אני והחיים שלי
New member
גם אני רוצה להיות מאושר.. -לא יותר מזה.
כשקיבלתי את הצו גיוס הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. חשבתי שעכשיו אני יכול להגשים את החלום שלי ולהיות חייל. –לשרת את המדינה שלי בכבוד. לתת את מה שיש לי בדיוק כמו שכולם נותנים. הייתי בן אדם מאושר. בן אדם שאהב את החיים והעריך כל מה שיש לו. הייתה לי שמחת חיים. –שמחת חיים יותר מכל אחד, החיוך הענק אף פעם לא ירד מהפנים, האושר תמיד קרן ואף פעם לא ירד. כמה חודשים אח"כ היה לי זימון לבקו"ם. הגעתי לשם וראיתי קב"ן. –הקב"ן אמר לי שיש לי אפשרות לקבל פטור. שלא כדאי לי להתגייס עקב סיפור חיים קשה שעברתי בילדות. לא האמנתי למילים שהוא הוציא מהפה. נלחמתי ואמרתי לו שאני רוצה לשרת בדיוק כמו כולם. אפילו שיקרתי בחלק מהשאלות על מנת להתגייס. –על מנת לתת את מה שיש לי ולא לקבל את הפטור הזה. –הרי החלום שלי זה להתגייס. לפני ארבעה חודשיים התגייסתי לצה"ל. חשבתי שעכשיו אני מתחיל תקופה חדשה. –תקופה יותר טובה. –תקופה של התבגרות ושל הצלחה. –לא הבנתי באמת לאן נכנסתי. עברו להם ארבעה חודשים. ארבעה חודשים של סבל וכאב. ארבעה חודשים של בדידות, ארבעה חודשים של מחשבות, ארבעה חודשים של ייאוש, ארבעה חודשים של ריקנות, אני מצטער. –אני מצטער שנכנסתי למסגרת הזאת. לא חשבתי שהכול יחזור אליי בחזרה. לא חשבתי שאני שוב פעם ייכנס למעגל הכאב והסבל. חשבתי שיהיה לי טוב. שאני אצליח לעשות צבא בדיוק כמו כל אחד. שאני מסוגל לעשות את זה. –שלמרות כל מה שעברתי אני מסוגל לעשות את זה. טעיתי!! –הצבא הורס אותי. אני כבר לא בן אדם מאושר, החיוך כבר לא על הפנים, השמחת חיים שלי כבר לא נמצאת איתי, -היא נעלמה ממני. אני מגיע בבוקר לבסיס. אני מראה לכולם שהכול טוב. אני נזכר איך לפני שעתיים קמתי ושאלתי את אלוהים למה קמתי. אח"כ, לפני שיצאתי מהבית לבשתי את המסכה. –מסכה של 'אושר', -מסכה שמסתירה את כל הכאב. בחזרה שאני מגיע הביתה אני כבר לא יכול. –זה רוצה לצאת ולא נותן לי מנוחה. אני מוריד את המסכה והכול יוצא החוצה. –הדמעות והכאב יוצאים. כשאני פונה למפקד ומספר לו את הכאב הוא אומר שהוא מאמין בי. שהוא בטוח שאני מסוגל לעשות שירות ושהוא רוצה לראות אותי מסיים. –אבל אני שואל.. הוא מרגיש מה שאני מרגיש?! הוא עובר מה שאני עובר?! הוא יודע באמת את המצב שלי?! לא, הוא לא עובר מה שאני עובר. הוא לא מרגיש מה שאני מרגיש. אין לי כוח לשקר יותר. אין לי כוח להעמיד פנים יותר. אין לי כוח להיות מאושר ולשקר. -אין לי כוח לחיות. הבן אדם שאני הכי זקוק לו לא נמצא איתי. עוד מעט שנתיים שאבא כבר לא כאן. –הבן אדם שאני הכי צריך. אני לבד, אני בודד, אני שבור, אני מנופץ, אני רוצה לחייך. אני רוצה לקום בבוקר ולהגיד לאלוהים תודה שאני חי. אני לא רוצה לקום בבוקר ולשאול את אלוהים למה קמתי... אני רוצה ללכת לישון בלילה ולבקש לקום בבוקר. –אני לא רוצה ללכת לישון ולהתפלל שאני לא אקום בבוקר. אני רוצה להיות מאושר. –אני רוצה לחייך ולהקרין את כל השמחת חיים שהייתה בי. לא רוצה להיות בצבא. –לא רוצה לנסות שוב פעם ושוב פעם. לא רוצה שיאמינו בי. לא רוצה שיגידו לי כמה אני חזק וחזק. באתי וניסיתי. לא שללתי מהתחלה. גררתי חודש ועוד חודש.. אולי בקרוב יהיה טוב אמרתי לעצמי. -די! אני לא מסוגל להמשיך יותר. –אני לא יכול.. הצבא הורס אותי. –המקום הזה ממוטט אותי. –המקום הזה מחסל כל חלק וחלק בי. –המקום הזה מוחק אותי לאט לאט. אין לי כוח להלחם. –אין לי כוח יותר. –אני מעדיף לנוח. -לנוח מבלי לסבול.
כשקיבלתי את הצו גיוס הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם. חשבתי שעכשיו אני יכול להגשים את החלום שלי ולהיות חייל. –לשרת את המדינה שלי בכבוד. לתת את מה שיש לי בדיוק כמו שכולם נותנים. הייתי בן אדם מאושר. בן אדם שאהב את החיים והעריך כל מה שיש לו. הייתה לי שמחת חיים. –שמחת חיים יותר מכל אחד, החיוך הענק אף פעם לא ירד מהפנים, האושר תמיד קרן ואף פעם לא ירד. כמה חודשים אח"כ היה לי זימון לבקו"ם. הגעתי לשם וראיתי קב"ן. –הקב"ן אמר לי שיש לי אפשרות לקבל פטור. שלא כדאי לי להתגייס עקב סיפור חיים קשה שעברתי בילדות. לא האמנתי למילים שהוא הוציא מהפה. נלחמתי ואמרתי לו שאני רוצה לשרת בדיוק כמו כולם. אפילו שיקרתי בחלק מהשאלות על מנת להתגייס. –על מנת לתת את מה שיש לי ולא לקבל את הפטור הזה. –הרי החלום שלי זה להתגייס. לפני ארבעה חודשיים התגייסתי לצה"ל. חשבתי שעכשיו אני מתחיל תקופה חדשה. –תקופה יותר טובה. –תקופה של התבגרות ושל הצלחה. –לא הבנתי באמת לאן נכנסתי. עברו להם ארבעה חודשים. ארבעה חודשים של סבל וכאב. ארבעה חודשים של בדידות, ארבעה חודשים של מחשבות, ארבעה חודשים של ייאוש, ארבעה חודשים של ריקנות, אני מצטער. –אני מצטער שנכנסתי למסגרת הזאת. לא חשבתי שהכול יחזור אליי בחזרה. לא חשבתי שאני שוב פעם ייכנס למעגל הכאב והסבל. חשבתי שיהיה לי טוב. שאני אצליח לעשות צבא בדיוק כמו כל אחד. שאני מסוגל לעשות את זה. –שלמרות כל מה שעברתי אני מסוגל לעשות את זה. טעיתי!! –הצבא הורס אותי. אני כבר לא בן אדם מאושר, החיוך כבר לא על הפנים, השמחת חיים שלי כבר לא נמצאת איתי, -היא נעלמה ממני. אני מגיע בבוקר לבסיס. אני מראה לכולם שהכול טוב. אני נזכר איך לפני שעתיים קמתי ושאלתי את אלוהים למה קמתי. אח"כ, לפני שיצאתי מהבית לבשתי את המסכה. –מסכה של 'אושר', -מסכה שמסתירה את כל הכאב. בחזרה שאני מגיע הביתה אני כבר לא יכול. –זה רוצה לצאת ולא נותן לי מנוחה. אני מוריד את המסכה והכול יוצא החוצה. –הדמעות והכאב יוצאים. כשאני פונה למפקד ומספר לו את הכאב הוא אומר שהוא מאמין בי. שהוא בטוח שאני מסוגל לעשות שירות ושהוא רוצה לראות אותי מסיים. –אבל אני שואל.. הוא מרגיש מה שאני מרגיש?! הוא עובר מה שאני עובר?! הוא יודע באמת את המצב שלי?! לא, הוא לא עובר מה שאני עובר. הוא לא מרגיש מה שאני מרגיש. אין לי כוח לשקר יותר. אין לי כוח להעמיד פנים יותר. אין לי כוח להיות מאושר ולשקר. -אין לי כוח לחיות. הבן אדם שאני הכי זקוק לו לא נמצא איתי. עוד מעט שנתיים שאבא כבר לא כאן. –הבן אדם שאני הכי צריך. אני לבד, אני בודד, אני שבור, אני מנופץ, אני רוצה לחייך. אני רוצה לקום בבוקר ולהגיד לאלוהים תודה שאני חי. אני לא רוצה לקום בבוקר ולשאול את אלוהים למה קמתי... אני רוצה ללכת לישון בלילה ולבקש לקום בבוקר. –אני לא רוצה ללכת לישון ולהתפלל שאני לא אקום בבוקר. אני רוצה להיות מאושר. –אני רוצה לחייך ולהקרין את כל השמחת חיים שהייתה בי. לא רוצה להיות בצבא. –לא רוצה לנסות שוב פעם ושוב פעם. לא רוצה שיאמינו בי. לא רוצה שיגידו לי כמה אני חזק וחזק. באתי וניסיתי. לא שללתי מהתחלה. גררתי חודש ועוד חודש.. אולי בקרוב יהיה טוב אמרתי לעצמי. -די! אני לא מסוגל להמשיך יותר. –אני לא יכול.. הצבא הורס אותי. –המקום הזה ממוטט אותי. –המקום הזה מחסל כל חלק וחלק בי. –המקום הזה מוחק אותי לאט לאט. אין לי כוח להלחם. –אין לי כוח יותר. –אני מעדיף לנוח. -לנוח מבלי לסבול.
תהיה גאה בעצמך ושיהיה בהצלחה!