michellevi
New member
גרושה טרייה אבל לא זו הבעיה
היי מיכל, לפני שנתיים בערך כתבתי לך בפעם הראשונה. עוד הייתי נשואה אז. זעקתי לעזרה והכוונה. עמוס לך. התור היה ארוך. מאז שיניתי סטטוס אבל הזעקה שלי עדיין קיימת. אחרי 10 שנות נישואים מדעדעים בעלי יצא לעבוד בחו"ל. מתוך איזה מקום נאיבי ואולי רצון גדול, חשבנו שהאש תתלקח חזרה ונמצא את הכוחות והרצון להשקיע שוב אחד בשני. זה לא קרה ואחרי שנה שהוא לא בארץ הודעתי לו שאני רוצה להתגרש. יש לנו שלושה ילדים. היום בני 9 (בת), 5 (בן), 3 (בן). השנה הראשונה היתה קשה מאוד. הגיחות היו כאחת לחודש בערך. הקטן גדל לתוך המצב הזה ואני בספק אם יש לו זכרונות ינקות מהמצב הקודם. השני היה כמעט בן שנתיים בעת עזיבתו ומשהו בו נשבר. היה בינהם קשר חזק וקשה היה לתת הסבר הגיוני שיחבר בין הלב וההיגיון בגיל כזה קטן. הגדולה, זה סיפור אחר. עברו עליה שנתיים קשות מאוד. כל פעם מחדש אני מסתכלת עליה ויודעת שלו הייתי במקומה ספק אם הייתי מתפקדת כך. אבל אנחנו שונות. גם אני בת להורים גרושים וראיתי איך נראו חיי בעקבות כך ובעקבות כל הטעויות שהוריי עשו לאורך השנים. הזעקה שלי נבעה מכך שמה שקרוי גבולות הפך להיות מושג מאוד קשה להשגה. מאימא גאה בעצמה הפכתי עם הזמן להיות דבר נוקשה, צועק, מעניש, ממורמר (ולא בגלל התהליך האישי שאני שלמה איתו), מתוסכלת מהכשלון שאני מרגישה איתם. ניסיתי כל מיני דרכים כדי להמשיך ולקיים אווירה נוחה בלי שאריות וסדקים של אבא שלא נמצא פה. אני אשקר אם אומר שזה לא קורה. רוב הזמן כיף לנו אבל החלק הנותר הוא קשה. ההתמודדות היומיומית עם המריבות שלהם אחד עם השני, הצעקות שלהם בבית, האמצעי שהיה קשור לאביו מאוד נוטה "להחליק" מכות בלי לשים לב כאילו מישהו יצא מתוכו ועשה את זה. פרץ אלימות קטן שהוא משחרר מדי פעם. אין לו הסבר והוא לפעמים מופתע כשאני שואלת למה עשה אבל עדיין. הגדולה שמתחצפת בלי סוף ולא מרפה, חייבת להיות האחרונה שאומרת. בשלב הזה אני מספרת שבשנה האחרונה (כמעט) אני בזוגיות אחרת שממנו אני שואבת את האנרגיות כדי להתמודד. בתוך הכאוס הזה לשמוע לפעמים שאני אימא מדהימה זה דבר גדול. יכול להחזיק אותי 5 ס"מ מעל הקרקע שניה לפני שאני נופלת. אה, מיותר לציין את הרגשות המעורבים של הבת שלי לגביו. רוצה/לא רוצה... אז ככה, אני מרגישה שלא נכון מה שקורה לנו. לפעמים אני כל כך עייפה מזה, כי אחרי הכל אני לבד בסיפור וזאת רוטינה יומיומית במשך חודש בלי הנחות.... אני מוצאת את עצמי במצבים שונים, אומרת להם דברים שאחר כך מכה בי החומרה שלהם, "אני מתביישת בהתנהגות שלכם", "לא מסוגלת לסבול יותר את הריבים והצעקות שלכם". לא עולה לי משהו נוסף בראש אבל בטוח שהיה שם מגוון. אני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה לעצור שניה לפני ולנשום. אבל אני לא מוותרת להם וכואב לי שכך. סה"כ אנחנו לא אומללים בבית חלילה. יש לנו הרגל אחד שיצרתי בתקופה האחרונה כדי להכניס שפיות לבלאגן. כל יום אחרי הגנים ובית הספר הם חופשיים לעשות מה שבא להם. בשעה 17:00 מכבים טלויזיה והם הילדים משחקים אחד עם השני (כדי לשמר את האחווה בינהם). הכלל הוא שהם חייבים לשרוד את השעה הזו כדי להגיע לשעה הבאה - 18:00. אז יש לנו כשעה וחצי שכל הבית בערך על גלגלים. קופצים באויר, משחקים בבית מחבואים ותופסת, אוירון כשאני יכולה להיות שעתיים עם רגליים למעלה ולהניף אותם בשרשרת בלי לקחת אויר לנשום. כל מה שרוצים עושים. זה כייף. לכולנו. זהו. הייתי רוצה שדברים יהיו אחרת. שיהיה פחות נוקשה מצדי, פחות מרדני מצדם, מוגזם לומר שאני רוצה את החיים הקודמים חזרה אבל אני בהחלט רוצה את החלק השפוי שלהם. היה ארוך אבל זה הסיפור כולו. משהו, כל דבר שיש לכם לומר לי יתקבל בברכה. אני.
היי מיכל, לפני שנתיים בערך כתבתי לך בפעם הראשונה. עוד הייתי נשואה אז. זעקתי לעזרה והכוונה. עמוס לך. התור היה ארוך. מאז שיניתי סטטוס אבל הזעקה שלי עדיין קיימת. אחרי 10 שנות נישואים מדעדעים בעלי יצא לעבוד בחו"ל. מתוך איזה מקום נאיבי ואולי רצון גדול, חשבנו שהאש תתלקח חזרה ונמצא את הכוחות והרצון להשקיע שוב אחד בשני. זה לא קרה ואחרי שנה שהוא לא בארץ הודעתי לו שאני רוצה להתגרש. יש לנו שלושה ילדים. היום בני 9 (בת), 5 (בן), 3 (בן). השנה הראשונה היתה קשה מאוד. הגיחות היו כאחת לחודש בערך. הקטן גדל לתוך המצב הזה ואני בספק אם יש לו זכרונות ינקות מהמצב הקודם. השני היה כמעט בן שנתיים בעת עזיבתו ומשהו בו נשבר. היה בינהם קשר חזק וקשה היה לתת הסבר הגיוני שיחבר בין הלב וההיגיון בגיל כזה קטן. הגדולה, זה סיפור אחר. עברו עליה שנתיים קשות מאוד. כל פעם מחדש אני מסתכלת עליה ויודעת שלו הייתי במקומה ספק אם הייתי מתפקדת כך. אבל אנחנו שונות. גם אני בת להורים גרושים וראיתי איך נראו חיי בעקבות כך ובעקבות כל הטעויות שהוריי עשו לאורך השנים. הזעקה שלי נבעה מכך שמה שקרוי גבולות הפך להיות מושג מאוד קשה להשגה. מאימא גאה בעצמה הפכתי עם הזמן להיות דבר נוקשה, צועק, מעניש, ממורמר (ולא בגלל התהליך האישי שאני שלמה איתו), מתוסכלת מהכשלון שאני מרגישה איתם. ניסיתי כל מיני דרכים כדי להמשיך ולקיים אווירה נוחה בלי שאריות וסדקים של אבא שלא נמצא פה. אני אשקר אם אומר שזה לא קורה. רוב הזמן כיף לנו אבל החלק הנותר הוא קשה. ההתמודדות היומיומית עם המריבות שלהם אחד עם השני, הצעקות שלהם בבית, האמצעי שהיה קשור לאביו מאוד נוטה "להחליק" מכות בלי לשים לב כאילו מישהו יצא מתוכו ועשה את זה. פרץ אלימות קטן שהוא משחרר מדי פעם. אין לו הסבר והוא לפעמים מופתע כשאני שואלת למה עשה אבל עדיין. הגדולה שמתחצפת בלי סוף ולא מרפה, חייבת להיות האחרונה שאומרת. בשלב הזה אני מספרת שבשנה האחרונה (כמעט) אני בזוגיות אחרת שממנו אני שואבת את האנרגיות כדי להתמודד. בתוך הכאוס הזה לשמוע לפעמים שאני אימא מדהימה זה דבר גדול. יכול להחזיק אותי 5 ס"מ מעל הקרקע שניה לפני שאני נופלת. אה, מיותר לציין את הרגשות המעורבים של הבת שלי לגביו. רוצה/לא רוצה... אז ככה, אני מרגישה שלא נכון מה שקורה לנו. לפעמים אני כל כך עייפה מזה, כי אחרי הכל אני לבד בסיפור וזאת רוטינה יומיומית במשך חודש בלי הנחות.... אני מוצאת את עצמי במצבים שונים, אומרת להם דברים שאחר כך מכה בי החומרה שלהם, "אני מתביישת בהתנהגות שלכם", "לא מסוגלת לסבול יותר את הריבים והצעקות שלכם". לא עולה לי משהו נוסף בראש אבל בטוח שהיה שם מגוון. אני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה לעצור שניה לפני ולנשום. אבל אני לא מוותרת להם וכואב לי שכך. סה"כ אנחנו לא אומללים בבית חלילה. יש לנו הרגל אחד שיצרתי בתקופה האחרונה כדי להכניס שפיות לבלאגן. כל יום אחרי הגנים ובית הספר הם חופשיים לעשות מה שבא להם. בשעה 17:00 מכבים טלויזיה והם הילדים משחקים אחד עם השני (כדי לשמר את האחווה בינהם). הכלל הוא שהם חייבים לשרוד את השעה הזו כדי להגיע לשעה הבאה - 18:00. אז יש לנו כשעה וחצי שכל הבית בערך על גלגלים. קופצים באויר, משחקים בבית מחבואים ותופסת, אוירון כשאני יכולה להיות שעתיים עם רגליים למעלה ולהניף אותם בשרשרת בלי לקחת אויר לנשום. כל מה שרוצים עושים. זה כייף. לכולנו. זהו. הייתי רוצה שדברים יהיו אחרת. שיהיה פחות נוקשה מצדי, פחות מרדני מצדם, מוגזם לומר שאני רוצה את החיים הקודמים חזרה אבל אני בהחלט רוצה את החלק השפוי שלהם. היה ארוך אבל זה הסיפור כולו. משהו, כל דבר שיש לכם לומר לי יתקבל בברכה. אני.