גם אני רוצה לשתף
כבר 13 שנה מאז שניסיתי להתאבד, כבר 9 שנים מאז שהתחלתי בטיפול פסיכולוגי, כבר 5 שנים מאז שבפעם הראשונה הובחנתי כסובלת מדכאון והתחלתי לקחת נוגדי דכאון לראשונה, כבר שנה מאז שסיימתי לקחת אותם בפעם השניה... לפעמים נראה לי שהכל מאחורי, שהנה, אני מאושרת, חבר מדהים, חברים טובים, עבודה טובה, מה כבר אפשר לבקש...יש לי מה שכל אחד היה רוצה לקבל והרווחתי את זה ביושר... ולפעמים נראה לי שהרכבת דוהרת לתוך תהום ומסביב יש רק חושך ואין מוצא...ואני נופלת ונופלת ונופלת ורק מחכה להגיע לתחתית שבה הכל ייגמר...אני מנסה להתפס על איזה קרן אור, לטפס למעלה, להוציא את עצמי משם אבל אני לא מצליחה... האם אי פעם אהיה בריאה? האם יום אחד כל זה יהיה מאחורי ואוכל להתעצבן ולהתעצב בלי לראות את הדברים כגדולים מנשוא? בלי לחשוב על איך אני גומרת עם החיים שלי ומפסיקה את הסיוט? אז נכון, אני במצב יותר טוב, אז נכון יש שבועות ואף חודשים שאני לא חושבת על מוות כמוצא אפשרי וכפתרון לבעיות...האם אני אמורה לצאת במחולות בגלל זה? מה עם עצם העובדה שזה מחכה לי בפינה כל הזמן, כמו תוקף חמוש, רק מחכה שאעבור שם, שאעשה צעד אחד לא נכון, שארגיש לא בטוחה, מפוחדת או מתוסכלת ואז יתנפל עלי, האם כל זה לא מספיק נורא? ואני ממשיכה להאבק, מוציאה סכומי עתק על טיפולים, נקרעת בין האור לחושך, בין הטוב לרע, ומה בסוף- שוב אני נופלת, מדרדרת, מוצאת את עצמי כאובה וחבולה בחושך הנורא...רכבת השדים דוהרת ויש לה אין סוף קרוניות, כולם מטעני העבר...ובכל האטה, בכל פעם שיש קצת מרווח נשימה, אני כבר יודעת שזה לא ימשך...וככה זה הולך וחוזר והולך וחוזר וכל פעם אני רק יותר ויותר מתוסכלת ופחות אופטימית שאי פעם אחלץ מהמלכוד הזה... אני זוכרת את הפעם הראשונה שעברתי חודש בלי לחשוב על התאבדות...כמה שמחתי, כמה קיוויתי שזהו, ניצלתי, החלמתי, נחלצתי מהמחלה הנוראה הזאת...האשליה המתוקה שהכל מאחוריי ועוד מעט אהיה בריאה... ממש חגגתי את המאורע.... אבל זה נגוז והמציאות היא שהמאבק האינסופי נמשך... לא, לא מוותרת, נאבקת להגיע לאיי השלווה הקטנים באמצע הדרך, מחפשת עוד ועוד דברים להאחז בהם, מנסה לשמוע את הקולות האובייקטיבים שאומרים שזה לא נורא, זה רק זמני, זה יעבור... מנסה לחשוב שכל מה שקרה לי היה מזמן, שאז לא התמודדתי עם הדברים כי לא ידעתי איך אבל היום אני גדולה ואני יכולה...אבל לא, אני כמו עץ בלי שורשים שלא צמחו בילדות שכל רוח מעיפה אותו לקרקע... ואז באה השאלה הגדולה- האם זה שווה את זה? המאבק, הנפילות, הסבל, הכל בשביל איים קטנים של אושר??? ואני אומרת כן אבל בליבי אני יודעת שהתשובה הזאת היא יותר משאלת לב מאשר בחירה אמיתית...
כבר 13 שנה מאז שניסיתי להתאבד, כבר 9 שנים מאז שהתחלתי בטיפול פסיכולוגי, כבר 5 שנים מאז שבפעם הראשונה הובחנתי כסובלת מדכאון והתחלתי לקחת נוגדי דכאון לראשונה, כבר שנה מאז שסיימתי לקחת אותם בפעם השניה... לפעמים נראה לי שהכל מאחורי, שהנה, אני מאושרת, חבר מדהים, חברים טובים, עבודה טובה, מה כבר אפשר לבקש...יש לי מה שכל אחד היה רוצה לקבל והרווחתי את זה ביושר... ולפעמים נראה לי שהרכבת דוהרת לתוך תהום ומסביב יש רק חושך ואין מוצא...ואני נופלת ונופלת ונופלת ורק מחכה להגיע לתחתית שבה הכל ייגמר...אני מנסה להתפס על איזה קרן אור, לטפס למעלה, להוציא את עצמי משם אבל אני לא מצליחה... האם אי פעם אהיה בריאה? האם יום אחד כל זה יהיה מאחורי ואוכל להתעצבן ולהתעצב בלי לראות את הדברים כגדולים מנשוא? בלי לחשוב על איך אני גומרת עם החיים שלי ומפסיקה את הסיוט? אז נכון, אני במצב יותר טוב, אז נכון יש שבועות ואף חודשים שאני לא חושבת על מוות כמוצא אפשרי וכפתרון לבעיות...האם אני אמורה לצאת במחולות בגלל זה? מה עם עצם העובדה שזה מחכה לי בפינה כל הזמן, כמו תוקף חמוש, רק מחכה שאעבור שם, שאעשה צעד אחד לא נכון, שארגיש לא בטוחה, מפוחדת או מתוסכלת ואז יתנפל עלי, האם כל זה לא מספיק נורא? ואני ממשיכה להאבק, מוציאה סכומי עתק על טיפולים, נקרעת בין האור לחושך, בין הטוב לרע, ומה בסוף- שוב אני נופלת, מדרדרת, מוצאת את עצמי כאובה וחבולה בחושך הנורא...רכבת השדים דוהרת ויש לה אין סוף קרוניות, כולם מטעני העבר...ובכל האטה, בכל פעם שיש קצת מרווח נשימה, אני כבר יודעת שזה לא ימשך...וככה זה הולך וחוזר והולך וחוזר וכל פעם אני רק יותר ויותר מתוסכלת ופחות אופטימית שאי פעם אחלץ מהמלכוד הזה... אני זוכרת את הפעם הראשונה שעברתי חודש בלי לחשוב על התאבדות...כמה שמחתי, כמה קיוויתי שזהו, ניצלתי, החלמתי, נחלצתי מהמחלה הנוראה הזאת...האשליה המתוקה שהכל מאחוריי ועוד מעט אהיה בריאה... ממש חגגתי את המאורע.... אבל זה נגוז והמציאות היא שהמאבק האינסופי נמשך... לא, לא מוותרת, נאבקת להגיע לאיי השלווה הקטנים באמצע הדרך, מחפשת עוד ועוד דברים להאחז בהם, מנסה לשמוע את הקולות האובייקטיבים שאומרים שזה לא נורא, זה רק זמני, זה יעבור... מנסה לחשוב שכל מה שקרה לי היה מזמן, שאז לא התמודדתי עם הדברים כי לא ידעתי איך אבל היום אני גדולה ואני יכולה...אבל לא, אני כמו עץ בלי שורשים שלא צמחו בילדות שכל רוח מעיפה אותו לקרקע... ואז באה השאלה הגדולה- האם זה שווה את זה? המאבק, הנפילות, הסבל, הכל בשביל איים קטנים של אושר??? ואני אומרת כן אבל בליבי אני יודעת שהתשובה הזאת היא יותר משאלת לב מאשר בחירה אמיתית...
