גמר חתימה טובה
הולך להיות לי יום כיפור עצוב.
אחרי שבועיים שבהם כל הזמן הזכרתי לעצמי שאסור לי להיגרר לדיון איתו, כן נכנסתי לדיון באסמסים עם האקס (המיתולוגי, הבעייתי באמת, לא זה שנפרדתי ממנו עכשיו...)
כמובן שזה הביא רק דברים רעים וכואבים. זה מדהים איך שני אנשים לא מסוגלים לנהל שיחה שלא תיגמר ברע.
תוך כדי הרגשתי ממש מוצפת, התחלתי לבכות ונבהלתי. ראיתי צל של מפלצת שפעם נורא נורא הפחידה אותי, והתבלבלתי לחשוב שזו המפלצת עצמה ולא רק הצל שלה.
כי ככה זה הרגיש. כאילו אני שוב נופלת לאותו בור עמוק וחסר תחתית של היחסים שלנו. שוב בונה ציפייה לשמוע ממנו דברים מסוימים ושומעת דברים אחרים לגמרי, אבל במתכונת שגורמת לך להפוך לנואשת. ואחרי שזה נגמר (רק חבל שלא נגמר כמה הודעות קודם), שוב יש את הבור הזה. כאילו כל המשקל של החיים שלך נעלם ואת מאבדת את כל מה שעשית וכל מה שאת, ובמקום זה המשקולת של החיים שלך מרוכזת עליו, ושם אין שום דבר שיחזיק אותה באמת. זה בור שחור.
אני חושבת שאני אהיה בסדר, ואז אני נבהלת מזה. כי אם אני אהיה בסדר כל כך מהר, סימן שהכל באמת נגמר. והאם אני מוכנה לוותר על הפנטזיה הזו ולשכוח ממנה? לא בטוחה.
ואם אני לא אהיה בסדר מספיק מהר זה אומר שהכל עוד עובד שם כמו שהיה. וזו סתם אומללות. זה רק כאב. אז מה עדיף? ככה או ככה חרא (סליחה שאני מקללת בפורום).
רק רציתי לפרוק את המחשבות האלה.
הלוואי והשיחה הזו לא הייתה מתקיימת. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
קשה לי.
לא רוצה שיכאב.
מיצי
הולך להיות לי יום כיפור עצוב.
אחרי שבועיים שבהם כל הזמן הזכרתי לעצמי שאסור לי להיגרר לדיון איתו, כן נכנסתי לדיון באסמסים עם האקס (המיתולוגי, הבעייתי באמת, לא זה שנפרדתי ממנו עכשיו...)
כמובן שזה הביא רק דברים רעים וכואבים. זה מדהים איך שני אנשים לא מסוגלים לנהל שיחה שלא תיגמר ברע.
תוך כדי הרגשתי ממש מוצפת, התחלתי לבכות ונבהלתי. ראיתי צל של מפלצת שפעם נורא נורא הפחידה אותי, והתבלבלתי לחשוב שזו המפלצת עצמה ולא רק הצל שלה.
כי ככה זה הרגיש. כאילו אני שוב נופלת לאותו בור עמוק וחסר תחתית של היחסים שלנו. שוב בונה ציפייה לשמוע ממנו דברים מסוימים ושומעת דברים אחרים לגמרי, אבל במתכונת שגורמת לך להפוך לנואשת. ואחרי שזה נגמר (רק חבל שלא נגמר כמה הודעות קודם), שוב יש את הבור הזה. כאילו כל המשקל של החיים שלך נעלם ואת מאבדת את כל מה שעשית וכל מה שאת, ובמקום זה המשקולת של החיים שלך מרוכזת עליו, ושם אין שום דבר שיחזיק אותה באמת. זה בור שחור.
אני חושבת שאני אהיה בסדר, ואז אני נבהלת מזה. כי אם אני אהיה בסדר כל כך מהר, סימן שהכל באמת נגמר. והאם אני מוכנה לוותר על הפנטזיה הזו ולשכוח ממנה? לא בטוחה.
ואם אני לא אהיה בסדר מספיק מהר זה אומר שהכל עוד עובד שם כמו שהיה. וזו סתם אומללות. זה רק כאב. אז מה עדיף? ככה או ככה חרא (סליחה שאני מקללת בפורום).
רק רציתי לפרוק את המחשבות האלה.
הלוואי והשיחה הזו לא הייתה מתקיימת. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
קשה לי.
לא רוצה שיכאב.
מיצי
