צרכיו של מתבגר
שלום רב, הדאגה שלך טבעית ומובנת. ממצב של ילד "תחת הכנפיים " לפאזה של מתבגרים שזקוקים לעוף. רוצים להיות עצמאיים ואנחנו דואגים. דואגים שישמרו, שיבחינו בין טוב ורע, שלא ייצאו להרפתקאות שעלולות לסכן אותם, שיבחינו בין טוב לרע ... והרשימה וודאי עוד ארוכה. דאגה מוגזמת אפשר למנוע בהכרה, בהבנה שהילדים התבגרו, החופש דרוש להם לביטוי עצמיותם ולצמיחה. אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שזענו בילדותם זרעי הבחנה בין טוב לרע, הכשרנו אותם לשקול בתבונה את צעדיהם. היינו שם ונטענו את המרב והמיטב. כעת נוכל ליהנות מפרי עמלנו. לשחרר, להרפות ולסמוך. לסמוך על העבודה שעשינו ולסמוך עליהם שהם ראויים לאמוננו. תוכלי להפנות לעממך שאלות: מה גורם לי לדאגה? מה באמת גורם לי לדאגה? האם אני צריכה לדאוג? דאגה במינון סביר שומרת על ערנות הורית. כדי שאם וכאשר יוצגו בפנינו תמרורי אזהרה נראה אותם ונפעל בהתאם. יחד עם זאת נשאל עצמנו מה הצורך ההתפתחותי של ילדינו? האם אנחנו נענים לצרכים שלהם? לצרכי הפרטיות, פיתוח הזהות העצמית, הנפרדות ומפגשים עם בני גילם. תוכלי לשקול על המאזניים את צרכי הדאגנות שלך מול צרכי ילדייך ולהחליט האם מתאים כרגע לדאוג ולפעול או לקבל ולהירגע? עינת גבע, מכון אדלר.
