דאמן איט! ויתרתי על התחרות ע"ש עינת.

[ויימס]

דאמן איט! ויתרתי על התחרות ע"ש עינת.

הסיפור שלי הוא אסופה של קטעים שלא באמת מתחברים לכדי סיפור.
No harm, no harm, just another false alarm.

וחברים/ משפחה שלי אומרים, "תני לזה הפסקה ואז תנסי שוב. הרעיון יצוץ כשתיהי באמבטיה ללא ספק."
ואני אומרת, "תודה, אבל אין לכם מושג על מה לעזאזל אתם מדברים."

אבל מה שלומכם אתם? מה המצב? ראיתם את הסרטון ההוא עם התרנגולת שגונבת לחתול את האוכל? אדיר.

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

לא ראיתי

 

[קרן אור חשוכה]

אל תוותרי! רוצה ביקורת בונה?

אל תוותרי!
היי, גם אני וויתרתי.. ואז כתבתי 2500 מילה ב5 שעות (כן, עבדתי עד 5:30 בבוקר. ואז סבתא שלי קראה לי עצלנית כי קמתי ב11!). :O
יש מצב שיהיה טוב. וזה.

&nbsp
אם את רוצה... אני מוכנה לקרוא ולהעיר

&nbsp
ולא, לא ראיתי

 

[ויימס]

ראית פרוזן נכון?

לוותר

לוותר

להתייאש ולוותר

עבודה טובה עם ה 2500 מילים. סבתא שלך פשוט לא מבינה דברים.

 

[קרן אור חשוכה]

את *לא* עשית את זה לעצמך :O

סיריוסלי?
בעברית? :O

(והאמת שזה: לעזוב, לעזוב, והחופש בי מתחיל לנשוב\לשחרר, לעזוב, ו*ללכת עד הסוף*)
see what i sis there?

אז אללללל
אל תוותרי על האור הזה

מקסימום יהיה לך סיפור לא לתחרות.
הרי כותבים כדי לכתוב, כדי ליצור.. לא כדי לזכות בפרס, נכון?
(לא)

כמו כן-מה זה הקראפים הקטנים האלה???
*מזועזעת*

תכתבי סיפור אימה על היום שבו הווטסאפ השתלט על תפוז ושאב את נשמותינו בעזרת אוטומטיקונים קטנים ו...
(אני אשתוק כאן)

 

[ויימס]

ראיתי באנגלית,

אבל אני מאוד משועשעת מהתרגום.

האייקונים של ווטסאפ יפהפיים לעומת מה שהולך פה. החתולים שם? מדהימים.

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

אפשר לחשוב על זה יותר מערכתית

אם נניח את מקבלת אוסף של קטעים ומבקש ממך "מתכון" לבנות מזה סיפור, אז אולי אפשר לראות איך עושים זאת באופן כללי תוך כדי התייחסות מינימלית לתוכן הסיפור

כמובן שסיפור כזה בטח יהיה פחות טוב מסיפורים, אז אולי אפשר לוותר על הרעיון הזה ופשוט לתת לזה הפסקה וזה יגיע היכן כשתשבי על הספה

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

גם אצלי זה היה דומה

חיכיתי זמן עד שיתפרסם סוף סוף הדרישות לפרס עינת וממש התבלבתי מהנושא שנבחר "הרפתקה". לא ממש הבנתי איך "לאכול" את המושג הזה וניסיתי לחקור אותו מעט. גם שהרגשתי שאני מפיק קצת תובנות חשבתי לעשות איזה פרקוול לסיפור קטן שעשיתי, אבל הרעיון לא צלח. לאחר מכן, פתאום היה לי רעיון והתחלתי לעשות במרץ ולהוציא סיפור (שעם הזמן נחל הרבה שינויים).
&nbsp
אבל אני לא בטוח שאני בכלל אטרח לשלוח את הסיפור לתחרות... חוץ מזה שהוא לא מושלם, בין היתר מפריע לי התחושה שאולי יש אנשים שבטח זקוקים לפרס יותר ממני... (כל הקונפסט הזה של תחרות בעייתי)
&nbsp
אולם גם מידי פעם עולה בי זיק של מחשבה "אולי אני בכל מקרה אקח סיכון ואגיש?". חשבתי לפני שההגשה היא עד ה-8 ויכולתי לעזוב את זה בשקט ואז נוספו לי עוד יומיים של הרהורים על הדרעק הזה :-\

 

[ויימס]

"אולי יש אנשים שזקוקים לפרס הזה יותר ממני" XD

אלטרואיזם הוא נימוק שלא ציפיתי לו.
&nbsp
לעזאזל, הייתי יכולה לשלוח את נראייצ'וק אלמלא העליתי אותו לפה. כלומר, הייתי צריכה לסיים אותו קודם.... -_- אבל זה היה אפשרי תיאורטית.

 

[חתול השיממון]

אני לא מאמינה שאמרת את זה.

 

[ויימס]

לולז.

 

[אדם אחר בכמה רבדים]

כן, זה סתם לסבך משהו פשוט...

בפועל, אני בכלל לא בטוח שמה שכתבתי יגיע בכלל יגיע לעשירייה הראשונה ויש גם עוד סיבות למה לא להגיש. נחכה כבר למחר.

 

[g l o r y]

את!!!

את תשבי מיד ותמשיכי לכתוב! קשה יש רק בלחם! -וכל זה...
ואם לא תכתבי כל הדמויות שלך יבואו אלייך בטענות! לא קראת את הסיפור שלי?
&nbsp
לא, ברצינות. א) אמבטיה זה מקום לא רע. היו לי המון רעיונות טובים במקלחת. שכחתי את רובם עד שיצאתי אבל thats beside the point
ב)חיבור קטעים זה באסה, אבל אנחנו כאן לעזור

באמת.
ג) ייתכן ומיצית את הסיפור הזה לעכשיו. אם המחשבה על לנבור בו מעלה בך קבס, זה הזמן להניח אותו הצידה לזמן מה. אני מדגישה זמן מה. לא לנצח. אל תוותרי על סיפור שהיו לך תקוות לגביו רק כי הגעת לסף רוויה זמני. (כי כמו כל קבל מרגע שהתנתקת מהמקור את תיפרקי לסף קבלה שוב. גאד, אני מרגישה צורך להרביץ לעצמי על האלגוריה הזאת.)

 

[ויימס]

תודה.

הזכרת לי שכאשר עשיתי לקחתי קורס השלמות פיזיקה 2 בטכניון, כתבתי סיפור על חשמל ומעין אנשים שמוליכים חשמל, רק, יו נואו, לא מתים מזה. הוא היה מאוד מיני. הקיץ ההוא היה קסום. הו, ימי נעוריי שלא ישובו עוד.

 

[חתול השיממון]

אני כתבתי קטע בו דימיתי את הגיבורה שלי לאלקטרון!

לפני, שבוע, ככה?
מכיוון שקהל הקוראים שלנו הולך להיות אספסוף-חנונים בכל מקרה (במקרה הטוב אספסוף-החנונים שכאן, במקרה הרע אספסוף-חנונים נרחב יותר, שיוכל לשרוף את הספרים שנוציא לאור ולצעוק "בוווז" ואז לבוא עם קלשונות אל הבית שלנו היפה-והחיה-סטייל כדי לוודא שלא נביך כך יותר את המין האנושי) אני חושבת שהוא דוקא יעריך קריצות מדעיות שכאלה. אני מדמיינת את הביקורות:
"הספר מתכתב בשנינות עם הבגרות בפיזיקה...אבל חוץ מזה: בוווז!"

 

[ויימס]

מתכתב בשנינות עם הבגרות בפיסיקה.. XD

אני זוכרת שהמרצה דיבר איתנו על תיל אינסופי, והוא אמר, "דמיינו לכם שיש פרעוש קטן שעומד באמצע המקל הזה. אם הוא מסתכל למעלה או למטה, זה נראה לו שהמקל אינסופי."
ואני חשבתי לעצמי, ככה אני מרגישה כשאני באמצע סיפור! 0_0

 

[אלודאה]

אופציות

א. לשבת על התחת ולכתוב.
ב. לשבת על התחת ולכתוב.
ג. לנצל את העובדה שיש לך את המייל שלי, לשלוח לי, ואז לשבת על התחת ולכתוב.

 

[ויימס]

אני תמיד יושבת על התחת, יש אופציה אחרת?

כאילו, יש אנשים שיושבים על הפרצוף ואף אחד לא סיפר לי על זה?

לא יודעת, הגישה של "פשוט תכריחי את עצמך לכתוב" פשוט לא עובדת בשבילי לאחרונה, וגם לא הגישה של "פשוט אל תכתבי ותשכחי מזה". המוח שהיה פעם גמיש ורענן הפך קשיח ומאובן, ואני פשוט לא מצליחה להפעיל אותו.

 

[אלודאה]

אני יכולה לתת לך כמה אופציות, ותראי מה מתאים.

1. דד ליין. הקרוב הולך להיות פרויקט הסיפורים של כנס מאורות. אחריו יש את השנתון, תחרות הסיפורים של עולמות, ואז שוב עינת וסגרנו שנה (הופ הופ טרלהלהלה).
2. סיפורונים. אצלי זה התחיל בעקבות התערבות ונמשך די הרבה זמן. הם התניעו לי מחדש את המוח אחרי תקופה שבה לא כתבתי כמעט. 2-3 משפטים עד פסקה. על כל דבר בעולם, כשהחלק החשוב הוא לפרסם אחד כל יום. הסיבה לפרסום - כי כתיבה למגירה מנוונת, ופרסום מחייב אותך לעמוד מול קהל עם הסיפור. כמו כן, זה כיף.
3. פרויקט משותף ו/או בקשה לרעיונות מחברים - זה משהו שעושות רותם (ברוכין), איילת (דקל) ואפילו נוראל (זאבי) שמצלמת. חברים נותנים לך 2-3 מילים ואת כותבת עליהם סיפור. שוב, הצורך לפרסם מחייב אותך לכתוב, והחברים נותנים פידבק חיובי וזה כיף.

אם יש לך סיפור שאת רוצה לעבוד עליו, אז התחייבות למאה מילה ביום זה doable. זה לא מבריק, אבל זה יתניע את הסיפור בכיוון הנכון, ויאפשר לך להכנס לשגרת כתיבה.

עזר?

 

[ויימס]

אבל אני רוצה שזה יהיה כיף, וזה לא כיף!

אדם לא יתמיד במשהו אם זה לא כיף והוא לא מקבל על זה כסף. (אי פעם שמתם לב שכסף וכיף הן כמעט אותה המילה? צירוף מקרים? אני לא חושבת!)

דווקא לדעתי כתיבה למגירה מחזירה אותך למקום שבו אתה כותב כי אתה נהנה מזה ומשום סיבה אחרת. אבל אין לי מגירות בשולחן.