געגוע

[דנה אז]

געגוע

השבוע האחרון, שבוע מאוד עמוס מבחינת עבודה ולימודים. יש דבר אחד טוב בעומס, אי אפשר לשקוע במחשבות.
אבל זה לא אומר שלא חושבים, שלא מרגישים. רק שאין לך זמן להיות עם עצמך, ולפעמים החוסר זמן הזה גורם לתחושות להצטבר להם בפנים.
היום הרגשתי את המועקה מתחילה לעלות, את העצב שמלווה ביתר שאת, מרגישה חנוקה, והדמעות שם רק מחכות לרגע המתאים.
וכמובן שזה בא. לא התפרצות, לא זעקות, אלא בכי כזה מאחורי המשקפיים.
החזרתי את הילדה, וראיתי ילד שהיה בערך בגילו, נולד שבוע לפניו, אז הם בקושי עמדו, קשקשו ג'יבריש בשפת התינוקות, והיו צריכים שיאכילו אותם.
והיום הוא ילדון שהולך עם אמו יד ביד, מקשקש לה על אירועי היום וצוחק. וילדי שלי איננו עוד. לעולם לא ילך עוד, לא ידבר, ולא יצחק...