גמילה מהנקה - גמילת יום וגמילת לילה (גמ"ל)

מצב
הנושא נעול.

michal@gal

Active member
מנהל
תהליך הגמילה: עקרונות מנחים, שלבים, טכניקות, מסקנות, וכו´
מאת: אמא של עידן

קודם כל הבהרה: תהליך הגמילה המתואר כאן מתאים לפעוטות בגיל שנה וחצי לפחות (ואולי אפילו יותר, תלוי בילד). יש לכך שתי סיבות:
א. לכל אורך התהליך שיתפתי בו את עידן, דבר המצריך הבנה מילולית ברמה מסויימת.
ב. בגיל בו גמלתי את עידן, ההנקה כבר לא היוותה עבורו צורך תזונתי אלא צורך פסיכולוגי "בלבד". מגיל שנה עידן אוכל הכל, ובכמויות מכובדות.

ועוד הבהרה: כפי שאני רואה את הדברים, הגמילה מהנקות לילה שונה מתהליך הגמילה הכללית: שונה מבחינת משך הגמילה, מבחינת האפשרות להדרגתיות ומבחינת האפשרות להבחין בין מתי יונקים ומתי לא. על הגמ"ל דובר רבות בפורום ואין לי הרבה מה להוסיף על כך. לפיכך, הדברים הבאים מתייחסים לתהליך הגמילה שהחל אצלנו אחרי הגמ"ל.


מכיוון שהחלטתי לערוך את הגמילה באופן הדרגתי, נראה לי הכי נכון "ללכת" מהקל אל הכבד. לצורך כך חילקתי את ההנקות השונות לדרגות, לפי רמת הצורך של עידן בהנקות אלה.
הנה הדרגות:
א. צורך אמיתי (פסיכולוגי, לא תזונתי). הנקת הבוקר הייתה, מבחינתו של עידן, צורך אמיתי. הוא ינק כחצי שעה כל בוקר, מייד לאחר ההתעוררות.
ב. רוצה מאוד לינוק. הנקת אחה"צ, זו שמתרחשת מייד לאחר החזרה מהגן הייתה הנקה מהסוג הזה. הנקה קבועה, יומיומית של כרבע שעה.
ג. בא לו לינוק יותר מאשר לעשות דברים אחרים. או במילים אחרות יונק מתוך שיעמום, או כי "בא לו לתדלק". אלו ההנקות הקצרות, ה"שלוקים".
ד. (לצורך הדיון) לא יונק.

המטרה: להעביר באופן הדרגתי ובנפרד את כל אחד מסוגי ההנקות ב"סולם הדרגות" עד שנגיע לדרגה ד´ = גמילה. אצלנו זה נמשך כארבעה חודשים.


הטכניקות:

מעבר מ דרגה ג´ לדרגה ד´: הסחת דעת והצעת תחליפים.

מכיוון שלא מדובר כאן על הנקות "עקרוניות" מבחינתו של עידן, הצלחתי להשתמש בהסחות דעת ובהצעת תחליפים. יישום השיטה שונה מילד לילד על-פי אופיו וכדי למצוא מה "עובד", יש לפעול בשיטת ניסוי וטעייה. אצלנו זה עבד כך:
את המקום השני בהעדפותיו חלקו שתי פעולות (המקום הראשון הוא כמובן הנקה): אכילה ודיבור. שתי הפעולות, אינן אפשריות תוך כדי הנקה. ניסיתי להציע לו את אחת מהפעולות הנ"ל במקום לינוק. הצעות האוכל לא שיכנעו אותו, הדיבור – דווקא כן. למעשה, ניצלתי את אהבתו הגדולה של עידן לדיבור ולקבלת פידבקים על דיבורו, כדי "לשכנע" אותו לדבר במקום לינוק. עשיתי את זה תוך התלהבות רבה, תוך שאני שואלת אותו שאלות שונות עליהן הוא שמח לענות.
בימים בהם הוא הגזים בכמות השלוקים, הוא היה מוכן לקבל משפטים כמו: "די, מספיק, הציצי כבר עייף, בוא נעשה…"
לפעמים עונה לו בתגובה לבקשתו לינוק: בסדר, מייד תקבל, אבל קודם בוא נעשה…". לפעמים הוא התעניין בפעילות המוצעת ושכח שהוא רוצה לינוק. אם הוא לו שכח – נתתי לו לינוק.
מעבר לכך, כשלא היינו בבית והסביבה הייתה נעימה עבורו, עידן התעניין יותר בדברים אחרים וביקש הרבה פחות לינוק. זה גם סוג מסויים של הסחת דעת.


מעבר מדרגה ב´ לדרגה ג´: קיצור משך ההנקות והפחתת עוצמת ההתנייה.

קיצור הנקת "לאחר החזרה מהגן" נעשתה באמצעות ספירה עד עשר. הודעתי לעידן שעכשיו הוא יונק "עד עשר". הוא התחיל לינוק ואני – לספור. גם כאן אהבתו הגדולה של עידן לדיבור הייתה לי לעזר: לאחר מספר פעמים כאלה, הוא בעצמו הפסיק לינוק על-מנת לומר את ה"עשר". מבחינתו זה היה מן משחק חדש, ואם הוא ביקש "עוד פעם עד עשר" – הוא קיבל. כשההנקות התקצרו, הן נהיו פחות משמעותיות לעידן. בהנקת "אחרי החזרה מהגן" היה גם אלמנט מסויים של התנייה: הנקה שמתרחשת כמעט תמיד בבית, מייד לאחר החזרה מהגן. הפחתתי את עוצמת ההתנייה על-ידי כך שבמשך שבוע לקחתי את עידן בכל פעם למקום אחר – רק לא הבייתה.


מעבר מדרגה א´ לדרגה ב´: "המסת"/ביטול ההתניות

הנקת הבוקר הייתה "התנייה מוצקה", בעלת עוצמה רבה. כל בוקר, עידן היה מגיע אלינו למיטה, נשכב ויונק כחצי שעה. זו הייתה התנייה של מקום (במיטה), תנוחה (בשכיבה), ומועד (מייד לאחר ההתעוררות). הפחתתי את עוצמת ההתנייה על-ידי שינוי כל אחד מהאלמטים שלה (לא בבת-אחת): הצעתי לעידן לינוק במקומות שונים, בתנוחות שונות, ו"אחרי שאני אצחצח שיניים" למשל. באופן טבעי, כשכבר לא היה מדובר על התנייה חזקה, ההנקה הלכה והתקצרה. בהמשך עזרתי לה להתקצר עוד באמצעות הספירה עד עשר.


עצות מעשיות כלליות:

כדי לגמול ילד עקשן כמו עידן, יש צורך בהרבה נחישות.
ראיתי שהוא מרגיש הכל. כשלא הייתי נחושה בסירובי לתת לו לינוק – הוא התעקש הרבה יותר. כשהייתי נחושה (במיוחד בגמ"ל ובגמילה מה"שלוקים") – הוא היה מוכן בקלות רבה יותר לקבל "לא".

לשלב הומור והתלהבות: במקרים בהם עידן היה במצב-רוח טוב וביקש לינוק, סירבתי בצורה שתגרום לו לקבל את זה בקלות ובצחוק, למשל: "ציצי עכשיו? מה פתאאאאאאאאאאאום!!!!!". לפעמים זה אכן הצחיק אותו והוא ויתר.
את הסחות הדעת עשיתי בהתלהבות מוגזמת. כשהוא ביקש לינוק, הצעתי למשל: "בוא נצייר ביחד מלא עיגולים ומשולשים וריבועים ו..ו…" לפעמים הצלחתי "לסחוף אותו בהתלהבות" ולגרום לו לוותר.

לא ללכת אחורה אבל כן להשאיר "מרחב זרימה". למשל: אם הודעתי לעידן שאין יותר "שלוקים", אפשרתי לו לינוק יותר בבוקר ובהנקת "אחרי החזרה מהגן", עד ששלב ה"אין יותר שלוקים" התבסס.


שיתופו של הילד בתהליך: הספירה עד עשר היא דוגמא ברורה, אבל היו מצבי שיתוף נוספים. למשל: בתקופה בה הייתי לוקחת אותו מהגן למקומות אחרים, סיפרתי לו לאן נוסעים. אני מניחה שאם לא הייתי מספרת, הוא היה מניח שנוסעים הביתה, ו"מפנטז" על הציצי. כשסיפרתי לו לאן נוסעים, הכנתי אותו בעקיפין לכך שלא נהיה בסיטואציה הקבועה של ההנקה של "אחרי החזרה מהגן".
אף שלב בתהליך לא הגיע מבחינתו של עידן באופן פתאומי.




רגרסיות:

לאורך כל התהליך, בכל שלב, היו רגרסיות. לפעמים זה היה מעין "צעד אחורה, שניים קדימה". אני לא יודעת אם בגלל שזה אופיו של התהליך, או שמכיוון שהוא היה כל-כך ארוך, תמיד "קרתה בדרך" סיבה מוצדקת: אבא במילואים, מחלה, הוצאת שיניים, מזג—אוויר קיצוני, חזרה לגן וכו´. במקרים כאלה השתדלתי לזרום איתו עד כמה שאפשר, מבלי "לשבור את הכללים".



ניחומים:

לא יאומן, אבל למרות שהגמילה לא באה מיוזמתי או מיוזמתו של עידן, יש מספר דברים בהם אני יכולה להתנחם:

חזרתי לחזיות הרגילות שלי.

אני שוב יכולה לצאת מהבית גם עם עידן וגם עם חולצה בתוך המכנסיים.

אף פעם לא אהבתי שמלות, אבל הידיעה שאני כבר לא מוגבלת בתחום, מנחמת משהו.

כנראה במילא הייתי צריכה לגמול מתישהו, כי לא נראה לי שהייתי מסוגלת להמשיך להניק עד שעידן יתגייס, ועידן הראה סימנים שהוא מוכן לינוק עד שיתחתן…

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לקשר שלי עם בן-זוגי אם הייתי ממשיכה להתעקש.

לאחרונה שמעתי על שלושה סיפורי גמילה קשים של אימהות שגמלו בסביבות הגילאים האלה בפתאומיות מכיוון שכשניסו לגמול בשלב שהתחיל להימאס להן, הילד לא הסכים. הן "ריחמו עליו" והמשיכו להניק עד שהרגישו שהן פשוט לא מסוגלות יותר. במצב כזה הן גמלו בבת-אחת, והתוצאות היו קשות גם לילדים וגם לאימהות. אני מניחה שגם לי היה מתחיל להימאס בשלב מסויים, ואני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לפרוס את התהליך על-פני כארבעה חודשים
מסקנות שלוש האימהות הייתה: בילד הבא הן יגמלו עד גיל שנה. מסקנתי: לא לחכות עד שנמאס לגמרי! להתחיל בתהליך כשמתחילים להרגיש שההנקה קצת מעיקה ואז – לפעול בשלבים ובצעדים קטנים ולהוריד רק את ההנקות המעיקות.
 
נערך לאחרונה ב:

michal@gal

Active member
מנהל
איך גומ``לים: סיפור הגמ``ל שלנו
מאת: ונוס 26

אז ככה. הצ'ופ שלנו היום בן שנה וחצי וקצת. אני אמורה ללדת את אחיו הקטן באמצע דצמבר, ולקראת הלידה המתקרבת הוחלט שחייבים לגמ"ול אותו. התחלנו בגמ"ל לפני כחודש.

1. מה היה לנו לפני שהתחלנו בגמ"ל:
ילד שלא נעזר במוצץ מעולם, שותה בבקבוק רק מים, ועד הגמ"ל הוא היה ישן איתנו בחדר (בעקרון במיטה לידי) ומתעורר ה-מ-ו-ן לינוק - בד"כ בממוצע כל שעתיים-שעתיים וחצי, לפעמים כל שעה, לעיתים רחוקות היה רצף של 3 שעות. הוא היה נרדם רק בהנקה, וככשהייתי מתעוררת להניק הרבה פעמים הייתי נרדמת איתו ככה שהוא היה מבלה חצי לילה ויותר איתנו במיטה. במעון אגב, הוא היה נרדם במיטה שלו בעצמו. התחושה שלי היתה שאין סיכוי לגמ"ול אותו. יצויין שרק בגיל שנה ושלושה חודשים בערך, הפסקתי להניק אותו "לפי דרישה" (בשיטת המזנון הפתוח) והגבלתי הנקות לכל שעתיים-שלוש. די מהר, ובלי קשיים ירדנו מהנקה לפי בקשתך לשתי הנקות בממוצע אחרי הגן והנקה לפני השינה (וכאמור - אינסוף הנקות כל הלילה) והנקה בבוקר.

2. מה עשינו לקראת הגמ"ל:
קראתי סיפורי גמ"ל שמפורסמים פה בפורום, מצאנו תקופה של יותר משבוע ברצף שבה יש לנו שגרה, שנינו יכולים להיות איתו בבית מהערב עד הבוקר ואנחנו לא ישנים מחוץ לבית. והתכוננו לאפשרות של הרבה בכי ולילות בלי שינה. והכי חשוב - החלטנו איך לגמו"ל, כלומר דברנו על האפשרויות הפתוחות בפנינו, וגיבשנו תוכנית שבה דבקנו.

3. הפסקה קצרה בסיפור לכמה עצות קונקרטיות:
(1) לקרוא סיפורי גמ"ל, ולו רק כדי להבין שאף גמ"ל לא דומה לחברו, שאין לך מושג למה לצפות, שהכל יכול לקרות ושעל הכל אפשר להתגבר. סיפורי הגמ"ל עזרו לנו לתכנן את הגמ"ל ולחשוב מראש על פתרונות שונים לבעיות אפשריות, הם גם עזרו לנו להתכונן ל"גרוע מכל" (למשל, האפשרות שהוא יבכה 3 שעות רצוף).
(2) לבחור דרך ולדבוק בה, לקבל החלטה שגומ"לים וזהו, ולא לעשות ניסונות. לנסות לילה אחד ולהשבר אחרי רבע שעה זה לא להתחיל גמ"ל, זה סתם לבדוק את גבולות היכולת שלך ושלה. כשמחליטים לגמו"ל אז מחליטים שגם אם היא בוכה חצי שעה, ואפילו שעה לא נשברים. תזכרי - אם תתני לה לבכות כל פעם רבע שעה ואז תשברי רק תפסידו, יצא שהיא בכתה רבע שעה לחינם, עדיף, לדעתי שהיא תבכה שעה וחצי לילה כמה פעמים שבסופם תצאו מורווחות (היא תלמד לישון לבד ואת תישני לילות שלמים).
(3) לא ללכת על השיטה של "לתת לה לבכות", אני אישית מתנגדת לה לחלוטין (הסברים בשרשור אחר - דיון עם שונצו - שהיה כאן לא מזמן), הכוונה היא לא לתת לה לינוק אחרי שהיא בוכה כמה דקות, אלא לתת לה מקסימום תשומת לב ולהעביר מסר של "אנחנו כאן בשבילך" גם בלי להניק, בין אם זה אומר לחבק, ללטף, לעמוד ליד המיטה או לשיר שירים, מה שמתאים לכן - אבל לא להשאיר אותה לבד בחדר כשהיא בוכה. המסר צריך להיות שאמנם לא יונקים יותר, אבל זה ממש לא אומר שנטשנו אותך.
(4) כל תוכנית היא בסיס לשינויים, והכוונה היא לשינויים ולא ל"שבירות", כמו שתראי בגמ"ל שלנו חלו שינויים, לאורך כל הגמ"ל דבקנו בהחלטה שהוא לא יונק בלילה ומהלילה הראשון שבו התחנו לגמ"ול הילד לא ינק באמצע הלילה. אבל חלו שינויים במה שנוגע לשיטת ההרדמה, מי קם אליו בלילה, האם לחבק או לא באמצע הלילה, ומתי זה כבר בוקר ומותר לינוק. השינויים נבעו בעיקר ממחשבה מתוכננת של שנינו. בהתחלה היתה לי תחושה שצריך לדבוק בתוכנית אחת בלבד ושל כינוי עלול להרוס הכל, אבל גיליתי שאם השינויים הגיוניים ומתוכניים ואם דבקים במה שחשוב לנו - שהוא לא יונק בלילה - אז הוא מתרגל ומקבל את מה שחשוב.
(5) שיתוף פעולה. אם לילד יש שני הורים שמגדלים אותו שניהם צריכים לעבוד יחד לתמוך זה בזה ולשתף פעולה, שלא יקבל מסרים סותרים.

4. התוכנית - ההחלטות שקיבלנו לגבי איך עושים את זה
העברנו את המיטה שלו לחדר שלו (הצמוד לשלנו), הראנו לו את המיטה החדשה, וסיפרנו לו, כמה פעמים, שהלילה הוא ישן לבד במיטה שלו ומעכשיו בלילה לא יונקים. כי בחושך לא יונקים ויונקים רק כשיש אור. אמרנו לו שבלילה רק אבא יבוא אליו ולא אמא, ובבוקר כשיהיה אור אמא תבוא להניק אותו.
הוחלט שבתור התחלה רק אבא קם אליו בלילה, וזאת משתי סיבות: א. הבנתי שיהיה לצ'ופ קל יותר לקבל את המציאות החדשה של "לא יונקים" אם הוא לא יראה את אמא. ב. ידעתי שאני לא אוכל לעמוד ביותר מעשרים שניות של בכי רצוף. על סמך סיפורים שקראנו, כאמור, התכוננו לאפשרות שהוא יבכה בין שעה לשלוש שעות. החלטנו שאני לא קמה אליו ויהי מה, לא משנה כמה הוא צורח, אם אבא שלו יצטרך אותי הוא יקרא לי, אם לא קראו לי אסור לי לבוא. הוחלט שאבא ינסה להרדים אותו בליטופים ואם יהיה צורך ירים אותו, אבל ישתדל שלא להרדים אותו בידים, כלומר להחזיר אותו למיטה מיד כשהוא נרגע ולפני שהוא נרדם. חוץ מליטופים, שירים והרגעה על הידיים - לא עוזרים לו להרדם (לא עושים לו טיול בעגלה , לא מנענעים, לא מטיילים בבית), כמובן - מציעים לו בקבוק מים, כמה שהוא רוצה.
בתור התחלה החלטנו שאני ארדים אותו בהנקה אבל לא בשכיבה, כלומר אניק אותו בחושך בכיסא בחדר (החדש) שלו, ליד המיטה של.

5. הביצוע: (סוף סוף) הגמ"ל וההפתעה שהוא הביא איתו
בלילה הרדמתי אותו בהנקה ליד המיטה, תוך כדי הנקה הזכרתי לו שבאמצע הלילה לא יונקים, שבחושך לא יונקים ושרק אבא יבוא אליו, אבל שלא ידאג אבא יהיה איתו וידאג לו. שמתי אותו במיטה כשהוא נרדם, הוא ביקש לחזור אלי, הנקתי אותו עוד קצת והחזרתי למיטה עם בקבוק מים, בפעם השניה או השלישית הוא נרדם. אחרי שעתיים בערך הוא התעורר, אבא שלו ניגש אליו, הוא ביקש את אמא, אבא אמר לו שאמא ישנה ושלא יונקים בלילה, הוא הרים אותו והראה לו מהחלון שחושך והסביר לו שכולם ישנים (הכלבה שלנו, החתול, העורבים שבחוץ). ואז ההפתעה: תוך פחות מעשר דקות של בכי, הילד נרגע וחזר לישון במיטה. אבא ליטף אותו ושר לו שירים עד שהוא נרגע. המנטרה שמלווה אותנו מתחילת הגמ"ל ועד היום היא "שים את הראש ולך לישון", תוך כמה לילות (4 בערך) הוא למד שאיך שהוא שומע את המשפט הזה הוא שם את הראש.
בקיצור - להפתעתנו מאז הלילה הראשון לא היה אף לילה שבו הילד בכה יותר מעשר דקות. בלילות הראשונים הוא התעורר הרבה, בערך כל שעתיים אבל תמיד תוך חמש עד עשר דקות נרגע וחזר לישון. בשבוע הראשון היו פעמים שאבא הרים אותו והראה לו את החושך שבחוץ כדי להרדים אותו. אחרי שבוע הוחלט שהוא מפסיק להרים אותו ומרגיע אותו רק בליטופים, זה בוצע ללא קשיים מיוחדים, שוב הבכי לא נמשך יותר מחמש עד עשר דקות. אחרי שבוע של גמ"ל שבמהלכו מספר ההתעוררויות פחת (היו אפילו כמה פעמים רצפים של 4, 5 ו-6 (!) שעות שינה) החלטנו שלפעמים גם אני אקום אליו בלילה, כשאני קמתי אליו ההרדמה לקחה יותר זמן, הוא ביקש במפורש לינוק, הצביע על הכיסא שליד המיטה, אמר אמ-אמ, אבל הבהרתי לו שאין סיכוי. אני נעזרתי יותר בהרמה כדי להרגיע, אבל גם כשאני הגעתי אליו הבכי לא נמשך יותר מחמש-שבע דקות. הבעיה היתה שהוא נרגע, חזר לישון במיטה ואחרי דקה או שתיים הרים ראש, או אפילו נעמד וביקש שוב שארים אותו ושאניק אותו. בסופו של דבר בהתחלה לקח לי חצי שעה להרדים אותו לגמרי, אבל גם זה השתנה, היו פעמים שהוא חזר לישון תוך 3 דקות, כמו עם אבא, בפעם האחרונה שקמתי (עדיין זה בעקרון התפקיד של אבא) אליו, לקח לי רבע שעה.

6. השינויים
היו כמה שינויים במהלך השבועיים הראשונים של הגמ"ל שבאו בעקבות תוצאות הגמ"ל בשטח. ראשית, עברתי להרדים אותו במיטה, לא בהנקה. כיום אני מניקה אותו בחושך, בכיסא שלו, במשך גג עשר דקות, מעבירה אותו לבקבוק מים ושמה אותו במיטה עם הבקבוק, ויותר הוא לא יונק, גם אם קשה לו להרדם והוא קצת בוכה, אני רק מלטפת ושרה שירים. גם כאן בפעם הראשונה שהרדמתי אותו ככה אמרתי לו בזמן ההנקה מה הולך להיות - היום אתה יונק פעם אחת ואז עובר למיטה ולא יונק יותר. בהתחלה הוא התנגד נעמד במיטה וביקש לינוק שוב, הרמתי אותו והבהרתי לו שיותר הוא לא יונק, לקח קצת זמן, אבל תוך רבע שעה הוא כבר נרגע והסכים להשאר במיטה לשכב, תוך חצי שעה הוא כבר ישן, תוך 3-2 לילות ההרדמה הקתרצה, וכיום הוא נרדם תוך 2-10 דקות.
בנוסף, תוך כמה לילות של גמ"ל נוצרה מציאות חדשה שבה הוא התעורר בחמש-חמש וחצי בבוקר, ינק (כי כבר אור ובוקר) ולא רצה לחזור לישון, זה היה קשור גם לגמ"ל וגם לעובדה שבדיוק עברנו לשעון חורף. מההתחלה החלטנו שאני לא מחזירה אותו לישון איתי במיטה (אני יודעת שיש שכן עושות זאת), אחרי שבוע-שבועיים שבהם נאלצתי להתחיל את היום בחמש בבוקר החלטנו לשנות זאת. החלטנו שמתעקשים איתו שיחזור לישון לפחות עד שש. כשהוא קם לפני שש אבא שלו קם אליו וניסה לשכנע אותו לחזור לישון, היו פעמים שהוא פשוט חזר לישון לעוד שעה, שעה וחצי והיו פעמים שקמתי להניק אותו ורק אז החזרנו אותו לישון. היו גם פעמים שקמתי להניק אותו רק בסביבות שש והיה נראה שהוא רוצה לחזור לישון ואבא שלו הצליח להרדים אותו לעוד שעה.

7. תוצאות ומסקנות
בתוך שבוע מתחילת הגמ"ל ההתעוררויות פחתו משמעותית. בעקרון הוא עבר לישון רצפים של שלוש-ארבע שעות, היו שני לילות שהוא ישן לילה שלם (6- 6.5 שעות ברצף). בד"כ הוא מתעורר כפעמיים בלילה, עדיין - גם היום חודש אחרי שהתחלנו יש לילות שהוא מתעורר 3, והיו גם לילות מעטים של 4 התעוררויות. עדיין הוא לפעמים בוכה בלילה ומבקש את אמא, אבל גם יש פעמים שאבא שלו לא צריך לשיר וללטף אותו ומספיק ללחוש לו ששש מחוץ לחדר והוא נרגע. בכל אופן, כאמור מתחילת הגמ"ל הוא מעולם לא ינק יותר באמצע הלילה. כלומר אני יכולה כבר לישון לילה שלם רצוף! בשום שלב, כאמור, הוא לא בכה ליותר מעשר דקות ברצף, וגם 10 דקות זה היה נדיר. ההרדמה עכשיו הרבה יותר קלה, מהרדמה איתי במיטה שלקחה חצי שעה, הוא נרדם היום אחרי הנקה, תוך כחמש דקות, במיטה שלו. כיום הוא מתעורר בד"כ בסביבות שש שש וחצי בבוקר, וגם אם הוא מתעורר ויונק בחמש-חמש וחצי, הוא חוזר לישון אחר כך. מבחינתו הילד גמול מיניקת לילה כבר מהלילה הראשון, הוא בהחלט לא גמול מלהתעורר ולקוות שאמא תבוא, אבל הוא מתגבר על זה יפה מאד!
 

michal@gal

Active member
מנהל
הגמילה של נדב
מאת: Lilache


נתחיל במסקנות שלי בנוגע לאיך להקל את תהליך הגמילה – על היונק ועל הוריו....כך שמי שמחפשת עצות יכולה לדלג על השאר....

המלצות/מסקנות: (שתי הראשונות הכי חשובות בעיני)
1. כל תקופת הגמילה – ללבוש בלילה חולצת צניעות – טי-שירטים מהצבא/של הבעל יכולים להתאים. (כדי לא להתעלל בילד עם "עור חשוף").
2. להתחיל גמילה בימי חמישי בלילה – ככה יש לבני הזוג אפשרות לעשות תורנויות שינה במהלך הסופ"ש להשלים את העדר שעות השינה בלילות.
3. להיות החלטיים!!!!!! ואם מקבלים החלטה על הורדת הנקה מסויימת – לא לוותר!!!!
4. להבין שגמילה זה תהליך הדרגתי שלוקח חודש פלוס. לא זבנג וגמרנו – אבל ברגע שמתחילים ורואים שזה עובד – מתעודדים.
5. להתחיל מגמילת לילה – בגיל שנה פלוס, בדר"כ יניקת הלילה היא רק הרגל ולא צורך תזונתי, כך חוזרת להורים שינה נורמלית ופוחתת ההתלבטות העצמית בנוגע להנקה.

סיפור הגמילה
הגענו לגיל שנה – מי האמין שבגיל הזה נדב עדיין יינק. החלטתי שזהו – למרות שכיף לי ולנדב– אני לא רוצה להניק ילד שהולך. זכרתי איך הסתכלתי בעין מוזרה על אימהות לפעוטות יונקים ולא רציתי להראות כך. (כמובן שהיום אני מסתכלת אחרת....הרבה פחות שיפוטית,הרבה פחות ביקורתית, הרבה יותר מבינה...). בנוסף – רציתי להתחיל לטפל בעצמי – טיפולי עור שאני דוחה כבר יותר משנתיים – מאז שניסיתי להיכנס להריון ועד לסוף ההנקה – מכיוון שהם לא אפשריים במקביל להנקה. והכי חשוב – הלילות נראו זוועה.

שלב 1:גמ"ל:
חיכינו אני ובן זוגי לתקופה שהוא יהיה יותר בבית ופחות לחוץ בעבודה והחלטנו שמתחילים בגמ"ל (גמילת לילה). ההחלטה הייתה – כשנדב מתעורר לינוק – עושים הכל – חיבוקים, ליטופים ,סיפורים,נדנודים, מים – רק לא הנקה. החלטנו להתחיל בלילה שבין שישי לשבת, אך בלילה שבין חמישי לשישי, בשעה 3:00 לפנות בוקר נמאס לי כבר שהציצי משמש משעה 12:00 בלילה כמוצץ והודעתי לבעלי שזהו – אני לא מניקה יותר בלילה...לאחר מספר טרוניות על זה שסיכמנו שמתחילים מחר, התעורר הבחור ולקח את העניינים לידיים. חיבקנו, נדנדנו – היינו שם בשביל נדב– רק לא הנקה. אחרי שעה!!! קשה!!! של בכי נדב הבין שלינוק הוא לא יקבל ונרדם. חצי גמ"ל.... למחרת בלילה החלטנו שממשיכים (למרות הלב הקרוע)– כאשר נדב קם לינוק – ובאופן פלא הוא קם רק בשלוש בבוקר – שוב אותה גישה – חיבוקים, לחישות, נשיקות – רק לא לינוק (בלילה זה כבר לבשתי את "חולצת הצניעות" – סתם טי-שירט שלא משאירה שום פיסת עור חשופה – על מנת לא לגרות את נדב – מה שהסתבר כהצלחה גדולה). אחרי 40 דקות נדב נרדם. למחרת – נדב התעורר באותה שעה – התיישב לידי במיטה – דפק קצת על הציצי (מעל חולצת הצניעות כמובן), הבין שזה אבוד, הניח עלי את הראש ונרדם..ללא ציוץ...(מסכן...). זהו – מאז אין הנקות לילה. בלילות הראשונים שלאחר מכן הוא עוד היה קם כדי לשתות מים. עכשיו הוא מושך עד הבוקר.

שלב 2: מעבר למיטה של נדב
אחרי הגמ"ל החלטנו שאנחנו רוצים את מיטתנו לנו. חיכינו להתייצבות של שבוע ללא יניקת לילה ובסופ"ש שאחרי התחלנו: אחרי שנדב נרדם במיטתנו – העברנו אותו למיטתו. הוא התעורר בשלוש, בכה, עבר למיטתנו, שתה מים ונרדם. ככה מספר רב של לילות – אבל זה כבר פחות הפריע לנו כי לפחות בתחילת הלילה חזרנו להיות זוג שישן לבד במיטתו. עכשיו נדב ישן במיטתו עד הבוקר.

שלב 3: גמילת בוקר
בשלב זה החלטנו שמפסיקים את הנקת הבוקר. ידעתי שאין סיכוי שנדב יסכים לשתות תמ"ל ממני. התייעצתי עם אסתר והיא אמרה שאפשר להציע מעדן. קמנו בבוקר (אני עדיין עם חולצת צניעות....) ורצתי עם נדב על הידיים למקרר (לפני שיספיק לבקש לינוק). הוצאתי מעדן וישר הצעתי לו – מכיוון שהיה רעב – הסכים למעדן. זהו – הצלחנו בגמילת הבוקר – הופתעתי מהקלות וחשבתי שזה מקרי– אבל למחרת בבוקר – חזרתי על אותו תהליך – ומאז זה מה שאנחנו עושים.

שלב 4: גמילה מהנקת ערב
עכשיו כבר הייתי מאוד משוחררת ורגועה. הנקת הערב הייתה תענוג משותף לי ולנדב – כך שלא מיהרתי להפסיק אותה. מה שגרם לי בכל זאת להפסיק – הרופא שאני אמורה לעבור אצלו טיפול עור נמצא בארץ עד אמצע ספטמבר – כך שנשארו לי 3 שבועות... חיכיתי לערב בו הייתה לנו חתונה. לקחנו את נדב איתנו, אך לא הנקתי אותו. כשחזרנו הביתה – הוא נרדם – ערב ראשון ללא הנקה (כאן המקום להזכיר שהגמ"ל היווה גם ניתוק של הירדמות מהנקה – כך נדב ידע להירדם מבלי לינוק). החלטתי לנצל את המומנטום – ולא להניק בערב למחרת. לבשתי שוב חולצת צניעות,הכנתי בקבוק תמ"ל, וישבתי עם נדב אחרי המקלחת בסלון כהרגלנו, רק בלי הנקה – הוא קצת קיטר – אז שיחקנו, קראנו סיפורים, ליטפתי,דגדגתי – רק לא הנקה (מבקבוק התמ"ל הוא שתה רק 30מ"ל אבל גם אסתר, גם תזונאית ילדים וגם רופא הילדים אמרו שאם הוא אוכל מגוון אין צורך בתמ"ל בגיל הזה). ושוב כך בערבים מאוחר יותר. עבר שבוע ואנחנו כבר לא יונקים. בהחלט נראה כי זה הסוף. חששתי שאתגעגע להנקה – אבל לא, הזמן שלנו ביחד בערב נשאר הזמן שלנו. במקום לשכב עלי ולינוק, נדב שוכב עלי ואני מדברת איתו, מלטפת אותו ומתפנקת איתו.

שלב 5: עדיין לא בוצע...
בעוד כחודש אנחנו מתכננים להרגיל את נדב להירדם במיטה שלו.


אחת המסקנות המרכזיות שלנו בסיפור הזה היא שכאשר מחליטים על דרך פעולה הגיונית, מתמידים בה ונותנים לכל שלב את זמן ההסתגלות שלו – אפשר להצליח בלי יותר מידי טראומות. 2 הרגעים הטראומטיים היחידים הזכורים לי בתהליך הזה הם שני לילות הבכי הראשונים בגמ"ל.
 

michal@gal

Active member
מנהל
דווקא חשבתי שעבר חלק...
מאת: Mלביאה

נו מה, אם דבר כזה לא אשוב לכאן? רק כאן יבינו אותי (אפילו בבית האמיתי שלי, זה עם הרהיטים, אני לא מעלה על דעתי לדבר על זה... מספיק "בלעו לי את הצפרדע" של להניק עד שנתיים ורבע
)...

היתה גמילה חלקה. אחרי ששלושה חודשים לא הצעתי ולא סירבתי להנקה היחידה - של שנת הלילה (שמיום שהיה לפעוט לא היתה הנקת הירדמות, אגב. תמיד ינק, התיישב, המשיך לשחק עד שנפל...), וכל יומיים שעברו ללא הנקה חשבתי לעצמי "מה, אם הייתי יודעת ששלשום היתה ההנקה האחרונה הייתי משקיעה בה קצת יותר רגש" ובדיוק באותו ערב הוא ביקש, פתאום השתנתה קונסטלציית השינה ואיתה - ההנקה.
הגדול נגמל מחיתול בלילה (בהצלחה, אגב
). לשם כך, הם נאלצו להיפרד מהמזרון הזוגי שעל הרצפה (שאין לו סדין ניילון) ולחדש סוף סוף את מיטת העץ-מלא המושקעת שעמדה מיותמת קרוב לשנתיים(!!). שלושתינו במיטה אחת, של הגדול, ראשי שנינו על הכרית שלו והקטנצ'יק - "אוצה אישון עליי". ישן לי על הבטן (בערך לשתי דקות ואז עובר למיטתו מרצונו. שונא חיבוקים
). אולי מרוב התלהבות, אולי הוא נסחף עם השינוי, אבל מיום שעברו למיטתם - לא ביקש. לא ינק. והיתה לי הרגשה שזה יסתדר ככה, והיה לי אחלה עם זה. ואכן כך היה.

כעבור שבוע, פתאום, סתם כך באמצע אחה"צ הוא נזכר ובקש לינוק (לא יונק באמצע היום כבר חודשים רבים). העברתי את זה איכשהו בצחוק, משהו עם "אבל עכשיו לא יונקים..." כמדומני.
מאז, כולה שבועיים, לא רק שלא ביקש, נראה ששכח שאי פעם ינק, וזה קצת צובט...

היום, שלושה שבועות מהפעם האחרונה, הוא זרק לי רמז שהוא עוד זוכר. אחיו הגדול (שנראה שהוא כבר לקח את זה יותר קשה ממנו) זרק ככה סתם - "למה א' כבר לא יונק?" והוא, א' הקטן, הגניב מבט לציצי שבחולצה. וזהו, זה היה הסימן היחידי ממנו שהוא עוד זוכר. ואז הוא ניגש אלי, הרים לי את החולצה בשביל "אישון בטן האמא". טיפ-טיפה הגיע אל קו הציצי ואמר "לא אוצה אינוק", החזיר את החולצה והניח ראש על הבטן. לא רוצה לינוק! אפילו לא הרים את החולצה לאיזו נשיקת פרידה! שלא לדבר על זה שאפילו לא היה לנו רגע קסום כזה של לסדר עצמאית את החולצה ולומר בפה מלא חלב "תודה". אוף, מאיפה הגיע ה"לא רוצה לינוק" הזה?

רציתי בגמילה הזו, ידעתי שהיא תעבור איתו חלק. הוא גם מסתגל לשינויים במהירות הבזק וזה גם שההנקה נעשתה מאד טכנית עבורו; חמש-עשר דקות לפני השינה, ואז להתהפך על הגב, ולהרדם כעבור שעה ויותר, לצד אחיו הישן עמוקות, אחרי שאני כבר מזמן התייאשתי וקמתי למחשב...
אבל אפילו ש"טכני", אני חותמת שזה היה עבורו משהו חשוב ומיוחד עד הטיפה האחרונה.

מה שלא ידעתי הוא ש*איתי* היא לא תעבור חלק. עברו שלושה שבועות בהם גם אני קצת שכחתי שהוא ינק אי פעם. והיום, כך לפתע, נחתה עלי ההכרה שהוא כבר לא יונק. אני כבר לא זוכרת אותו כתינוק זערורי יונק. וגם אין לי תמונות מהתקופה ההיא. אני זוכרת רק *אותו* יונק, ככה, כמו שהוא עכשיו. ואני מבינה בעצב שגם הזיכרון הזה יזלוג ממני, ובעוד זמן מה לא יהיה לי הזיכרון החי של ההנקה, כי זו דרך הטבע. בראשי אזכור תמונה של תלתלי זהב חפונים בחיקי, של מבט שובב עם קצה חיוך - רק עד כמה שאפשר בלי לאבד את הפטמה, כן? - מטפס אל עיניי, ואז שב ומרצין וחוזר להתעמק במה שמולו, בעצם העניין... אבל לא ייתכן שאזכור את ההנקה עצמה. זה כמו לזכור תנועות מההריון, רק שאת התחושה עצמה של ההריון אי אפשר לשחזר. גם כשאת מסתכלת על העובר שזה עתה נולד ממך את לא מצליחה לקלוט שזה אותו אחד שנע בך. את תזכרי את התנועה בראש, אבל הלב כבר המשיך הלאה. אני זוכרת את ההנקה, אך לבי כבר המשיך הלאה, איתו.

הרבה לפני שהנקתי הייתי מיניקה. עבורי הנקה היא אפילו יותר מאינסטינקט בסיסי. זה טבוע בי. לעתים, כשאני מדברת או כותבת על הנקה אנשים וגם נשים נרתעים ממדת-מה של מיסטיות שנדפת מדבריי. אני לא מתביישת להודות. זה באמת כך עבורי, טפשי ונאיבי ככל שיישמע, ההנקה היא חלק ממהותי, והרי אין המהות נמדדת בסרגל. חוצמזה, אין מה לעשות, דרך ההנקה זורם הרבה מעבר לחלב ולנוגדנים ולמחקרים. ככה זה כשהלבבות כל כך קרובים זה לזה...
ואת זה, ידעתי שרק פה יבינו.


אז אני מודה, זה לא רק התינוק שפורח לי אל הילדות, זה גם חבל הטבור שמחוץ לרחם, כפי שאני מכנה זאת, שניתק. ומה'כפת לי שילעיזו שאני לא יודעת לשחרר. שיגידו.

אז מסתבר שבכל זאת יש משהו שאמא לא יודעת לעשות...
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה