גנבו לי את כל התפוזים

[רעוּת]

גנבו לי את כל התפוזים ../images/Emo7.gif

"אני רוצה לראות תמונה שלך אח שלך" -אין לי פה "יש לך בבית?" -כן "את מסתכלת לפעמים בתמונות של אח שלך?" -לא "למה לא?" ...... (כי-זה-כואב-מדי). ......ופה נתקעתי, כי איך אני יכולה להסביר לילדה בת 7, איך אני יכולה בכלל לדבר איתה על נושאים כאלה, כל פעם שהיא שואלת זה גורם לי להרגיש כ"כ רע, כי לא משנה מה אני אגיד או לא אגיד, זה יהרוס משהו מהתמימות שלה, ואני לא יכולה לשקר לה, ואני לא יכולה להגיד לה את האמת, ואני לא יכולה להגיד לה "אני לא רוצה לדבר על זה". (זה הורג אותי כל פעם, לחשוב שאחותי היתה בגיל הזה כשהוא נהרג, ומה בטח עבר עליה). [ומצד שני, אני תמיד מרגישה שרק הם יכולים לראות אותי כמו שאני, רק -אותי- בלי להיזכר בו כל הזמן, בלי הסטיגמה הזאת של "אחות שכולה", כי הם עוד לא גדולים מספיק בשביל להבין את זה, והם אוהבים אותי בגללי, והם לא מרחמים עלי ולא רואים את החיוך שלו כל פעם שאני מחייכת. ולפעמים אני מרגישה שרק איתם אני באמת מחייכת]. ומבחינתה זה היה טבעי לשאול את זה, כאילו שזה רק טבעי שאם יש לי בארנק תמונה שלי ושל אחותי, צריכה להיות לי גם של אח שלי, ואולי זה באמת טבעי, ואולי באמת צריכה להיות לי...

אני באמת כבר לא מסתכלת בתמונות שלו. (ואז אני אומרת שאני מפחדת לשכוח אותו...) אני לא אומרת את השם שלו בקול רם. (ואז אני אומרת שאני לא רוצה שכולם ישכחו אותו...) אני כבר לא מרגישה אותו קרוב כמו פעם, כשעוד יכולתי להיזכר בעיניים שלו ובצורת הליכה שלו ובאיך שהוא היה מחזיק את הגיטרה, ואת הנוכחות שלו כאן, את הנפקדות שלו כאן, אף אחד כבר לא מתבלבל ועורך את השולחן עם 5 צלחות, אפילו בתת-מודע כבר הפסקנו לחכות לו, ואני חושבת "איזה מבאס יהיה בראש השנה", וזה בגלל סבתא וסבא בעיקר, וכבר לא בגללו. לפעמים אני כבר לא מרגישה אותו בכלל. I can't reach you" I can't reach you I can't reach you I can't reach "...you

 

[behappy]

לא מסכימה

עם זה ש- you can't reach him. אולי לא פיזית ואולי בכלל, מה אני מתיימרת להבין, או להצהיר שאני מסכימה או לא מסכימה, מה אני מבינה בכלל אבל אני מאמינה שאת כן מצליחה ושיש בך ממנו, ושיש לקשר הזה עוד מימדים שלא קשורים למי שנמצא כרגע בעולם הזה. לפעמים מפנים עורף דווקא למה שהכי חשוב. אל מי שהכי רוצים לפנות אליו ולהגיד לו- אני מפחדת. ממך. עליך. אני רוצה להתקרב, אני רוצה לחיות גם עם הנוכחות המסוימת מאוד שלך בחיים שלי ובכלל. גם עם הקיום וגם עם מה שכבר לא קיים. אבל זה לא אומר שלא זוכרים. וזה לא אומר שזה לא שם. אז זה מכוסה קצת, בעלים של שלכת, בתקופה אחרת, במשהו שלאחרונה הצליח לצמוח ולגדול. בדברים אחרים שמעסיקים אותך. אבל בפנים-בפנים תמיד הוא יהיה שם. התמונה שלו בבית יכולה להתמלא באבק אבל היא עדיין תהיה התמונה שלו, עם כל מה שזה מכיל. הזיכרונות שלך אולי מחלידים אבל עדיין קיימים. שום דבר לא נעלם. גם מה שטובע בים עדיין נשאר בקרקעית, איפשהו. לפעמים אלה דברים גדולים מדי שקשה להתמודד איתם, לפעמים הם פשוט שייכים לעולם אחר שכרגע צריך להיות מכוסה במים, לשקוט. אולי השלמתם עם עובדות כואבות כאלה והפסקתם לחכות לו אבל לא הפסקתם לאהוב אותו ולחכות למשהו שלא יגיע ולהתגעגע למה שכבר לא יהיה זה כואב, שורף, מתסכל, משאיר במקום. אהבה, איתה יש בניה. תמיד. כי מאהבה את לוקחת את כל היופי ומיישמת אותו גם בחיים שלך של עכשיו ושעוד יגיעו. לשמוע שיר שהוא אהב ורק לחייך שם. בלי לרצות לשמוע איתו שוב. אפשר בכלל? אני לא יודעת אם אפשר בכלל. אולי זה מוגזם בכלל להציע לך לנסות. אולי זה מתיימר ופלצני ולא הגיוני ואיך אני מעזה. זו הפרדה מטורפת, מצמררת, אני לא יודעת אם אי פעם הייתי מצליחה לעשות אותה. זה קו דקיק כזה, בין הכמיהה ששורפת אותך לאהבה שלא מגיעה לכאב ולשריפה. לא יודעת, רעות, אני פשוט שוברת את הראש פה איך אפשר להתמודד עם זה בכלל ולהמשיך לחיות ואף פעם אף פעם אין לי תשובות ואין לי אמת, בטח לא אחת אז אחרי כל החפירות האלה, חיבוק וזהו.. [ועכשיו אני חוזרת לעבוד ואלוהים עדי שיש לי מליון עבודה פה, מהזהזה]

 

[רעוּת]

תודה...../images/Emo23.gif

אני יודעת שהוא 'שם', איפשהו, שהוא תמיד יהיה שם, אבל קשה לי להרגיש את זה כשמהדברים הפיזיים כבר לא נשאר כלום. ואני יודעת שאני אוהבת אותו, כמו שאני אוהבת את אחותי ואת כל האנשים שחשובים לי, אבל פה יש גם את הגעגועים האלה, וזה מכביד ולפעמים מכסה על האהבה הזאת, אני לא מצליחה להרגיש אותה בין כל העצב-כעס-כאב-ושות'. אני גם בנאדם נורא פרקטי, קשה לי להפנים שהוא קיים בי גם אם אני לא יכולה לראות אותו יותר, ושאין פה רשימה של א', ב', ג' שצריך לעשות בשביל לתקן את זה או בשביל להמשיך הלאה, ושזה לא שחור או לבן- זה לא שאני רק שוכחת או רק זוכרת, זה תמיד איפשהו באמצע, וגם החיים שלי הם שם איפשהו באמצע. "זה קו דקיק כזה, בין הכמיהה ששורפת אותך לאהבה שלא מגיעה לכאב ולשריפה." (....את חכמה).