געגוע לבן שלי

[פוריה3]

געגוע לבן שלי

אין יום שאני לא חושבת על הבן שלי,והשבת הקשה הזאת והזיכרונות. כל הזמן אני שואלת את עצמי מה היה דחוף לאלוהים לקחת את התינוק המקסים שלי. הבגדים ,הנעלים ,התמונות כל המכוניות שאהב לשחק איתם,כל הקבר שלו מוצף במכוניות... הכל עומד ומחכה לילד שלי ,לליאם שלי קשה קשה לעבור את החגים והשבתות-ולראות את הקבר הקטן ולא להאמין שהילד שלי שם תמיד הזיכרונות גומרים אותי והגעגוע הזה אוכל לי את הלב לא יכולה להמשיך בלעדיך ליאם....

 

[חיה אש]

../images/Emo201.gif

אל תשכחי את אוראל הקטן שזקוק לך מאוד תמיד ובתקופה הזו בפרט .

 

[פוריה3]

נכון

את צודקת יקירה, אבל גם עכשיו התהפכתי במיטה,אני פשוט גמורה

 

[שרון123]

../images/Emo201.gif כל כך מוכר

זה לא נורא גם להיכנס למיטה ולא לצאת לכמה שעות. הילדים שלנו נאלצים ללמוד שאנחנו לא עשויים מאבן, ושגם לנו קשה. רק לדאוג כמובן לעשות תמיד את העברת האחריות לסבתות/אבא/דודים/חברים כדי שלא יווצר מצב חלילה שהילד לבדו.

 

[פוריה3]

קשה

שרון זה כל כך קשה,הקושי שהאוצר הקטן פתאום נעלם לי מבין הידיים,הצורך הענתי שוב לראות אותו ולחבק אותו ולנשק את הפנים הקטנות שלו,אני גמורה ומראה לכולם שלא,הכל כל כך טרי לי ,וקשה לי מאוד,קשה לי ממש לקבל אתה המוות שלליאם חיים שלי(את החיים הוספתי לו כאשר חזרה המחלה פעם שנייה) אני מאכזבת מהחיים מאוד ,איך תינוק יכול למות ,איך קורה מצב כזה בכלל,,,, איך בכלל ילדים צריכים למות לפני ההורים,,, קשה קשה לי מאוד

 

[דליה ח]

../images/Emo24.gifהסדר ההפוך

ילדים לא צריכים ללכת לפני ההורים. זה לא הסדר הנורמלי. ולילדים האלה יש סבים וסבתות שרואים את נכדיהם הולכים לפניהם. זה הכי אכזרי שאפשר. אנשי אמונה יגידו "מי אנחנו שנשפוט מעשי אלוהים?" אבל לי ולחלק גדול מאיתנו פה ברור שזו אכזריות לשמה, ואלוהים שאמור להיות רחום וחנון ולשמור על ילדינו הקטנים, נרדם, או לא קיים. אני מחבקת אותך, בוכה איתך, אין לי מילים לנחם, אני רק מקווה שתקומי בהקדם מרגעי השפל האלה לעצמך ולמשפחה שזקוקה לך.

 

[חיה אש]

ישנם רגעים כאלה

שמתהפכים במיטה ולא רוצים לקום . למזלי מקום העבודה שלי עוד מוכן לספוג את הימים האלה..אני פשוט חוזרת הביתה לאחר פיזור הילדים לבית הספר וזהו אך זה לא בא בהזמנה המצבים האלה כשאני בעבודה אני פשוט קמה והולכת . מעבר לזה הילדים שלי יותר גדולים כך שהם פחות דורשים תשומת לב הם עסוקים רוב הזמן עם עצמם ועם חברים מה שנפגע זה בעיקר תחזוקת הבית ואלו דברים שאפשר לספוג ויש להם פתרונות אחרים.

 

[eaz1514]

געגוע לבן שלי.... זה מהות החיים שלנו

כל רגע, כל מצב, כל ארוע, כל דקה כל נשימה זה געגוע מתמשך כמיהה לראות, לשמוע לחבק, לנשק. דווקא ברגעים השמחים הגעגוע נעשה חזק יותר . אבל............. לומדים לחיות איתו אם כל התחושות שלא באות לידי ביטוי, מקבלים כח מהזכרונות וממשיכים הלאה. אילנה, אמא של רונן

 

[חיה אש]

אילנה כל זה נכון

אבל ...ישנם ימים שפשוט לא מתפקדים ,מרגישים מן חולשה בכל הגוף ואת מחפשת רק את השקט והלבד ומתהפכת...נכון זה מלווה אותנו כל דקה וכל נשימה כפי שכתבת אני מניחה שעם הזמן אכן נלמד לחיות עם כל התחושות האלה ולהמשיך הלאה. מזל שאתן פה!

 

[eaz1514]

כמובן חיה, יש נפילות סה"כ אנחנו בני אדם

כל העניין זה לזהות את נקודת השפל ולהעזר בכל האמצעים כדי לקום ממנה. אחד האמצעים זה הדיאלוג שאנו מנהלות כאן.

נקוד השפל שלי תהיה בועד חודש ככל שתתקרב האזכרה. המון כח

אילנה, אמא של רונן

 

[alizacohen77]

לפוריה אמא של ליאם

לפוריה אמא של ליאם בשבילי אני אמא של מיטל ושבילך את אמא של ליאם לעולם לא יקחו מאתנו. אבל כאמא שעברה כאב עוצמתי ולא יתואר אני יכולה להגיד לך היי חזקה ותמיד תמיד בכל דקה ביום הם איתנו וזה שום כח בעולם לא יקח לנו את הנשמות הטהורות היפות ומושלמות.

 

[פוריה3]

תיד ישאר קושי עצום

ברור לי ששום דבר בעולם לא יקח את ליאם שלי מליבי,אבל הגעגוע ההורס הזאת ההישתוקקות לחבק לנשק ולהרגיש אותו גומרת אותי,ושוברת אותי לרסיסים,יש לי קושי עצום לקבל את זה,ולראות את הקבר היפה שלו בסגולה,גורם לי להרס עצמי וגם לתחושת יש משהו ששם אני פורקת מה שבלב

 

[פוריה3]

שונאת את יום שישי

אתם קולטים,מחר שוב יום שישי מיצידי שהיום הזה יהפוך ליום רגיל,אני כל כך שונאת את יום שישי ,הזיכרונות גומרים אותי(סליחה רשמתי כבר משהו בסגנון)כל יום שעובר בלעדי החיים שלי הוא נצח וסבל,והמבחן שעוד שבוע עובר ועוד שבוע וזהו אני לא רואה יותר את התינוק שלי,אוף כמה זה קשה...,כל פעם מחדש אני נזכרת בידיים הקטנות שמחבקות ומנשקות אותי ,ואיך ישבנו ביום שבת והעברנו ערב בכייף,ועכשיו סתם יום שחייב לעבור....