תראי, תסתכלי..
אני יכולה לספר את האמת, אבל זה לא כל כך מעניין. אבל אם כבר סיפור אז סיפור. אז נתחיל בהתחלה, נולדתי בפריפריה- לא בפרוורים. אם הייתי נולדת בפרוורים אז העילגות שלי באמת הייתה בלתי נסלחת. אז ככה, לא רק שנולדתי בפריפריה, גם נולדתי למשפחת מהגרים קשת יום. עברית התחלתי לדבר בסביבות גן חובה, ולקרוא למדתי בכלל רק בכיתה ה'. עד היום אני אומרת בתחולים (בית חולים) שבועות במלעיל (או שזה מלרע?- בקיצור- הפוך ממה שצריך לומר) ואין לי שמץ של מושג אם זה שלוש או שלושה-בד"כ אני פשוט עושה עם האצבעות. את ילדותי ביליתי שבכונת הניסוי של הכבלים, ככה שחויתי את "סקיי ואן" בערך שלוש שנים לפני שהכבלים התחילו להפיץ את עצמם בפריסה ארצית. למה סקיי וואן אתם שואלים? כי אין לכם מושג עד כמה היו איומים שידורי הנסיון של ערוץ שש. ולמה בעצם זה חשוב לספר את זה? זה לא. אבל תמיד הייתי גאה בזה שראיתי את חתולי הרעם לפני כולם. למדתי בבית ספר מקיף ועישנתי מאגנה (למה? כי זה הדבר היחיד שהיה זול כמעט כמו נובלס, ןעם זאת לא היו מגולגלים בו ענפים לא מזוהים). וכמו כל אנשי הפריפריה- החלטתי לנסות את מזלי בעיר הגדולה. עבדתי במועדון חשפנות בדרום ת"א (שנקרא מועדון ריקודים). לא בתור חשפנית, אלא בתור שוטפת כלים. היינו המועדון היחיד שגם הגיש ארוחות גורמה. בעל המועדון, חזי הייה שף במקצועו (בוגר הבית ספר הזה בפאריז.. איחקורימלו), אבל שלושת המסעדות שניסה לפתוח ב- 15 השנים האחרונות פשטו רגל. מכיוון שרוב הלקוחות של המועדון לא ממש עסקו באכילה (לפחות לא מתוך כלים מטבח) רוב הזמן שלי היה פנוי להקשיב לסיפוריו של חזי על צעירותו בפריז. עכשיו- אני בטוחה שברור לכם שהמשמעות של מועדון חשפנות היא קצת יותר נרחבת מרק מקום שבו בנות מתפשטות מול גברים שמנמנים בגיל העמידה עם שחור מתחת לציפורניים. בקומה למעלה התבצעה העבודה האמיתית ע"י "הבחורות" שרובן מעולם לא ירדו לקומה למטה, או יצאו מהמבנה. אחת מהן מרינה, אוקראינית יפיפיה הייתה החברה הכי טובה שלי (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). מרינה נולדה באוקראינה, אבל החזיקה בדרכון צרפתי. היא נמכרה ככלה לאיזה צרפתי בן 56 שאהב להרביץ לה. אחרי שלוש שנים- כשהייתה בת 19 ברחה חזרה לאוקראינה כדי לגלות שאביה האלכוהוליסט נפטר חודשיים קודם לכן ברחוב, אחרי שעיקלו את המעט שנותר מרכושו. חבר של המשפחה הציע לה לנסות את מזלה בישראל. הוא הציע לה להיות מטפלת בארץ ויצר בשבילה קשר עם סוכנות שהייתה אמורה להעביר אותה לארץ. כמובן שהסוכנות הייתה בעצם בדואי בשם מוהיר וחבריו, שאנס אותה ואת חברותיה והעלה אותן על אוטובוס לת"א- הישר לתחנה המרכזית. לא נמשיך את סיפורה של מכינה מכיוון שאנחנו עוסקים בי- ומה שבעצם חשוב זה שמרינה גילתה שבעלה המכה- שלעומתו החיים במועדון היו גן עדן, נהרג בתאונת דרכים. הסמארט שלו נדרסה ע"י פורשה. הבחורות במכון שלנו- למרות האגדות, דווקא מרויחות לא רע בכלל. היא העבירה לי את המזומנים שאיתם קניתי שני כרטיסי טיסה למילאנו. הטיסה לפאריז למחרת כבר הייתה מלאה. כשנחתנו במילאנו לקח למרינה בדיוק עשרים דקות להסתלק לי עם איזה צייד דוגמניות. היום רואים אותה לפעמים פוסעת בערוץ האופנה. אני לעומת זאת תפסתי טרמפים דרומה. בגל החום המטורף ששטף את אירופה שנה שעברה. מזל שלפחות במכוניות יש להם מיזוג אויר.
