גרה במרתף של המוח../images/Emo223.gif
מה מתחולל להם במרתפי המוח? האם "מנוע" הקיטור שעבד פעם נון סטופ, חדל מלפעול? האם ממתפיי האימה של האין, צצות ועולות, כשדים העולים מן השאול, מחשבות שווא המאיימות עליהם? מחשבות אימה שאין להן שחר במציאות עולמנו, אך הן כל כך מוצקות ווודאיות בעולם האלצהיימר אליו נסחפו???????. מניין באות ועולות המחשבות ההן? מניין מגיעים הדמויות הללו, שגונבים להם ופוגעים בהם?? כאילו בספינה האדירה שעליה משייטת נשמתם באוקינוס החיים, עברה לפתע מרד של מלחים עויינים, או נכבשה על ידי פירטיים מרושעים, שמטלטלים את הספינה בסערה אדירה ועד מהרה שוקעים במצולות האין??????? נכנסתי הערב לחדרה של אמא. חדרה בכמעט שלושים שנה האחרונות. החדר שהיא אוהבת. והיא התפרצה עליי בכעס. למה את כועסת שאלתי אותה והיא ענתה " עליך לא! על מי שהכניס אותי למרתף הזה" בתעתועיי אלצהמרותה הפך החדר שלה, שהיה מבצרה והעוגן של שארית צלילותה, לכלא אפל. טחוב ועמוק באדמה. מרתף העינויים של נפשה התועה בחשכה. למקום לא נעים. התבוננו יחד בתמונת כלולותיה ובתמונות נכדיה שמקיפות אותה בחיבוק אהבה, והבטנו על הקיר החשוף, בו נתלה את תמונת נכדתה , שתיוולד, בעזרת השם, בקרוב. והיא בשלה. מישהו השליך אותה למרתף. כבר שלושה ימים היא מדברת כאילו היא לא בבית שלה. זה היה השיא.חיבקתי אותה והרגעתי אותה, וכשביקשה להבלע אל מערבולת עולמה, בה אין לי, הקרובה אליה ביותר, דריסת רגל, נמלטתי אנוכי אל זרועותיו המגוננות של אהובי. ונשמתי זעקה השמיימה אהההההההההההההההההההההההההה אגב, היום חזרה המטפלת שלה, לאחר שבוע העדרות. אמא הושיטה אליה ידיים לחיבוק ובכתה משמחה. שתיהן בכו. שלושתינו.
מה מתחולל להם במרתפי המוח? האם "מנוע" הקיטור שעבד פעם נון סטופ, חדל מלפעול? האם ממתפיי האימה של האין, צצות ועולות, כשדים העולים מן השאול, מחשבות שווא המאיימות עליהם? מחשבות אימה שאין להן שחר במציאות עולמנו, אך הן כל כך מוצקות ווודאיות בעולם האלצהיימר אליו נסחפו???????. מניין באות ועולות המחשבות ההן? מניין מגיעים הדמויות הללו, שגונבים להם ופוגעים בהם?? כאילו בספינה האדירה שעליה משייטת נשמתם באוקינוס החיים, עברה לפתע מרד של מלחים עויינים, או נכבשה על ידי פירטיים מרושעים, שמטלטלים את הספינה בסערה אדירה ועד מהרה שוקעים במצולות האין??????? נכנסתי הערב לחדרה של אמא. חדרה בכמעט שלושים שנה האחרונות. החדר שהיא אוהבת. והיא התפרצה עליי בכעס. למה את כועסת שאלתי אותה והיא ענתה " עליך לא! על מי שהכניס אותי למרתף הזה" בתעתועיי אלצהמרותה הפך החדר שלה, שהיה מבצרה והעוגן של שארית צלילותה, לכלא אפל. טחוב ועמוק באדמה. מרתף העינויים של נפשה התועה בחשכה. למקום לא נעים. התבוננו יחד בתמונת כלולותיה ובתמונות נכדיה שמקיפות אותה בחיבוק אהבה, והבטנו על הקיר החשוף, בו נתלה את תמונת נכדתה , שתיוולד, בעזרת השם, בקרוב. והיא בשלה. מישהו השליך אותה למרתף. כבר שלושה ימים היא מדברת כאילו היא לא בבית שלה. זה היה השיא.חיבקתי אותה והרגעתי אותה, וכשביקשה להבלע אל מערבולת עולמה, בה אין לי, הקרובה אליה ביותר, דריסת רגל, נמלטתי אנוכי אל זרועותיו המגוננות של אהובי. ונשמתי זעקה השמיימה אהההההההההההההההההההההההההה אגב, היום חזרה המטפלת שלה, לאחר שבוע העדרות. אמא הושיטה אליה ידיים לחיבוק ובכתה משמחה. שתיהן בכו. שלושתינו.