געגועים לליאם

פוריה3

New member
געגועים לליאם

לפעמים הגעגועים משתקים אותי ,אני יושבת מביטה בתמונות הנפלאות של ילד שהתחיל את החיים ולא מאמינה,לא מאמינהשבני כבר לא בחיים ,רק לפני שנה התכוננו להשתלה מלאי שמחת חיים ואופטימיות אין סופית ,והיום אני אמא שכולה, אמא פחות ילד ,אמא רק של אוראל,למרות שליאם ישאר בליבי לנצח,הוא כבר לא מוחשי,הוא היה... הזמן חולף ורק זיכרונות נשארו,ואוסף המשחקים שלו,שמזכיר לי אותו כל דקה מחיי,את הבגדים לא הוצאתי מהארון ,הכל עומד וממתין לבני שישוב לפעמים אני כועסת על אלוהים שנותן לנו לסבול כל כך ,שלקח את היקר מאיתנו,את האוצר של כל אחד ואחד מאיתנו ,והשארי אותו ככה לכאוב כל ימי חיינו אין ספק מות ילד זה הדבר הכי קשה בעולם ומי כמונו יודע כל יום שעובר בלעדיו ,הוא יום עצוב ,והרצון העז לשוב ולחבק את בני רק מתגבר מקווה למצוא יום אחד רוגע נפשי ...
 

יפית מן

New member
לפוריה היקרה אני מתיפחת מבכי על מה שכתבת

אני לא יודעת איך אנשים שמחים נהנים וצוחקים ואנחנו בתוך האבל שלנו שאין רגע ואין שעה,ואין יום שיקירינו לא נמצאים איתנו בליבינו השבור והרצוץ והכל בלתי נתפס!איך אפשר להמשיך ולראות את כולם צוהלים וילדים ממשיכים לעבור לידינו ולנו קרה כזה אסון.אמש באו ילדים לתהילים ולא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי כי הרי ילדים אלה היו חברים של מאורי ואיפה הם ואיפה מאורי נמצא מתחת לאבן איך אפשר שלא לבכות אני כותבת את ההודעה וכולי בכי אחד גדול עד שבן זוגי בא לחדר העבודה שלי לראות מה קרה? הזמן רק מקשה ומתסכל ולחשוב שלא ישובו לעולם מטריף אותי הייתי בראשון לציון וראיתי אנשים יושבים בבתי קפה שמחים ומי יאמין שאצלנו הזמן מתחלק לשנים -עד המקרה-ומהמקרה ואין את מי לשאול:למה.למה.למה?למי עשינו רע?במי פגענו שקבלנו כזאת מכה פוריה יקירתי אין לנו מה לעשות רק להתחזק,ולתת לאוראל מלא אהבה וחיבוקים ונישוקים,נס שיש לנו את הפורם הזה לשפוך ולהוציא את מר ליבינו אחת אצל השניה חודש טוב לך יקירתי צר לי שאני לא יכולה להתקשר אליך כי אין לי את המספר טלפון אם תרצי כתבי לי במסר ממני יפית אוהבתותך
 

גל213

New member
לפוריה ויפית

אני מזדהה עם מה שכתבתן,הגעגועים הולכים וגוברים. מחר שנה ,מאז שמור נדרס למוות,אני עושה אזכרה רק בחיק המשפחה הקרובה. אין לי כוחות נפשיים למפגש חברתי. הימים חולפים ואצלי עדיין 01/05/2008 ביום בו הוא נהרג. שואבת כוחות בשביל עומר,גם לו קשה הם כל הזמן שיחקו ביחד,ההפרש בינהם היה שנה וחצי. ביום שלישי אני מתחילה מפגש קבוצתי של יד לניקטפים . גם אם אני לא כותבת הרבה אני תמיד איתכן גלית
 

יפית מן

New member
גליתוש ים של חיבוקים ונישוקים לך,ולמשפחתך

אגרי כוחות ולו רק בשביל עומר שיבדל לחיים ארוכים ,גם אצלינו היה שנה מאז שמאורי נחטף והזמן רק מקשה,והגעגועים לילדינו גוברים ומתעצמים\והזמן לא מיטב עמנו כי עם ההיפך הוא הנכון כמו שכתבה הדס , לבוא ולראות מצבה והילד מתחתיה זה קשה מכל,שולחת לך ים של חיזוקים,ומכאן ולהבא אך טוב ירדוף אותכם יקירי ממני יפית סבתא של מאור ילד של אור
 

eaz1514

New member
לגלית ../images/Emo16.gif ../images/Emo201.gif

אין הרבה מילים, אזכרה ראשונה היא הכי קשה. לא שימינו ה"רדילים" יותר קלים אבל היום במיוחד.... שולחת לך המון כח שתעברו את היום הקשה הזה תמשיכי לכתוב, זה מקל, הידיעה שאת לא לבד שיש מי שמבין אילנה, אמא של רונן
 

גל213

New member
תודה

על המילים החמות,אני שואבת את הכח מכן, לא תמיד המשפחה מסביב יכולה לעזור רק מי שחווה שכול יכול להבין. עם כל הכאב קמתי בבוקר והכנתי לעומר הבן השני דברים לטיול שנתי,שהוא כל כך חיכה לו. זה טיול שמור לא הספיק ללכת,הוא נהרג שבועים לפני הטיול השנתי.הוא כל כך רצה שאצטרף אליו,אבל הגורל רצה אחרת. גלית
 

חיה אש

New member
גלית../images/Emo14.gif../images/Emo201.gif

אין ספק שאלו ימים קשים רק מהמחשבה שגם אצלנו זה מתקרב אני במתח ובחששות. המון חיבוקים
 

חיה אש

New member
פוריה ויפית מזדהה עם כל מילה

אני לפעמים חושבת שאני כמו רובוט בחוץ מנסה לשחק את הגיבורה (ואני כל כך לא) כל היוםעם המחשבות והגעגועים והרצון לקום מהסיוט הנוראי כשצצה דמעה אני מתנצלת לא יודעת למה אני שבורה שבורה לגמרי. מצרפת תמונה מהערב לזכרו של הנסיך שלנו -גיא. קביעת המזוזה על ידי חבר טוב של גיא.
 

דליה ח

New member
פוריה, ליבי יוצא אלייך

אני רק יכולה להצטרף לכל המגיבים, לצערי אין לי איך לנחם אותך. אבל אני כמו כולם יכולה לתרום מנסיוני. הדרך שלי להתחבר לכל הבגדים ולכל מה שקשור לאודליה, היא לגעת בהם, לחוש אותם, להריח אותם, ודרכם להרגיש אותה. עד היום הכל במקום. אבל אני מתכננת לארוז הכל במזוודה ולאחסן אותם. אולי עוד כמה שנים יהיה להם שימוש. אצלכם הכל כל כך טרי וקשה להזיז. לי לקח ארבע שנים להחליט לעשות מעשה, ועוד לא עשיתי. אני לא מאמינה שאודליה מתה, במובן של המילה. היא הרי מול העיניים שלי כל הזמן. עם הג'ינס והסוודר האדום, עם החיוך, הקול שלה מתנגן לי בראש. היא במקום אחר, עלום. כך נוח לי לחשוב, כך אני קמה בבוקר, וכך אני הולכת לישון. ואני נחשבת בן אדם עם הרגליים על הקרקע, הכי מציאותית שיש. זו דרך ההישרדות שלי. אני מאחלת לך שתמצאי גם את דרך לשמור על השפיות. קל מאוד לאבד אותה במצבנו.וכל אחד מהפורום מחפש דרך מתאימה לו.
 
למעלה