תודה ליבי
את מקסימה.
מה עשיתי בשנתיים האלה:
ראשית אקדים ואומר שעשיתי ניתוח שרוול אחרי טבעת, בזמנו בטבעת ירדתי מאד, משהו כמו 40 קילו, אבל היא היתה סגורה לגמרי ואני הייתי על הפנים, כשפתחתי אותה עליתי מיד.
הרבה זמן הייתי על המשקל שאני בו היום, משהו כמו שנה וחצי, משקל של 114, פחות או יותר (הישג בשבילי לשמור על המשקל). ואז החיים התפתחו ותבעו את שלהם והיה לי קשה לעמוד בהכל אז אכלתי. לניתוח השרוול הגעתי במשקל של 140 קילו. כאמור היום אני 114 (אחד הפחדים שלי הוא שזה המשקל שהגוף שלי מכיר ורגיל ולכן מפחד לרדת). משקל היעד שלי הוא 77, לא כי זה מה שהמחשבונים אומרים אלא כי המחשבה על להגיע ל65-70 קילו מבהילה אותי עד אימה, זה לא נראה לי שייך אליי.
אני מטופלת אצל חיה שוויגר הדיאטנית מבילינסון, ואני בליווי של פסיכולוגית שמתמחה בתחום (לא כותבת את שמה, לא יודעת אם זה בסדר מצדה).
בשנה הראשונה ירדתי ב"פולסים", מיד אחרי הניתוח ירדתי איזה 15 ק"ג, אחר כך כל פעם עצירה ואז ירידה של משהו כמו 5 קילו. הגעתי עד למשקל 106 קילו, בדיוק לפני שנה.
ובשנה האחרונה דברים נתקעו. אנסה להסביר למה:
1. הירידה שהיתה עד כה היתה מכוח הניתוח, כלומר - אני אוכלת פחות. לא בהכרח שמרתי על לאכול בריא יותר, השתדלתי אבל זה לא היה בהכרח. וכיום הגוף רגיל לכמויות וצריך כנראה יותר לדייק. אני אוכלת יחסית בריא, אבל ישנם דברים בריאים שקשה לי לאכול (לא רוצה מאד לפרט, אבל אחד הדברים שניתוח הטבעת עשה לי זה טראומה מאוכל, כי את הכל הקאתי. אז נאמר ירקות עושים לי תחושה פנימית של דחיה, למרות שאני מתה על סלט טרי וכיפי. בד"כ הבחירה המיידית היא איזו פחממה שלא תזכיר לגוף שלי טראומות עבר). ואני מודה בכנות - עם האוכל הבריא - קשה לי מול מתוק. הניתוח עשה פלאות בזה שמתוק עושה לי בחילה, אבל לא תמיד זה השיקול הראשון רגע לפני שאני אוכלת. לפעמים אני אוכלת מתוק ובא לי למות אחר כך, אבל זה לא תמיד מונע ממני לאכול אותו... כי כאן ועכשיו אני רוצה מתוק, וכאמור - הגוף יותר מחבב אותו (בכאילו, ברור לי שלא. מתוק גם עושה לי מיידית כאבי גב. אז למה אני אוכלת? השם יעזור...), הגוף יותר מרגיש איתו בנוח. אני גם המון בנסיעות, וקשה לי עם לחם מאותה סיבה שמניתי, ואני פשוט לא מוצאת את הפניות להשקיע בלעשות לי קופסת אוכל, ויותר גרוע - לשבת בתחנה מרכזית ולאכול אותה. אז אני תמיד מעדיפה לקנות. אני לאחרונה משתפרת וקונה נאמר סנדביץ' או סלט בארומה במקום סתם עוגיות, אבל זה עדיין לא קורה תמיד.
2. העבודה שאני עושה עם הפסיכולוגית היא מדהימה. גם היא אומרת... ואני מרגישה לפעמים שאני נמשכת מאד לפן הנפשי ופחות לפן המעשי, כלומר אני אבין במדויק למה אכלתי עכשיו שוקולד (ואני בכלל לא אוהבת שוקולד!), אבל זה לא ימנע ממני לאכול אותו. כלומר חסר פן מעשי.
3. הגעתי למעין אזור נוחות, רזיתי הרבה, אני נראית טוב ב"ה ומחמיאים לי מאד על המראה, הבגדים שלי יפים וטובים עלי, לכאורה למה לי לרדת? בחורים נמשכים אלי, מה אני צריכה יותר.
4. התחושות שלי בגוף הן מעורבות. אני די בכושר, ואני יכולה למשל ללכת הרבה בלי להתאמץ ולהתנשף וכו, מצד שני לפעמים הגב כואב וכן - אני עדיין שמנה! למרות שאני כבר קונה בגדים בחנויות שאני אוהבת, עדיין לא הכל עולה עליי, ולא תמיד זה כיף.
5. כפי שציינתי בהתחלה - פחד, פחד, פחד. לאבד את כל מי שאני. פחד שאנשים רזים הם דבר שעף ברוח. אלה דברים שאני דנה הרבה עם הפסיכולוגית שלי.
אז מה בעצם אני רוצה מכם?
קודם כל, תיארתי פה בכנות מה עובר עליי, ואשמח לעיניים חיצוניות, גם כאלה שיגידו לי "את חיה בסרט ואת מאבדת במו ידייך את הזדמנות הפז של הניתוח".
אני רוצה שתגידו לי למה לי לרזות, מה יהיה לי טוב יותר ממה שהיום, וגם - עם מה אצטרך להתמודד לעומת מה שהיום. מה הקשיים בלרזות.
אני כן רוצה לרזות, אבל יש לי מין מחסום נפשי שהופך את הרצון למשהו מעורפל של "יום אחד", במקום להבין שבשביל להגיע ליום אחד צריך להתחיל ללכת עכשיו.
ועוד תובנה חדשה משלשום - חברה סיפרה לי בשיחת טלפון שהיא הולכת לדיאטנית, ובלבי חשבתי - בשביל מה לך? הרי ממילא משמינים בסוף. ואז קלטתי שאני בגישת "הכל או לא כלום", ושאני כנראה עוד זוכרת היטב כמה השמנתי אחרי פתיחת הטבעת (זו היתה שנה של דכאון, איבדתי את ההישג הכי מזהיר שלי...), וזה קצת מונע ממני להשקיע עכשיו, כי אם אשקיע אבל לא ארזה כמו שאני רוצה ולא אהיה דוגמנית? (ואני לא אהיה דוגמנית.... זה ברור).
אני מוכרחה לציין שהיום אני אוכלת בריא יותר מאשר לפני חצי שנה, אבל עדיין מרגישה שיש מקום לדייק. אני מאד מודעת וזה לטובת התהליך. אבל פשוט חסרה המוטיבציה, החלק בפאזל שיגיד לי - על זה את מתאבדת. תפסיקי להיות כמו פרפר שמנסה להרוויח מכל העולמות. ותרי על המתוק - סוכר לבן, קמח לבן, ותתחילי לקחת את התהליך ברצינות.
חסר לי הרצון המוחלט.
אני מרגישה שפרקתי מאד, פעם ראשונה שאני פורקת בוירטואל את כל זה... מקווה שלא זיהו אותי ואם זיהו תדעו שאני מלכה, הופכת את כל האבנים בדרך כדי למצוא את התשובות...
תודה ליבי!
