גרסה מחודשת\ חלק א'
האוויר היה לח, השמש חיממה בחוזקה, אבל העצים היו כל כך גבוהים שאפשר היה להישבע שעכשיו אמצע הלילה. הדרכים היו נטושות יחסית, אין שום סיבה שמישהו יסתובב בחוץ, אפילו נראה היה שבעלי החיים לא רואים טעם בלצאת החוצה. רק רעש של עורבים היה נשמע מדי פעם, רעש שמסמן שהזמן לא קפא מלחת ושעדיין העולם ממשיך כסדרו. הרבה דברים עברו על הארץ הזאת, גזעים שונים שצמחו ונפלו באותה המהירות שבה הם צצו. מלחמות עקובות מדם שנמשכו דקות אחדות אך יכלו להימשך גם חודשים ארוכים ללא הפסקה. ואפילו מפלצות למיניהם, או יותר נכון להגיד עיוותים של הטבע. רובם אינם תוקפניים, אבל בני האדם ויחסם הרע לכול מה שהם לא מבינים וכול מה שמפחיד אותם גרם לטרולים לברוח להרים, לפני זה היו להם ישובים משל עצמם, יבולים ומשקים מפותחים. הבעיה היחידה הייתה שהם מתרבים בקצב איטי מאוד. טרולית יכולה להביא רק ילד אחד לעולם, וזה רק אחרי שמלאו לה 58 שנים. בני האדם לעומת זאת התרבו בקצב מהיר, כמו מגפה. ועד מהרה לא היה מקום לטרולים לחיות ביניהם. רק ההרים המרוחקים יכלו להיות להם מקור מסתור מפני התקפות ורדיפות של בני האדם. אבל לבני האדם יש כשרון מיוחד, כשרון מתוחכם יותר משל קוסמים ופיות, כשרון זה מעניק להם את היכולת לספר כל סיפור מנקודת מבטם בלבד. כלומר טרול שהפחיד ילד, הופך במהרה לטרול שרצח עשרות ילדים בשנתם. טרול לעומת זאת שפגע בטעות בחלק מבניין הוא בעצם טרול מאיים שמחריב כל כפר שנקלע בדרכו. וכך במהלך השנים הטרולים הפכו להיות יצורים מעוררי אימה שרק המחשבה עליהם העבירה צמרמורת בעצמות האנשים. אחרי כל השנים וכול האסונות נראה היה שהמצב נעשה רגוע סוף, סוף. ערים משגשגות קמו. הכפרים הצליחו להעמיד משקים חזקים, האמזונות לא היו צריכות לעסוק בהגנה על השטחים שלהם, ואפילו הפיות והשדונים למיניהם העדיפו להישאר ביערות שלהם. יערות כל כך מסתורים שאפילו הסופרים הטובים ביותר אינם יכולים לכתוב דבר עליהם שישמע אמין לקורא אותם. עברו שנים רבות מאז המלחמה האחרונה. כמובן שממלכות נפלו ומלכים נרצחו, אבל זה חלק מהשגרה, בהחלט לא דבר שמספיק בשביל לזעזע את הארץ הזקנה הזאת. בדיוק עכשיו נולד דור חדש של אנשים, אנשים שמלחמות ואסונות הם רק סיפורים של הזקנים במשפחה, נראה שהשקט הגיע, השקט שבא כפיצוי על אותם הדורות שסבלו וקיוו לעתיד טוב יותר. סוף, סוף העולם נהפך למקום שבו כדאי לחיות ולהקים משפחה. אבל כמו כל הדברים הטובים בארץ הזאת, גם הדבר הזה עמד להשתנות במהרה. הוא הלך באיטיות, הוא נשען על המטה שלו, מטה עשוי עץ אלון, עץ אלון שנקרת ממרגלות הר ברולין, מקום משכנם של הטרולים. הוא המשיך ללכת באותה הדרך במשך כמה ימים. הוא לא ידע בוודאות לאן היא מובילה או האם היא בטוחה למעבר אבל הוא ידע שחלומו היה בעל משמעות. הוא ידע שבמשך שבעה ימים בכל לילה הוא ראה את אותה הדרך, את אותם העצים, את אותה האדמה ואפילו את אותם העורבים שעפים מעל, וכמו נשרים מחכים לטרפם שייפול על הרצפה ללא רוח חיים, ואז יתחילו החגיגות בישבלהם. אבל מורגן הזקן לא התכוון לתת לעורבים המקוללים האלה או לאף אחד אחר את הסיפוק של חיסולו.הוא עבר מספיק בחייו, מלחמות, מחלות, אסונות טבע למיניהם, ועכשיו הוא היה בטוח, הוא היה בטוח שאחרי כל זה הדבר היחיד שיצליח להעביר אותו לעולם הבא הוא לא אחר מהוא עצמו! כשהוא ירגיש שזהו! נמאס! הדרך הסתיימה בשבילו, רק אז הוא ימשיך הלאה ויעזוב את העולם הזה. החלומות שבאו אליו כל לילה לא יכלו להיות סתם חלומות, משהו בהם היה יותר מדי אמיתי, אולי זה הקול הצרוד של האישה, או הדרך האין סופית, אבל מה שזה לא יהיה, יש רק דרך אחת לגלות. אחרי כמה ימים של הליכה באותו המסלול ובאותו הכיוון המראה התחיל לשגע את מורגן, אותם העצים אותה האדמה. מדי פעם היה ניתן לראות כמה פרחים בצד הדרך, אבל גם הם היו מראה נדיר. מורגן לא ידע בדיוק כמה זמן הוא הלך, הוא רק יכל להרגיש את רגליו הזקנות כשהם מתחילות לכאוב יותר ויותר עם כל צעד שהוא לוקח, הוא בקושי יכל לראות את מה שנמצא לפניו, הערפל היה סמיך ולכן טווח הראיה כמעט ולא היה קיים. למרות שבקושי היה ניתן להבדיל בין היום ללילה מורגן חש בעצמותיו שכבר נעשה מאוחר ושאם הוא לא יעצור וינוח כמו שצריך יש סיכוי שהוא פשוט לא יוכל להמשיך יותר. כמה ימים כבר עברו מאז הפעם האחרונה בה הוא ישן מספר שעות ללא הפסקה. הוא התכוון לישון בצד הדרך, גם ככה הסיכויים שמישהו יעבור ויפריע לו הם אפסיים, אך לפתע הוא שמע רעשים, הוא ישר עמד במקומו והחזיק את המטה שלו כאילו מוכן להתקיף כל אחד שירצה להזיק לו, אבל אחרי דקה קצרה הוא הבין שהקול החשוד הוא בעצם כמה קולות, קולות של צחוק, הוא החליט להתקדם לכיוון הקולות בעודו מחזיק את המטה שלו, עדיין דרוך להתמודד עם כל מה שיבוא. אבל אחרי כמה צעדים בודדים הוא הבחין באור, הוא התקדם עוד קצת ואז הוא כבר יכל לראות בית, כשהוא התקרב מספיק הוא כבר הבחין בפונדק, על השלט היה כתוב "פונדק צומת הזאב" השם נראה הגיוני לחלוטין למורגן מפני שבזמן הליכתו הארוכה הוא יכל לשמוע באופן קבוע את יללות הזאבים. למרות שמעולם הם לא התקרבו מספיק בשבילו לראות אותו.. הוא נכנס אל הפונדק, באופן מידי הוא הרגיש את החום הנעים שהיה שם ואת ריח האלכוהול שבא מכל פינה, היה נראה כאילו אף אחד לא שם לב לאדם הזקן שכרגע נכנס לפונדק, כולם היו עסוקים בשתייה ודיבורים ומורגן ממש לא היה בראש מעיינם, מורגן הבחין בדלפק בקצה הקומה והחל לפסוע לשם, בדרך הוא שמע שוב את גלי הצחוק שיצאו מפיותיהם של קבוצה של שיכורים בקצה החדר "אוי קורן, אתה פשוט הורג אותי, ספר לנו עוד, עוד..." כשמורגן הגיע לדלפק הוא צלצל בפעמון ותוך שניה הופיע שם אדם קטן בערך בגובה מטר שרק ראשו בצבץ מעל הדלפק, "שלום לאדוני, שמי מר פוק, אני בעל הפונדק , איך אוכל לעזור לך בלילה אפל זה?" "אכן אפל הלילה, ומבשר רעות, אבל אין זה לעניין". הייתי מעוניין לשכור חדר ללילה, לא משהו מפואר מדי, רק חדר שיאפשר לי לצבור כוחות ולתת לרגליי העייפות קצת מנוחה לפני שאני אמשיך במסעי" האדם הקטן אחרי הדלפק נראה מתאפק לא לשאול את מורגן על מסעו אבל לבסוף ויתר על הרעיון והחליט לשמור את שאלותיו לאורחים אחרים שנראים פחות מאיימים ויותר מוכנים לנהל שיחה. הוא נתן לו את המפתח לחדר 14, החדר שכן בקומה השלישית של הפונדק, מה שהיה מוזר מאוד בעיני מורגן, מפני שהוא יכל להישבע שישנן רק שתי קומות בבניין הזה. כשהוא הגיע לחדר הוא ישר נפל על המיטה, ממש לא שינה לו שהקירות מתקלפים וחרקים רצים להם בכל פינה כאילו זוממים מזימות, כל מה שהיה חשוב לו באותו הרגע היה התנומה הארוכה שלפניו, תנומה שבסופה הוא יקום, אדם חדש שמוכן להמשיך במסעו,יהיה מה שיהיה. תוך מספר דקות מורגן נרדם ושוב הוא מצא את עצבו באותו השביל שבו הוא הלך כבר מספר ימים, שוב הוא ראה את העצים, העורבים ושוב נראה היה שמדובר על דרך ללא סוף, אך לפתע הוא שמע קולות, את אותם קולות הצחוק בפונדק, הוא נכנס לפונדק וישר עלה לחדרו, אפילו לא לקח מפתח מבעל הפונדק , אך לפתע הוא הבחין שקולות הצחוק נאלמו והמקום השתתק, לפני שמורגן יכול היה להבין את הסיבה לשקט הפתאומי התחילו גלי צרחות מחרידים, מורגן ניסה להבין מה הם אומרים אבל כל מה שהוא שמע היה חלקי מילים כמו "בבקשה לא...""אני לא רוצה למות..!!" מפלצות שכמותכם... לא עשינו לכם כלום!" מורגן הבין שמשהו נורא קורה למטה והחליט לעזור אך כשהוא ניסה לפתוח את הדלת הוא גילה שהיא נעולה, הוא ניסה לפתוח אותה בחוזקה אך ללא הצלחה, הוא החל לצועק: "תפתחו לי!, תפתחו! מוגי לב!" אך הדלת לא נפתחה,
האוויר היה לח, השמש חיממה בחוזקה, אבל העצים היו כל כך גבוהים שאפשר היה להישבע שעכשיו אמצע הלילה. הדרכים היו נטושות יחסית, אין שום סיבה שמישהו יסתובב בחוץ, אפילו נראה היה שבעלי החיים לא רואים טעם בלצאת החוצה. רק רעש של עורבים היה נשמע מדי פעם, רעש שמסמן שהזמן לא קפא מלחת ושעדיין העולם ממשיך כסדרו. הרבה דברים עברו על הארץ הזאת, גזעים שונים שצמחו ונפלו באותה המהירות שבה הם צצו. מלחמות עקובות מדם שנמשכו דקות אחדות אך יכלו להימשך גם חודשים ארוכים ללא הפסקה. ואפילו מפלצות למיניהם, או יותר נכון להגיד עיוותים של הטבע. רובם אינם תוקפניים, אבל בני האדם ויחסם הרע לכול מה שהם לא מבינים וכול מה שמפחיד אותם גרם לטרולים לברוח להרים, לפני זה היו להם ישובים משל עצמם, יבולים ומשקים מפותחים. הבעיה היחידה הייתה שהם מתרבים בקצב איטי מאוד. טרולית יכולה להביא רק ילד אחד לעולם, וזה רק אחרי שמלאו לה 58 שנים. בני האדם לעומת זאת התרבו בקצב מהיר, כמו מגפה. ועד מהרה לא היה מקום לטרולים לחיות ביניהם. רק ההרים המרוחקים יכלו להיות להם מקור מסתור מפני התקפות ורדיפות של בני האדם. אבל לבני האדם יש כשרון מיוחד, כשרון מתוחכם יותר משל קוסמים ופיות, כשרון זה מעניק להם את היכולת לספר כל סיפור מנקודת מבטם בלבד. כלומר טרול שהפחיד ילד, הופך במהרה לטרול שרצח עשרות ילדים בשנתם. טרול לעומת זאת שפגע בטעות בחלק מבניין הוא בעצם טרול מאיים שמחריב כל כפר שנקלע בדרכו. וכך במהלך השנים הטרולים הפכו להיות יצורים מעוררי אימה שרק המחשבה עליהם העבירה צמרמורת בעצמות האנשים. אחרי כל השנים וכול האסונות נראה היה שהמצב נעשה רגוע סוף, סוף. ערים משגשגות קמו. הכפרים הצליחו להעמיד משקים חזקים, האמזונות לא היו צריכות לעסוק בהגנה על השטחים שלהם, ואפילו הפיות והשדונים למיניהם העדיפו להישאר ביערות שלהם. יערות כל כך מסתורים שאפילו הסופרים הטובים ביותר אינם יכולים לכתוב דבר עליהם שישמע אמין לקורא אותם. עברו שנים רבות מאז המלחמה האחרונה. כמובן שממלכות נפלו ומלכים נרצחו, אבל זה חלק מהשגרה, בהחלט לא דבר שמספיק בשביל לזעזע את הארץ הזקנה הזאת. בדיוק עכשיו נולד דור חדש של אנשים, אנשים שמלחמות ואסונות הם רק סיפורים של הזקנים במשפחה, נראה שהשקט הגיע, השקט שבא כפיצוי על אותם הדורות שסבלו וקיוו לעתיד טוב יותר. סוף, סוף העולם נהפך למקום שבו כדאי לחיות ולהקים משפחה. אבל כמו כל הדברים הטובים בארץ הזאת, גם הדבר הזה עמד להשתנות במהרה. הוא הלך באיטיות, הוא נשען על המטה שלו, מטה עשוי עץ אלון, עץ אלון שנקרת ממרגלות הר ברולין, מקום משכנם של הטרולים. הוא המשיך ללכת באותה הדרך במשך כמה ימים. הוא לא ידע בוודאות לאן היא מובילה או האם היא בטוחה למעבר אבל הוא ידע שחלומו היה בעל משמעות. הוא ידע שבמשך שבעה ימים בכל לילה הוא ראה את אותה הדרך, את אותם העצים, את אותה האדמה ואפילו את אותם העורבים שעפים מעל, וכמו נשרים מחכים לטרפם שייפול על הרצפה ללא רוח חיים, ואז יתחילו החגיגות בישבלהם. אבל מורגן הזקן לא התכוון לתת לעורבים המקוללים האלה או לאף אחד אחר את הסיפוק של חיסולו.הוא עבר מספיק בחייו, מלחמות, מחלות, אסונות טבע למיניהם, ועכשיו הוא היה בטוח, הוא היה בטוח שאחרי כל זה הדבר היחיד שיצליח להעביר אותו לעולם הבא הוא לא אחר מהוא עצמו! כשהוא ירגיש שזהו! נמאס! הדרך הסתיימה בשבילו, רק אז הוא ימשיך הלאה ויעזוב את העולם הזה. החלומות שבאו אליו כל לילה לא יכלו להיות סתם חלומות, משהו בהם היה יותר מדי אמיתי, אולי זה הקול הצרוד של האישה, או הדרך האין סופית, אבל מה שזה לא יהיה, יש רק דרך אחת לגלות. אחרי כמה ימים של הליכה באותו המסלול ובאותו הכיוון המראה התחיל לשגע את מורגן, אותם העצים אותה האדמה. מדי פעם היה ניתן לראות כמה פרחים בצד הדרך, אבל גם הם היו מראה נדיר. מורגן לא ידע בדיוק כמה זמן הוא הלך, הוא רק יכל להרגיש את רגליו הזקנות כשהם מתחילות לכאוב יותר ויותר עם כל צעד שהוא לוקח, הוא בקושי יכל לראות את מה שנמצא לפניו, הערפל היה סמיך ולכן טווח הראיה כמעט ולא היה קיים. למרות שבקושי היה ניתן להבדיל בין היום ללילה מורגן חש בעצמותיו שכבר נעשה מאוחר ושאם הוא לא יעצור וינוח כמו שצריך יש סיכוי שהוא פשוט לא יוכל להמשיך יותר. כמה ימים כבר עברו מאז הפעם האחרונה בה הוא ישן מספר שעות ללא הפסקה. הוא התכוון לישון בצד הדרך, גם ככה הסיכויים שמישהו יעבור ויפריע לו הם אפסיים, אך לפתע הוא שמע רעשים, הוא ישר עמד במקומו והחזיק את המטה שלו כאילו מוכן להתקיף כל אחד שירצה להזיק לו, אבל אחרי דקה קצרה הוא הבין שהקול החשוד הוא בעצם כמה קולות, קולות של צחוק, הוא החליט להתקדם לכיוון הקולות בעודו מחזיק את המטה שלו, עדיין דרוך להתמודד עם כל מה שיבוא. אבל אחרי כמה צעדים בודדים הוא הבחין באור, הוא התקדם עוד קצת ואז הוא כבר יכל לראות בית, כשהוא התקרב מספיק הוא כבר הבחין בפונדק, על השלט היה כתוב "פונדק צומת הזאב" השם נראה הגיוני לחלוטין למורגן מפני שבזמן הליכתו הארוכה הוא יכל לשמוע באופן קבוע את יללות הזאבים. למרות שמעולם הם לא התקרבו מספיק בשבילו לראות אותו.. הוא נכנס אל הפונדק, באופן מידי הוא הרגיש את החום הנעים שהיה שם ואת ריח האלכוהול שבא מכל פינה, היה נראה כאילו אף אחד לא שם לב לאדם הזקן שכרגע נכנס לפונדק, כולם היו עסוקים בשתייה ודיבורים ומורגן ממש לא היה בראש מעיינם, מורגן הבחין בדלפק בקצה הקומה והחל לפסוע לשם, בדרך הוא שמע שוב את גלי הצחוק שיצאו מפיותיהם של קבוצה של שיכורים בקצה החדר "אוי קורן, אתה פשוט הורג אותי, ספר לנו עוד, עוד..." כשמורגן הגיע לדלפק הוא צלצל בפעמון ותוך שניה הופיע שם אדם קטן בערך בגובה מטר שרק ראשו בצבץ מעל הדלפק, "שלום לאדוני, שמי מר פוק, אני בעל הפונדק , איך אוכל לעזור לך בלילה אפל זה?" "אכן אפל הלילה, ומבשר רעות, אבל אין זה לעניין". הייתי מעוניין לשכור חדר ללילה, לא משהו מפואר מדי, רק חדר שיאפשר לי לצבור כוחות ולתת לרגליי העייפות קצת מנוחה לפני שאני אמשיך במסעי" האדם הקטן אחרי הדלפק נראה מתאפק לא לשאול את מורגן על מסעו אבל לבסוף ויתר על הרעיון והחליט לשמור את שאלותיו לאורחים אחרים שנראים פחות מאיימים ויותר מוכנים לנהל שיחה. הוא נתן לו את המפתח לחדר 14, החדר שכן בקומה השלישית של הפונדק, מה שהיה מוזר מאוד בעיני מורגן, מפני שהוא יכל להישבע שישנן רק שתי קומות בבניין הזה. כשהוא הגיע לחדר הוא ישר נפל על המיטה, ממש לא שינה לו שהקירות מתקלפים וחרקים רצים להם בכל פינה כאילו זוממים מזימות, כל מה שהיה חשוב לו באותו הרגע היה התנומה הארוכה שלפניו, תנומה שבסופה הוא יקום, אדם חדש שמוכן להמשיך במסעו,יהיה מה שיהיה. תוך מספר דקות מורגן נרדם ושוב הוא מצא את עצבו באותו השביל שבו הוא הלך כבר מספר ימים, שוב הוא ראה את העצים, העורבים ושוב נראה היה שמדובר על דרך ללא סוף, אך לפתע הוא שמע קולות, את אותם קולות הצחוק בפונדק, הוא נכנס לפונדק וישר עלה לחדרו, אפילו לא לקח מפתח מבעל הפונדק , אך לפתע הוא הבחין שקולות הצחוק נאלמו והמקום השתתק, לפני שמורגן יכול היה להבין את הסיבה לשקט הפתאומי התחילו גלי צרחות מחרידים, מורגן ניסה להבין מה הם אומרים אבל כל מה שהוא שמע היה חלקי מילים כמו "בבקשה לא...""אני לא רוצה למות..!!" מפלצות שכמותכם... לא עשינו לכם כלום!" מורגן הבין שמשהו נורא קורה למטה והחליט לעזור אך כשהוא ניסה לפתוח את הדלת הוא גילה שהיא נעולה, הוא ניסה לפתוח אותה בחוזקה אך ללא הצלחה, הוא החל לצועק: "תפתחו לי!, תפתחו! מוגי לב!" אך הדלת לא נפתחה,
