גם לי יש סיפור משלי

[לבנתכנף]

גם לי יש סיפור משלי

הסיפור העצוב שלי קרא לפני חצי שנה, אבדתי את התינוקת שלי בסוף חודש תשיעי, כמה דקות לפני הלידה. עדיין כואבת לי הנשמה.

 

[תמי ס]

ל לבנת כנף

עצוב ונורא, קורע את הלב, אני איתך, שולחת לך חיבוק חזק חזק לתמיכה, ומה שלא אגיד לא יעזור, לא יקל. רק דעי לך, שאם את רוצה לפרוק, כאן המקום, כאן יבינו אותך כי כולנו עברנו סיפורים קשים, מי יותר מי פחות. וכשתרגישי בשלה לספר, אנו כאן כדי להקשיב. מאחלת לך שתגליד הצלקת בנשמה.

 

[MoonTay]

איתך.

קוראת את המשפט היחיד שכתבת ומרגישה את מה שאת חשה. הייתי שם, באותה נקודה. החזרת אותי במשפט אחד אחורה בזמן, לאותו רגע שבו נודע לי שהוא כבר לא איתי, שהוא לא נושם יותר. שאין לי תינוק, שנגוז החלום. ההכרה לא הגיעה בין רגע, בהתחלה הייתה תדהמה ודמעות שאיני יודעת מהיכן הגיעו, כי לא ממש הבנתי מה קורה. אולי שטף הדמעות של בן זוגי, הבכי שלו, כמו תינוק, אולי הן שגרמו לדמעות שלי לצאת מבלי שבכלל הכרתי בעובדה שאיבדתי את הדבר הכי יקר לי. הלידה. לא אשכח אותה לעולם. לא אשכח שבחדר סמוך צעקה אישה מכאב וחסתי על כאביה, ואז ההבנה: ´ מה את מרחמת עליה ? היא לפחות תצא עם תינוק בידיה´ ואכן ככה היה. ברגע בו דחפתי את העובר/התינוק שלי החוצה, נשמע בכי של עולל וליבי פעם, ´אולי זה התינוק שלי?´. אשליה- זה היה התינוק שלה. הוא יצא. ללא רוח חיים. לא רציתי להביט בו, פחד ממה שאראה. זה היה בן זוגי שהביט בו והצליח לגרום לי להעיף מבט בתינוק שיצרנו רק שנינו. העפתי מבט ועוד אחד ואז מגיעה נגיעה, ליטוף, אוחזת לו את היד. כמו תינוק ישן. התינוק שלי, התינוק שלנו. פרי האהבה. מלטפת את פניו הנפולים משהו, נדהמת. הוא הדבר הכי יפה שראית בחייך. יותר יפה מבעלך- ויש יותר יפה ממנו? יש!! פרי האהבה, הפעוט הזה שאין בו נשימה אחת אפילו. רגע יקר, רגע קצר ולוקחים אותו ממך, ולך קשה להיפרד. מעולם לא היית חזקה בפרידות, אז איך נפרדים כעת? איך מוותרים על חלק מגופך, אף אם הוא מת? השהות בבית חולים. ים של מבקרים, ללא רגע לנשימה, עייפות. כולם בוכים סביבך על האובדן שלך ואת? כלום!! אטומה. אף לא דימעה. גיבורה עשו ממני. מה הם ידעו? מה הם יודעים? מה ידעתי אני? מלבד עייפות. יציאה מבית חולים. אני, הוא וחלום שנותר מאחור. התינוק שלנו- אייהו?. לעולם לא אדע. ההליכה הכבדה, הקושי לעזוב את בית החולים, להותיר חלק ממך שם. ואת בכלל לא רואה בו חלק מת. מתקשה לקבל. רוצה לאחוז, רוצה לגעת. תחושה כאילו הילד שלך קורא לך, בטוחה ששמעת בכי תינוק, אולי אף את המילה ´אמא´. הולכת, למרות כל התחושות, למרות הרצונות, למרות הצעקה שלו בתוכך, המציאות חזקה ממך! הולכת ומתרחקת, יודעת שמשהו נגמר, שמשהו נקבר במקום ההוא, בבית החולים ההוא. הילד הזה. אייהו? בבית של ההורים. היא אוחזת תינוקת בריאה. ילדה אותה בניתוח קיסרי. ניתוח קשה- כך כולם אומרים. קשה? כמה הכל נראה לך קטן ומגוחך, מסכנה. היא סובלת. התפרים שלה. מחפשת את מבטייך, מחפשת שתרחמי עליה, את מביטה בפניה ונגעלת. רוצה לצעוק לה: ´תסתכלי על עצמך, כמה מגוחכת את נראית´. אבל אין לך כוח לשטויות. הכאב בפנים מעלים הכל. את נעלמת לתוך בועה, לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לאכול, רוצה רק להיות כל היום מתחת לשמיכה- רק לישון!! מה ביקשת? הוא לוחץ. בן זוגך, ´בואי לסרט´, ´בואי למסעדה´, ´בואי לפה´, ´בואי לשם´, בואי, בואי, בואי ואז את מגלה שיד אימך בדבר. את מגלה שהיא משגעת אותו להוציא אותך מהבועה. מסכן, מה הוא אשם שהוא צריך גם את אמא שלך על הראש שלו? אז את הולכת , נגררת, עינייך כבויות, שותקת. יצאנו. יצאנו שוב. יצאנו שוב ושוב. יופי- הגיע הזמן להרגע, אמא שלך נרגעה. עכשיו את בורחת מתחת לשמיכה, לבועה שלך, הפינה שלך, העצב רק שלך. מתישהוא הכל יגמר. מתישהוא הכל נגמר. מתישהוא הכאב נחלש. מתישהוא הבן זוג שלך כבר לא איתך. מתישהוא...את כבר מישהי אחרת, אך כנראה שלעולם זוכרת. כנראה שלא יעלמו להן הדמעות, כמו כעת. החזרת אותי אחורה במעט, לא משהו כל כך רחוק, אבל משהו שהחלטתי להניח במגירה ולסגור. הוא מבצבץ לו ואפילו יוצא לגמרי מידי פעם ואז את בוכה, עד הפעם הבאה. איתך.

 

[sivanori]

../images/Emo7.gif

אני קוראת את מה שאתן כותבות ועולות לי דמעות לעינים. איזו תחושה איומה זו להשאיר את התינוק בבי"ח וללכת ריקה הביתה. אחרי שילדתי וגודל האסון נתגלה לנו, עדיין הייתי מאושפזת במחלקת יולדות. לא ברור לי למה לא ביקשת שיעבירו אותי למחלקת נשים רגילה. הייתי עוברת במחלקה ורואה את ההורים המאושרים עם התינוקות המושלמים שלהם והלב שלי היה נמעך. הקנאה גמרה אותי. בהתחלה חשבתי שזה שיש עוד אנשים כמוני זה לא עוזר בכלל, כי איך יעזור לי זה שאנשים אחרים גם כואבים? נחמת רבים? לא יודעת. אבל מאז שגיליתי את הפורום הזה (שוב תודות לתפוז !) יותר טוב לי. כאן יש מקום שאני יכולה להגיד את כל שעל ליבי ותבינו אותי. ולכן אני יכולה להגיד לכם שהכאב לא הולך לשום מקום. הוא נחלש מאד כאשר החיים ממשיכים והריון כן מצליח. לראות תינוקות של אחרים כאשר יש לך בור במקום ילד, אין קשה מזה. אבל כאשר לך יש ילד ביידים, החיים נראים אחרת. ומידי פעם - הכאב עולה. וצורב כתמיד. הילד שלי, האושר הגדול שלי, איך אספר לו שהוא לא בכורי ?

 

[מירבא]

זהות?!

עד שהגעתי לפורום הזה לא חשבתי שמישהו יהיה מסוגל להבין עד כמה גדול האובדן ובטח לא חשבתי שיהיו פה אנשים שעברו באופן כזה או אחר טראומה גדולה כשלי אני חייבת להגיד שקראתי את המשפט הבודד שכתבת כל גופי סמר אצלי עברו כ-5 חודשים אומרים שהזמן מרפה אצלי זה עובד אחרת מקווה שבכל זאת הם צודקים לאלוהים הפיתרונים ויסלחו לי כל אלו בפורום שלא מאמינים בו למרות הכל עדיין מאמינה בקיומו. מצאת לדעתי מקום הולם לשתף בכאב כך לפחות אני חשה. מירב

 

[סאני המצליחה]

../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif ../images/Emo7.gif

לאחר שנה... שנה תמימה.... סידרתי את הארון בבית... ומצאתי את בגדי ההריון.... ההריון שהיה.... הרחתי אותם, אולי ככה אני אריח את ילדי שהיו אצלי בבטן וזזו לכל עבר. לא הרחתי דבר. אזרתי אומץ ומדדתי חולצה שלבשתי באותו יום נורא ואז... אז הייתי כל כך יפה, עם הבטן העגולה והמושלמת. עכשיו הכל היה ענק וריק.... גם מבחוץ וגם מבפנים. בוכה נורא. נורא. נורא. נורא. נורא. אין לי מילים. סאני