גם לחילוניים יש אלוהים.....

[טומי*]

גם לחילוניים יש אלוהים.....

גם לחילוניים יש אלוהים ביום א' האחרון מנהל המחלקה הטיל עלינו פצצה (עלינו זה אחותי ואני) שנחליט עד היום עם אנחנו מסכימים לניתוח קטן שיכול להאריך את חייה של אימא בעוד מספר חודשים. בהתחלה בתוך אינסטינקט ישר אומרים כן בתוך תוכנו, אך לאחר התלבטויות ארוכות ושיחה עם ילדינו...עולות גם מחשבות אחרות. מחשבות של הארכת הסבל, עם כי לטענת הרופא אימא לא סובלת מכאבים. אם לא עושים את הניתוח אז מדברים על עוד כשבוע, ואם עושים אז אולי במקרה הטוב עד חצי שנה. יומיים ללא שינה עם שאלה הרת גורל איך אפשר בכלל לישון....או לחשוב בהיגיון קר? השאלה הגדולה מה אימא הייתה רוצה? הכל תלוי בתשובתה אילו רק הייתה במצב שניתן לשאול אותה. אבל כרגע היא במצב קשה ביותר...לכן ההחלטה על גורלה ניתן בידנו אנו הילדים שלה. אימא הייתה כל חייה אישה מאמינה ודתייה לו יכולנו היינו פונים לאלוהים שלה. ההחלטה לא לעשות ניתוח זה גזר דין מוות...שאנחנו הילדים לא יכולים מבחינה מוסרית לקבל מין החלטה שכזו, אני לא רוצה נקיפות מצפון כל חיי ש...למה לא אפשרנו לעשות את הניתוח. הכל למען אימא שאולי עוד תוכל לשמוח לרבות נחת מהנכדות, ומהילדים שלה...והעיקר עיקרים מוות ללא ייסורים. לכן השבנו לרופא בכן גדול וכמה שיותר מהר אם אפשר. תודה על ההקשבה.

 

[בוזיקית]

אוי טומי כמה שאני מבינה אותך...

אני בוזי ושני הורי מתו מסרטן. לפני כשנה וחצי קיבלנו את הבום הנורא שאמא חולה בסרטן אלים במצב מתקדם. הכל בא בהפתעה, משום שהיא לא סבלה משום דבר, לא כאבים, לא כלום! רק היתה מתמלאת מהר מאוד כשהיתה אוכלת. כשקיבלנו את הפצצה החלטנו קודם כל לא לספר לה (העדפנו ככה, היא העדיפה לטמון את ראשה בחול) אך נאמר לנו שעליה לעבור ניתוח דחוף, או שתוך שבועיים לכל היותר היא תתחיל להקיא דם ותמות. אחי ואני תמכנו בניתוח, בדיוק מהסיבות שציינת כאן. מה לא עושים בשביל להישאר בחיים... ותבין - לאמא לא היתה אפילו שפעת! לא היה לה תיק בקופת חולים! כלום! הכל קרה כל כך מהר... אחותי היתה היחידה שהתנגדה, ונימקה זאת בכך שעדיף לחתוך מהר ולא לעבור את החודשים האחרונים בסבל ויסורים. כשבאנו לניתוח, ידענו שהמצב קשה, אבל לא שיערנו עד כמה (הסבירו לנו שרק במהלך הניתוח יוכלו לאמוד את מצב הגידול והתפשטות המחלה). בתום הניתוח בא אלינו המנתח ואמר לנו שהמצב מאוד קשה, הרבה יותר קשה ממה ששיערו, ולמעשה הם לא מבינים בכלל איך שרדה עד כה ללא סימפטומים! הוא נתן לה לכל היותר שנה, וגם זה במקרה הטוב. אחרים דיברו על 10 חודשים, אחד על שנה וחצי... הגידול התפשט מאוד, והוציאו לאמא כמה איברים בחלל הבטן, ניתוח מורכב ומסובך מאוד. מכאן התחילה ההידרדרות, שנגמרה רק אחרי 7 חודשים של סבל, יסורים וזוועה שקשה לתאר. אני מעדיפה לא לפרט עכשיו יותר מדי כדי לא להקשות עליך או להעציב אותך, אבל זו היתה נקודת המפנה, שממנה כבר לא היתה דרך חזרה. אחרי שהכל נגמר, דיברנו בינינו, האחים, וגילינו שבעצם נשארנו באותן הדיעות שהיו לנו קודם - אחי ואני לא התחרטנו שהמלצנו לאמא על הניתוח ועל הכימותרפיה (שגמרה לה על מה שעוד נשאר מהחיים), ושהיא קיבלה את זה, כי מאוד רצתה לחיות, ואחותי המשיכה להינחם על שהיתה בדעת מיעוט, שעדיף היה לאמא ללכת מוקדם אבל "בריאה" ובלי כל מסכת הייסורים המזוויעה שעברה... האמת שמהון להון אני מהרהרת ולפעמים קצת מרגישה כמו אחותי - חכמה - אבל בדיעבד. זו היתה דילמה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. וזה לא הגוף שלי. ואמא היתה חייבת שיעזרו לה להחליט. אני חושבת, שלמרות הכל, אני הייתי בוחרת אותו דבר. להיאבק על החיים בכל מחיר, ולו בשביל הסיכוי הקלוש להרוויח עוד כמה חודשים, להציל את החיים... ואולי לא...?! אולי להסכין עם המוות ולבחור לא לעבור את הניתוח והטיפולים, ושהקצת שנשאר יהיה איכותי... אוי טומי יקר, לבי לבי איתך... כל כך קשה מה שאתה עובר עכשיו... הלוואי שתהיו שלמים עם עצמכם. הלוואי שיקרה נס ואמא היקרה שלכם תחיה עוד שנים רבות, באושר ובבריאות שלמה. וגם אם לא, לכל הפחות בלי יסורים... מה אוכל לאחל לך בשעתך הקשה? לא יודעת. קשה לי. שוב אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה לו הייתי צריכה להשיב על השאלה הזו היום... ושוב אני לא יודעת... מאחלת לכם המון המון המון כוח שתשאבו זה מזה, תשתפו פעולה ביניכם, תתמכו באמא ואל תתנו לה להיות לבדה. הרבה מגע, הרבה חום ואהבה, תאמרו לה כמה אתם אוהבים אותה... תעטפו אותה... עכשיו זה הזמן... תעדכן אותנו מה קורה.

 

[טומי*]

בוזי יקרה ריגשת אותי עד דמעות....

טוב היום זה הולך לי ממש בקלוט מכל פיפס אני בוכה. תודה לך על השיתוף על העידוד והתמיכה...ללא ספק אנחנו בתקופה הקשה ביותר בחיינו, בתור ילדים לאמא חולה שצריכים לתת תשובות בעניניי חיים ומוות. החלטות הרות גורל שכאלו, לא העליתי על דעתי שאי פעם נידרש להם. כמה כוחות נפש אנחנו זקוקים עכשיו...אחותי דאגה לי כל היום למה אני חולה לב...ופחדה עלי. אבל הלב שלי חזק דיו, ומלא באהבה גדולה לאמא. הצטערתי מאוד לקרוא על מה שעבר עליכם האח והאחיות בזמנים הקשים האלו. זה ממש יותר מדי עבורנו הילדים לקבל החלטות כאלו בנוגע ליקירנו כמו אמא או אבא. אני חושב שהיזדקנתי בימים אלו בכמה שנים...אבל מה זה משנה? העיקר שאמא תהיה בסיידר כמה שאפשר. אמשיך לדווח ומקוה שיהיו בשורות טובות. ושוב אני מודה לך על ההתיחסות ועל התמיכה.