ג'ננה לי ג'ננה לי ג'ננה חביבה
יש לנו בבית ארבע טלוויזיות אחת אצל חד קרן, אחת אצל פרד, אחת בסלון, ואחת בחדר שינה שהשאלנו מהחדר של שרוך לכבוד המלחמה. וכולן דלוקות נון סטופ, מייצרות מעט ידע, מהרבה מאוד מידע. בחדר השינה, ליד החלון המנוילן מככב פרצופו הסגלגל והמטומבל משהו של דובר הבית הלבן, במקלט הסלון המורדים, פולחנה הקבוע של חד קרן כל יום משבע עד שמונה בערב, ובמקלטים למטה קצת ערוץ שתיים – על שתיים, בפיגור פאזה. פרד משחק סנוקר בסלון, עין יצאה ואני מסתובב הלוך-חזור כמו נמר כלוא, לא יודע איפה לזרוק את עצמי, ומוצא מפלט סופי בחדר העבודה, מול האינטרנט, קצת דבקה, קצת סי אן אן, קצת וואלה, קצת דבקה, קצת יאהו. מנסה ללקט כל פיסת מידע, לפענח למה עירק, למה עכשיו, ולמה אני. אווווווף. לא יכול לישון מהמתח, וזה אחרי ארבעה לילות כמעט בלי שינה. לא מרשה לעצמי להתרחק מהבית יותר מידי, כי אולי איזה טיל בדיוק יבוא לבקר אותי ולא נעים לא להיות בבית. לא מסוגל להתרכז בכלום. איזה חוסר מנוחה... רחוק בעיר אחרת שרוך וציפורה, הביולוגיים שלי עם אמא שלהם וכנראה עם החבר שלה. גם כן לא משמח אותי במיוחד להיות רחוק מהם ברגעים האלה. אתמול ציפורה בת הארבע היתה פה. אני כולי מזיע, נאבק ומקלל כדי להוציא את חלון האמבטיה הסרבן מהמקום כדי לכסות אותו בשתי חבילות סלוטייפ דק ופתטי, שתי וערב, "כמו בחוברת", והיא מנג'סת לי נון סטופ ואני צריך להסביר לה איכשהו מה אני עושה עם כל הנייר דבק והניילונים והמספריים האלה, במקום לשחק איתה משחק זיכרון. אמרתי לה: "הולכת להיות מלחמה. את יודעת מה זה מלחמה, כן?" - "בטח שאני יודעת", היא עונה. "זה כשהורגים את הטובים". נו, ומה אגיד לה. איך מסבירים לילדה בת ארבע מה זה מלחמה. ירדתי מהנושא וחיבקתי אותה. העדפתי פשוט להחליק על התשובה שלה ולהמשיך לאטום הלאה. לא היה לי זמן לפילוסופיה. ומעל לכל חוסר השקט מרחף פרצוף ישראלי גדול, עם חיוך גדול, אטום ומזלזל שמסתכל עלי אוטם, ונסחב עם המסכה שלי כל היום בגשם, ואומר, אהההה.... לא יקרה פה כלום. מה אתה מפחד. מה אתה היסטרי. תמיד אני זה שהיסטרי. הוא תמיד COOL. איפה אתם? מה אתם עושים? איך אתם מעבירים את השעות האלה? עם המסכים הירקרקים והנקודות המוארות? גם אתם COOL? תגידו לי שאני היסטרי. תגידו לי, בבקשה!
יש לנו בבית ארבע טלוויזיות אחת אצל חד קרן, אחת אצל פרד, אחת בסלון, ואחת בחדר שינה שהשאלנו מהחדר של שרוך לכבוד המלחמה. וכולן דלוקות נון סטופ, מייצרות מעט ידע, מהרבה מאוד מידע. בחדר השינה, ליד החלון המנוילן מככב פרצופו הסגלגל והמטומבל משהו של דובר הבית הלבן, במקלט הסלון המורדים, פולחנה הקבוע של חד קרן כל יום משבע עד שמונה בערב, ובמקלטים למטה קצת ערוץ שתיים – על שתיים, בפיגור פאזה. פרד משחק סנוקר בסלון, עין יצאה ואני מסתובב הלוך-חזור כמו נמר כלוא, לא יודע איפה לזרוק את עצמי, ומוצא מפלט סופי בחדר העבודה, מול האינטרנט, קצת דבקה, קצת סי אן אן, קצת וואלה, קצת דבקה, קצת יאהו. מנסה ללקט כל פיסת מידע, לפענח למה עירק, למה עכשיו, ולמה אני. אווווווף. לא יכול לישון מהמתח, וזה אחרי ארבעה לילות כמעט בלי שינה. לא מרשה לעצמי להתרחק מהבית יותר מידי, כי אולי איזה טיל בדיוק יבוא לבקר אותי ולא נעים לא להיות בבית. לא מסוגל להתרכז בכלום. איזה חוסר מנוחה... רחוק בעיר אחרת שרוך וציפורה, הביולוגיים שלי עם אמא שלהם וכנראה עם החבר שלה. גם כן לא משמח אותי במיוחד להיות רחוק מהם ברגעים האלה. אתמול ציפורה בת הארבע היתה פה. אני כולי מזיע, נאבק ומקלל כדי להוציא את חלון האמבטיה הסרבן מהמקום כדי לכסות אותו בשתי חבילות סלוטייפ דק ופתטי, שתי וערב, "כמו בחוברת", והיא מנג'סת לי נון סטופ ואני צריך להסביר לה איכשהו מה אני עושה עם כל הנייר דבק והניילונים והמספריים האלה, במקום לשחק איתה משחק זיכרון. אמרתי לה: "הולכת להיות מלחמה. את יודעת מה זה מלחמה, כן?" - "בטח שאני יודעת", היא עונה. "זה כשהורגים את הטובים". נו, ומה אגיד לה. איך מסבירים לילדה בת ארבע מה זה מלחמה. ירדתי מהנושא וחיבקתי אותה. העדפתי פשוט להחליק על התשובה שלה ולהמשיך לאטום הלאה. לא היה לי זמן לפילוסופיה. ומעל לכל חוסר השקט מרחף פרצוף ישראלי גדול, עם חיוך גדול, אטום ומזלזל שמסתכל עלי אוטם, ונסחב עם המסכה שלי כל היום בגשם, ואומר, אהההה.... לא יקרה פה כלום. מה אתה מפחד. מה אתה היסטרי. תמיד אני זה שהיסטרי. הוא תמיד COOL. איפה אתם? מה אתם עושים? איך אתם מעבירים את השעות האלה? עם המסכים הירקרקים והנקודות המוארות? גם אתם COOL? תגידו לי שאני היסטרי. תגידו לי, בבקשה!