היתה ברירה". ש"פעלתי נכון", שעשיתי "מה שכל אמא טובה צריכה לעשות". והם לא עזרו לי הסניגורים האלה כי רגשות האשם חלחלו אל כל חלקה טובה בנשמתי. שרטו, פצעו, הכאיבו ודיממו וחוזר חלילה בחפירות אין סופיות במורסה המוגלתית הזאת. לפני שבועיים נפרדתי ממנה גם ברובד האמוציונלי, לא רק הרציונלי והגופני. נפרדתי ממנה ברגש. בכיתי, זעקתי, התחננתי, לא רציתי לתת ליפתי הקטנה ללכת. נלחמתי על רוחה כל עוד נפשי בי, כמו לביאה הנלחמת על גוריה. בסוף, נתתי לה ללכת. הבנתי שהיא חייבת ללכת, שאני חייבת מרגוע לנשמתי. שהפצע המדמם חייב להירפא, להגליד. הצלקת תישאר, החריטה בלבי קיימת. אבל רחמי ולבי חייבים לתת מקום ולהכיל אהבה חדשה. הלב מתאחה לאט לאט, קו האיחוי כנראה יישאר לנצח. זהו סימן חייה ומותה של הגר שלי האהובה. אני חשה צער עמוק היום. צער עמוק על עצמי. על כך שייסרתי את עצמי לשווא, על כך שדיממתי כך, על כך שהלקיתי את עצמי חזור והלקה. אני מנסה לצמוח עכשיו, לנסות להמריא בחזרה, לנסות להיות אמא פעם נוספת. זוהרה

 

[פילה סגולה]

אבדן ואשמה

תודה זוהרה על הדברים (ואני מאמינה כי החודש אכן תצליחי). האשמה בהתחלה רמסה כל חלקה טובה. אני הדבקתי את העובר (אם הוא נדבק, אין שום בדיקה שבעולם שיכלה לומר לי זאת, אבל ההסתברות במקרה שלי הייתה גבוהה ביותר). נדבקתי בCMV בזמן הגרוע ביותר האפשרי. אני התעקשתי לבדוק (ואולי אם הייתי בת יענה הכל היה מסתיים בשלום, כמה נח להתעלם מכך שסביר להניח שזה היה נגמר רע מאוד) ואני זו שבחרתי לסיים את ההריון, החלטה שלפעמים עדיין מפתיעה אותי, בשל הכרותי את עצמי. נכון ש"כולם" אמרו שזה מה שצריך לעשות אבל אני האמא והעובר חסר הישע היה תלוי בעיקר בי. לקח הרבה זמן עד שגם הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון וזה קרה רק יחד עם התאריך בו הייתי אמורה ללדת. על אף הגיל הצעיר יחסית של ההריון הייתי מאוד קשורה עליו, אולי בשל העובדה שאני חושבת שעובר הוא ילד שעדיין לא הושלם, אבל נשמה מושלמת. הדהים אותי לראות כי אנשים רואים בעובר רק "פוטנציאל" לילד, איזה שלב הכרחי בדרך ולא רואים את המושלמות, הכוליות שבו. בהתחלה ממש המשכתי לספור את ימי ההריון, אח"כ רק את השבועות באופן כללי וזה פשוט הלך איתי כל הזמן לכל מקום, מכביד כמו שרק הריון וירטואלי יכול להכביד. אבל הבנתי שכמו שאני שבויה שלו כך גם הוא שבוי שלי וכל אמא צריכה לדעת מתי לשחרר קצת את הילדים ולילד הזה כנראה הגיע הזמן. מאוד רציתי שההריון הבא יבוא ממקום חדש ונקי, מאותו מקום פשוט ונדיר בו שני אנשים אוהבים מחליטים להביא לעולם ולצרף למשפחה עוד נשמה של אהבה. זה לא צריך לבוא "במקום" או כ"פיצוי" או כ"תיקון". כך שסביב תאריך הלידה, שהיה כמובן מעיק במיוחד (מה גם שמי שהייתה באותו שלב כמוני בהריון ילדה, כמובן) החלטתי לשחרר. לא לשכוח, תמיד לשאת איתי, אך ממקום אחר של השלמה וקבלה וסליחה. במובן מטאפורי, פשוט ללדת את התינוק הזה (זה לווה כמובן בחלומות על צירים, עם כאבים אמיתיים ממש, כי אני אדם מאוד חולם). חברה שעוסקת בקבלה אמרה לי כי זאת נשמה שלא הייתה צריכה להיוולד, זה היה התיקון שלה והשיעור שלי שדווקא אני קיבלתי. אני לא אדם דתי, לפחות לא במובן המקובל של המילה, אבל מצאתי הרבה נוחם בהשקפה הזו כמו גם בהשקפה של אישה חכמה שהסבירה לי שעצם זה שהיה בי משהו שמאוד התעקש לבדוק גם זה סוג של השגחה. עוד שיחות ברוח זו (שאני יודעת שמציגות השקפות שלא מקובלות על כל אחד, אבל כל אדם צריך לגבש את התפיסה שלא ביחס לארועים) עזרו לי להתחיל להיפרד ולשחרר כדי שבאמת אוכל להמשיך במסע אל הילד הבא. אני חושבת שלעיתים הגוף חכם מן הנפש או שניתן לומר שהם כה כרוכים זה בזה עד שהגוף עושה את העבודה לנפש ולדעתי זה לא מקרי שבמקרה שלי לקח לי זמן רב להחלים ורק אחרי התאריך בו הייתי צריכה ללדת הגיעו סוף סוף תשובות המראות שאפשר להתחיל מחדש. הייתי מאוד שחה להיות קודם בהריון נוסף, אבל כנראה שזה עדיין לא היה נכון. אני מקווה שעכשיו, כשבא הזמן, לדעתי לפחות, זה אכן יקרה. טוב, כהרגלי הארכתי מאוד אז אני אסיים. פילה סגולה.

 

[רונלי היחידה]

זוהרה יקרה

אני "משתתפת שקטה" בפורום הזה מאז שנפתח בעצם. מזדהה, מזילה דימעה, כואבת. קראתי את ההודעה שלך, וגם הודעות קודמות בהן סיפרת על תהליך הפרידה הרגשית שלך מהגר. אני מנסה כבר הרבה זמןלהיפרד. מצליחה רק לחשוב. לא להרגיש באמת. זה כנראה הדבר הכי קשה לעשות. אני רואה שזה קשה גם לאחרים. אני גם יודעת שעד שלא אצליח לגעת באמת ברגשות הכואבים ביותר - לא אוכל להמשיך הלאה. זוהרה, אם את מוכנה לספר איך היצלחת לעבור את הקושי ולהצליח להתמודד גם ברובד הרגשי. אולי גם אני - ואחרים, נוכל להעזר. תודה ממני רונלי.

 

[זוהרה מצליחה החודש]

פרידה או מעבר מיגון קודר לצער

עברתי את הפרידה בסדנא מאוד מאוד משמעותית שמשתתפות בה נשים מפורום פוריות. זו סדנא למודעות אנרגטית, אבל השם חוטא לסדנא ולעבודה שנעשית בה. אני באה מתחום הפסיכולוגיה והייעוץ, ואני אדם מאוד רציונלי, שכלתני ושקול ולא האמנתי שאוכל להתחבר כך רגשית לעצמי. המנחה פשוט אילץ אותי להיפרד ממנה בתהליך מאוד מאוד כואב. שוב, נפרדתי ממנה כבר קודם גופנית, מנטלית ואולי גם עיבדתי חלק מהאבל, אבל לא נתתי לעצמי להתחבר באמת לרגשות האמיתיים שלי שכללו המון כעס, עצב, אשמה ועוד. התהליך היה כמעט היפנוטי אלא שהייתי בהכרה ומודעות מלאות. חזרתי אחורה אל ערב הסקירה ולאט לאט עברנו על כל מה שהיה, גם על דברים שהדחקתי. סוף התהליך היה פרידה ממנה שהיתה לי מאוד מאוד קשה וממש נלחמתי בה ולא הרפיתי. יהיה לי הכי קל לתאר את המעבר שלי ברגשות מלפני הסדנא לאחריה בצבעים. קודם הכאב היה אדום חזק, ממש שורף, לוהט, מדמם. ואחריה, מן כחול עמוק כזה. ובאמת מעבר מיגון קודר ואבל לצער עמוק, גם על עצמי הקודמת. הייתי חולה שלושה ימים אחרי הסדנא, ממש הייתי חלשה פיזית, אבל הרווחתי את חיי בחזרה. אני חייבת לציין עוד שני נתונים חשובים. האחד, הייתי בשלה לכך במאה אחוזים ואולי אף יותר, ממש חיפשתי את ההקלה הזו. עברתי גם טיפול פסיכולוגי אישי במקביל וגם עבודה קבוצתית במסגרת ההתפתחות המקצועית שלי. השני, המסגרת הקבוצתית של הסדנא היתה טריגר מעולה עבורי. הנשים שהיו שם גרמו לי לא להיות כל כך בודדה בחוויה הזו. כל הזמן שיתפתי, גם כמובן את בעלי וגם את כל החברות, אבל הרגשות היו כנראה כל כך מודחקים ולמעשה הייתי לבד. אני ממש מרגישה שינוי ואני אסירת תודה על כך. זוהרה

 

[רונלי היחידה]

זוהרה - הרבה תודה

על כך שהסכמת לשתף. אני בטיפול פסיכולוגי כבר כמה חדשים. מנסה לעבד את החוויה - אבל איך שהוא מרגישה שלא מצליחה לגעת ברובדים המשמעותיים באמת. לפי מה שקראתי כאן על הרגשות של אחרים - אני כנראה לא לבד בעניין הזה... רציתי לשאול אותך אם את יכולה לתת לי פרטים על מנחה הסדנה? האם את יודעת אם הוא מעביר גם סדנאות בנושאים אחרים (אולי למי שחווה אובדן כמו שלנו?) והאם הוא מטפל גם באופן אישי? מצטערת על כמות השאלות. פשוט מרגישה שצריכה עזרה...

 

[karen01]

סדנה לאחר איבוד הריון

הי רונלי, סליחה שאני מתערבת, אבל יש מישהי בשם שרון חן שעובדת ב"את" שפירסמה מאמר לפני כמה חודשים על אבדן הריון, ונכתב שם על אישה בשם דיאנה קרת (לא בטוחה ב-100% בשם), שמעבירה סדנאות כאלה. היא כתבה גם הודעה כאן בפורום לא מזמן, על התארגנות של נשים שעברו את האבדן הזה - אני לא יודעת מה הסטטוס של זה. המייל של שרון: [email protected]

 

[רונלי היחידה]

קרן תודה

אני אנסה לבדוק גם את האפשרות הזו !

 

[anatgri]

אובדן הריון עם ילד בבית||

גם אני חוויתי שני אובדנים כשיש לי ילדה בבית (שהיא היתה ההריון החמישי...).בהריוני השישי שהגיע לאחר טיפולים כשביתי היתה כבר בת 3 וחצי, רצינו מאוד תאומים. כמובן שלא סיפרנו לה כי:היא עוד קטנה, ואין לה עדיין אומדן זמן עד הלידה וכמובן עם כל ההיסטוריה הכושלת שלנו בתחום לא כדאי לפתח אצלה תקוות... אבל היא ילדה מאוד אינטיליגנטית ומאוד רגישה לסביבה והיא קלטה חלק משיחה בבית ושאלה "אמא, את בהריון? יש לך תינוק בבטן? ומכיוון שהייתי כבר בשבוע עשירי כשכל ההפלות היו בשבועות 7-8 ומכיוון שאנו לא משקרים לה עניתי לה: כן אבל זה יקח עוד המון זמן עד שהתינוק/ תינוקת ייצאו מהבטן שלי. היא הייתה מאושרת עד השמיים. סיפרה לכל החברים בגן ולכל השכנים.. בשבוע 11.6 (תמיד אומרים לחכות ל-12 שבועות..) הגעתי לאולטרא סאונד שגרתי שבגלל ההיסטוריה עשו לי פעמיים בשבוע וגילינו כי העובר מת ברחם... זה היה בדיוק ביום חמישי בשבוע, בל"ג בעומר, תכננו מדורה עם חברים, והתכנית היתה לחכות לראות אם ההריון ייפלט מעצמו ואז לא יהיה צורך בגרידה (בגלל שעברתי כל כך הרבה הפלות צוואר הרחם שלי לא ממש מתפקד ומצריך קשירה אם אני עוברת את 12 השבועות והמטרה היא לא "להתעסק "איתו). מה אני אומר לכם, כנראה שאני שחקנית טובה כי פרט לזוג חברים שידע על האסון השאר במדורה לא ידעו כלום.... לאחר יומיים במוצ"ש התעוררתי עם כאבי תופת. מסתבר כי ההריון התחיל להיפלט ונתקע בצוואר הרחם. ב-4 לפנות בוקר לקחנו את ביתי לאבי וטסנו לביה"ח. בסופו של דבר כן נאלצתי לעבור גרידה והפעם ב-SOS הקושי הגדול היה כשחזרתי הביתה: מצד אחד רק רציתי את ביתי צמודה אליי והרעפתי עליה נישוקים וחיבוקים הרבה יותר מהרגיל ומצד שני היה לי קשה מאוד לעמוד מולה ולהסביר לה שהתינוק היה מאוד חולה והיה צריך להוציא אותו מהבטן. היא שאלה שאלות ללא סוף והיה צריך לתת לה מענה ברמתה. זה שבר אותי כל פעם מחדש לשמוע אותה שואלת אותי או או בעלי, לשמוע אותה מספרת לחבריה שהתינוק המיוחל יגיע עוד הרבה הרבה זמן כי התינוק הזה היה חולה... לצערי עברתי עוד אובדן הריון לפני חודשיים. הפעם לא סיפרנו לה דבר. הפעם ארבעה ימים לפני האובדן התבשרתי כי ברחמי התאומים המיוחלים. לא הספקנו לעכל את הבשורה וכבר הם נמצאו מתים. הפעם אני התעקשתי לעבור גרידה בו ביום. לא רציתי לעבור שוב את הסבל שמחשבה שאני נושאת עוברים מתים ולא רציתי לעבור שוב את הכאבים. היה לי קשה אחר כך להתמודד עם וע הגזירה שרודפת אותנו אבל לפחות בגיזרת הבית ההתמודדות היתה קלה יותר ועכשיו - אוזרים כוחות ומתכוננים להתחיל שוב בטיפולים...4u בהצלחה לכולנו ואולי האביב יביא איתו פרחים ופירות חדשים...

 

[sivanori]

../images/Emo2.gif

אני רוצה להגיד לכם שאני ממש מעריצה אותכן. את הכוח, הסבלנות והיכולת להתמודד עם כל הנורא הזה וגם להיות אמהות מתפקדות. אני הייתי בלתי נסבלת. לבן-זוגי היתה עבודה כל כך קשה, גם אחרי שילד שלנו מת ובמיוחד כשהייתי בהריון שוב. מאד מפחיד אותי ההריון הבא. עכשיו יש לי עוד אחריות - לדאוג שאני לא אדפוק את הילד הנפלא שכבר יש לי בבית. בקיצור - קבלו את רחשי הערצתי. כל הכבוד !

 

[פילה סגולה]

אין צורך לפחד

אכן, הפחד הוא טבעי ותמיד מקנן, אבל אני מנסה ללמוד כי הוא לא פרטנר טוב בהתמודדות הזו. גם אני מסוג האנשים שתמיד מתכוננים לכל תרחיש אפשרי ובסוף ,בכל זאת, המציאות לעיתים מפתיעה...את צריכה לנסות ולחשוב, האם הפחד הזה רציונלי, במובן זה שנכון, חוית אובדן נורא, השאלה היא מה הסיכוי שזה יחזור (אם מדובר במשהו תורשתי יש סיכוי גדול יותר מאשר במשהו "מקרי" כמו שהיה אצלי). העובדה היא שרוב ההריונות מסתיימים בשלום ואין סיבה שזה לא יקרה גם לך שוב ושוב, העובדה היא שכבר יש לך ילד בבית ויהיו לו גם אחים ואחיות. אני חושבת שצריך להאמין כי אח/אחות הם המתנה היפה ביותר שאנו יכולים לתת לילדינו וזה נותן כח לנסות שוב. אם חלילה יבוא הרע, תתמודדי איתו בזמנו ותופתעי כמה תעצומות נפש תמצאי לך להתמודדות היום יומית עם הילד יחד עם ההתמודדות עם האבדן. יש בזה צדדים יותר קשים, אך יש גם הקלה בחוסר האפשרות האמיתית לצאת מתפקוד ומעצם העובדה שיש לקראת מי לקום בבוקר, גם אחרי לילה מסוייט. אין שמץ קל ביותר של ספק כי הייתי מוותרת על כל ההתנסות הזו באובדן, אבל כאשר היא קוראת אני חושבת שיש להתמודד איתה הן במישור האישי והן כמשפחה. משפחה נוצרה לא רק לרגעי האושר (שאני מקווה שתמיד יהיו) אלא גם לרגעי הכאב וגם זו חלק מן הצמיחה וגם זה חלק מן החיים. אי אפשר תמיד להגן עליהם מפני המציאות, ואולי גם לא צריך, אבל צריך להיות עם הילד ולהיות שם בשבילו כי גם אם הוא לא יודע גם הוא איבד משהו. אישית, אני חושבת שילד לא מאוד ניזוק מכך שהוא רואה את הוריו ברגעי קושי, במיוחד אם בהמשך יש התאוששות. זה דומה לכך שאני חושבת שאפשר לריב ריב מתון ליד הילדים, אם הם רואים אח"כ את ההתפייסות וההשלמה. גם זה סוג של לימוד. היום אני גם קצת חכמה יותר לאחר מעשה, וזו חכמה קטנה מאוד, אבל אני זוכרת שבזמן הארועים כמעט ולא יכולתי לדבר עם הילדים, בטח לא באופן ישיר, על הנושא, אבל מצאנו את הנתיב שלנו שהיה הנכון לנו. כך שיש דרכים רבות לצלוח אבדן גם שיש ילדים ואני מקווה שלא הפחד מן ההתמודדות הזו ידריך את מעשיך. אני יודעת שקשה לגרש את הפחד, אבל כדאי לנסות לא להכניס הבייתה אוייבים ובטח לא לתת להם לנצח מראש. בהצלחה ותודה על תגובותייך, הן עוזרות לי לנסח את עצמי לעצמי.

 

[מירבא]

הפחד ההוא...

אני מנסה להבין מאיפה הכוחות האלו שנותנים לנו את היכולת להמשיך הלאה תגובתה הראשונה של ביתי הגדולה לכך שאיבדנו את עדי (שעתיים לפני הלידה בהפסקת הריון בגלל מחלה קשה שנודע לנו עליה יום קודם לכן)היתה: "אמא כאב לך?" מדובר בילדה בת 4.5 שציפתה לתינוק ואף חשה אותו במהלך ההריון. עברו חמישה חודשים מאז היא מספרת על מה שקרה ואני נקרעת לגזרים הקטנה לא ממש הבינה עדיין (עוד חודשיים בת שנתיים) אבל אם תשאלו אותי האם לספר או לנסות להסוות אז האמת היא הדבר הכי נכון במיוחד לילדים שהם בגיל כזה שהשקר רק יגרור עוד ועוד נוספים אחריו זה קשה זה כואב אבל הם כל כך מבינים ורגישים שבלתי אפשרי "לתחמן" אותם. אנחנו מחפשים בלי סוף לגונן עליהם הגבול בין לגונן ללהזיק דיי דק. פילה סגולה את מדהימה אותי מעריצה את כוחותייך.מירב

 

[פילה סגולה]

אני לא חזקה במיוחד

אני ממש לא מרגישה חזקה במיוחד, אני פשוט...אמא בכל אופן תודה רבה. אני מרגישה שגם לך יש כוחות נפש רבים. כוחות נפש לא אומר לא לבכות, לא להרגיש, לא לכאוב, זה אומר לקבל את זה כחלק מעסקת החבילה ששמה חיים ולדעת להסתכל מעבר לאופק ולהאמין שיום אחד יהיו לי ארבעה ילדים כפי שתמיד חלמנו ולא לשכוח להפיק הנאה עצומה מן השניים שכבר יש לי (כי הם לא חמישים אחוז מן התוכניות שלי, כל אחד הוא מאה אחוז בפני עצמו. אחרי ההפלה הדהד בי שיר שאני אוהבת ושממש הבנתי אותו רק אז. זהו של של נתן זך "צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייב, שמה שניתן אי פעם לא ילקח לעולם, שיש לכל זה טעם גם כשהטעם תם". זו לא חכמה להיות מאושר כשהכל בסדר ומוצלח, צריך לשמר את האושר גם כשהטעם תם. בכל אופן אחרי כמה שבועות גיליתי כי המילים המקוריות הן "צריך ללמוד כעת שהאושר לא מחייך" אבל אני דבקה בגירסה שלי לשיר...