ואולי זה טוב שאין נחמה
ולמה בכלל צריך לחפש נחמה, כן כן: למה בכלל לחפש את הנחמה שאיננה - ברור שאין נחמה, ברור שכבר לא מגיעים מכתבי ניחומים, וברור שכבר לא מגיעים ביקורי תנחומים, ברור שאין נחמה ושום דבר שיכול לנחם - אז למה לרדוף, למה לחפש את הנחמה, היא ממילא לא תפתור דבר, עדיף להישאר עם הגעגועים הקיימים ואף להגביר אותם: נחמה מתייחסת אל העבר שאיננו. נחמה חותמת פרק. ואילו הגעגועים - הם געגועים עכשיו, הם געגעועים מחר, הם געגועים בהמשך. הגעגועים הם מה שנותר לעתיד. הגעגועים הם התקווה הבלעדית לזכור ולשחזר. הנחמה משכיחה - והגעגועים מזכירים. הנחמה מרדימה - והגעגועים מעוררים. הנחמה מפוררת - והגעגועים קושרים. מבחינה מדעית טהורה, יש לכך טעם נוסף. איש מדע אחד, סטיבן גולד, כתב בהתייחסות לביולוגיה האבולוציונית כך: "הטבע, במהותו, אינו יכול לספק שום נחת או ניחומים במושגים אנושיים - ולו רק משום שהמין שלנו הוא אורח חדש ובלתי משמעותי, בעולם שלא ניבנה עבורנו". כך בראייה אבולוציונית לגבי כולנו. לגבי כל האנושות כולה. ואורציון ברתנא כתב: לא נחמה המוות. הוא מובן מאליו. אחרי שרץ ועמד ונפל, בשדה מי לא ישכב? לא נחמה המוות. כל אחד יכול להיות אבן צועקת, קול בעפר, חרק שקץ באדום וירוק ועבר לאפור מפורר. לא נחמה המוות. אבל יש דבש בגוויה. ליד עצמות בשדה הרוח ישב. הן יפות כשכבר אינן מתחברות. רץ יום שלם בשדה הרוח, ורק ליד עצמות ישב לנוח. אז זהו. "לא נחמה המוות. כל אחד יכול." עדיף, איפוא, לבחור במה שאכן ציינת הכי הרבה פעמים: להיות מתגעגע. זה פרס הניחומים היעיל ביותר לאחר מה שנותר. הרבה יותר מהנחמה עצמה.
