גם אתאיזם זה דת
הגעתי היום למנזר קתולי, יחד עם כיתת אומנות, ובסוף הביקור, הנזיר שאירח אותנו סיפר לנו את סיפור החיים שלו: איך יום אחד הוא החליט שהוא רוצה להיות נזיר - הוא גדל במשפחה אתאיסטית. התרגשתי מאוד. חיכיתי בחוסר סבלנות שהוא יסיים לדבר, כדי שאוכל לפנות אליו באופן אישי. זה לקח המון זמן, אבל הצלחתי. שאלתי אותו אם אוכל לדבר איתו רגע, והלכנו שני צעדים הצידה. אמרתי לו שאני רוצה לבקש טובה, אם אפשר. הוא הנהן. אמרתי - אני רוצה להיות נזירה, אבל אני לא יודעת של איזו דת. ידעתי שהוא יבין. כמה דקות קודם לכן הוא סיפר שיש לו חבר ישראלי שחזר בתשובה, ויום אחד הוא בא לבקר אותו עם כובע שחור, זקן גדול ופיאות קטנות מאחורי האוזניים. הם התחבקו חיבוק גדול - הנזיר הנוצרי עם הגלימה הלבנה והחסיד עם החליפה השחורה. אנשים שישבו על הדשא פתחו עיניים בתדהמה. הוא גם סיפר על הקושי שהיה לו בבחירת מנזר. אז הוספתי - זה לא שאני לא יודעת באיזה מנזר, אני לא יודעת לאיזו דת. וביקשתי - תוכל להתפלל בשבילי? הוא הסתכל לי בעיניים וענה - אני אתפלל בשבילך ואבקש מכל הנזירות פה שגם הן תתפללנה בשבילך. רעדתי בכל הגוף. בדרך הביתה חשבתי על זה - אני באמת רוצה להיות נזירה? כשיצאנו מהמנזר הרגשתי הקלה לראות מכוניות, כביש, אנשים חופשיים. וזה מוזר, כי אחרי שהייתי תקופות כלכך ארוכות בכלכך הרבה מנזרים, אני מרגישה ככה אחרי ביקור של שעתיים באחד המנזרים הכי יפים והכי קרובים לבית שלי. לסיכום? אני חושבת שזו השאלה האמיתית של האדם המודרני שמחפש את אלוהים - איזו דת הכי מתאימה לי? - לפחות עד שאמציא את זו שמתאימה בדיוק בשבילי. ולמי שמילה דת עושה לו צמרמורת - גם ציניות זו דת וגם אתאיזם זה דת לכל אדם הדת שלו, לכל אדם האלוהים שלו. לכל אדם האמונה שלו. אז לפחות, לבחור להאמין במה שעושה לי טוב.
הגעתי היום למנזר קתולי, יחד עם כיתת אומנות, ובסוף הביקור, הנזיר שאירח אותנו סיפר לנו את סיפור החיים שלו: איך יום אחד הוא החליט שהוא רוצה להיות נזיר - הוא גדל במשפחה אתאיסטית. התרגשתי מאוד. חיכיתי בחוסר סבלנות שהוא יסיים לדבר, כדי שאוכל לפנות אליו באופן אישי. זה לקח המון זמן, אבל הצלחתי. שאלתי אותו אם אוכל לדבר איתו רגע, והלכנו שני צעדים הצידה. אמרתי לו שאני רוצה לבקש טובה, אם אפשר. הוא הנהן. אמרתי - אני רוצה להיות נזירה, אבל אני לא יודעת של איזו דת. ידעתי שהוא יבין. כמה דקות קודם לכן הוא סיפר שיש לו חבר ישראלי שחזר בתשובה, ויום אחד הוא בא לבקר אותו עם כובע שחור, זקן גדול ופיאות קטנות מאחורי האוזניים. הם התחבקו חיבוק גדול - הנזיר הנוצרי עם הגלימה הלבנה והחסיד עם החליפה השחורה. אנשים שישבו על הדשא פתחו עיניים בתדהמה. הוא גם סיפר על הקושי שהיה לו בבחירת מנזר. אז הוספתי - זה לא שאני לא יודעת באיזה מנזר, אני לא יודעת לאיזו דת. וביקשתי - תוכל להתפלל בשבילי? הוא הסתכל לי בעיניים וענה - אני אתפלל בשבילך ואבקש מכל הנזירות פה שגם הן תתפללנה בשבילך. רעדתי בכל הגוף. בדרך הביתה חשבתי על זה - אני באמת רוצה להיות נזירה? כשיצאנו מהמנזר הרגשתי הקלה לראות מכוניות, כביש, אנשים חופשיים. וזה מוזר, כי אחרי שהייתי תקופות כלכך ארוכות בכלכך הרבה מנזרים, אני מרגישה ככה אחרי ביקור של שעתיים באחד המנזרים הכי יפים והכי קרובים לבית שלי. לסיכום? אני חושבת שזו השאלה האמיתית של האדם המודרני שמחפש את אלוהים - איזו דת הכי מתאימה לי? - לפחות עד שאמציא את זו שמתאימה בדיוק בשבילי. ולמי שמילה דת עושה לו צמרמורת - גם ציניות זו דת וגם אתאיזם זה דת לכל אדם הדת שלו, לכל אדם האלוהים שלו. לכל אדם האמונה שלו. אז לפחות, לבחור להאמין במה שעושה לי טוב.
