הלך עוד חודש
הערב הופיעה טיפת הדימום הראשונה, ואני יושבת וכותבת עם כוס יין לנחמה (בשבועיים הללו מותר). נמאס לי. נמאס שאי אפשר לתכנן שום דבר- הכל תלוי בזקיקים. החודש אני הולכת לצילום רחם והרופא שלי בחופשה- כך שאצטרך לתפוס מחר את המחליף שלו. נמאס לי- לקחתי חופש מהעבודה לשבועיים ותיכננתי למלא אותו בכל מיני דברים כיפיים כמו נסיעות עם חברות- ויהיה קשה לתאם (הזקיקים...). והכי מעצבן- בחודש שעבר ,המחשבות הופיעו לי באמצע העבודה (אני פסיכותרפיסטית).תמיד שמחתי שלא משנה מה קורה בחיים, כשאני עם מטופל אני רק איתו,ופתאום ישבתי בפגישות ומחשבותי היו נתונות לזה שעוד שעה אני צריכה ללכת למרפאת נשים, והלוואי שתגמר כבר הפגישה. (הייתי מספיק מקצועית כדי שהמטופלים לא ירגישו, אבל אני הרגשתי חרא עם זה. ועדיין מרגישה). הכי קטע- עם אורי, שנהרה בספונטניות, בכלל לא ידעתי מתי היה המחזור.עשיתי בדיקה בשבוע 7, כשהתחלתי לחשוד שאולי הבחילות אינן בגלל וירוס... ועכשיו אני יודעת בדיוק איזה יום אנחנו בחודש. מכירה היטב את המחזוריות הגופנית והנפשית : יום ראשון באסה, אח"כ התעשתות מהירה ואופטימיות, הפרייה, שבוע של תקווה ועסקים כרגיל, בערך שבוע לםני המחזור מופיעה מין תחושה בשד שמבשרת לי שהמחזור יגיע, ובכל זאת למרות הידיעה, יש אכזבה (אנדר- סטייטמנט) כשהוא מגיע. ודווקא החודש הרופא שלי היה כזה חמוד ודיבר על מעקב ההריון שהוא יעשה לי, כעל עובדה מוגמרת. הצליח להדביק אותי באופטימיות. ועכשיו.... מרגישה שאין לי עם מי לחלוק את התחושות- את חברותיי האמהות ליותר מילד אחד איני מטרידה (לכל אחת יש שק של בעיות) את חברותיי ואחותי נטולות הילדים - ממש לא מחורות לזה, הבן זוג, וגברים אחרים בחיי- הצחקתן... בקיצור מרגיש די בודד. לפחות תמיכה וירטואלית, גם משהו. אני די רגועה בחיים בסך הכל, חרף אי אלו לחצים אובייקטיביים, כך שגם העצה "תרגעי" לא מקדמת. מה עוד שהבעיה, נכון לעכשיו, היא בעיית זרע. מתי תבוא הפיה הטובה עם הבטא???
הלך עוד חודש
הערב הופיעה טיפת הדימום הראשונה, ואני יושבת וכותבת עם כוס יין לנחמה (בשבועיים הללו מותר). נמאס לי. נמאס שאי אפשר לתכנן שום דבר- הכל תלוי בזקיקים. החודש אני הולכת לצילום רחם והרופא שלי בחופשה- כך שאצטרך לתפוס מחר את המחליף שלו. נמאס לי- לקחתי חופש מהעבודה לשבועיים ותיכננתי למלא אותו בכל מיני דברים כיפיים כמו נסיעות עם חברות- ויהיה קשה לתאם (הזקיקים...). והכי מעצבן- בחודש שעבר ,המחשבות הופיעו לי באמצע העבודה (אני פסיכותרפיסטית).תמיד שמחתי שלא משנה מה קורה בחיים, כשאני עם מטופל אני רק איתו,ופתאום ישבתי בפגישות ומחשבותי היו נתונות לזה שעוד שעה אני צריכה ללכת למרפאת נשים, והלוואי שתגמר כבר הפגישה. (הייתי מספיק מקצועית כדי שהמטופלים לא ירגישו, אבל אני הרגשתי חרא עם זה. ועדיין מרגישה). הכי קטע- עם אורי, שנהרה בספונטניות, בכלל לא ידעתי מתי היה המחזור.עשיתי בדיקה בשבוע 7, כשהתחלתי לחשוד שאולי הבחילות אינן בגלל וירוס... ועכשיו אני יודעת בדיוק איזה יום אנחנו בחודש. מכירה היטב את המחזוריות הגופנית והנפשית : יום ראשון באסה, אח"כ התעשתות מהירה ואופטימיות, הפרייה, שבוע של תקווה ועסקים כרגיל, בערך שבוע לםני המחזור מופיעה מין תחושה בשד שמבשרת לי שהמחזור יגיע, ובכל זאת למרות הידיעה, יש אכזבה (אנדר- סטייטמנט) כשהוא מגיע. ודווקא החודש הרופא שלי היה כזה חמוד ודיבר על מעקב ההריון שהוא יעשה לי, כעל עובדה מוגמרת. הצליח להדביק אותי באופטימיות. ועכשיו.... מרגישה שאין לי עם מי לחלוק את התחושות- את חברותיי האמהות ליותר מילד אחד איני מטרידה (לכל אחת יש שק של בעיות) את חברותיי ואחותי נטולות הילדים - ממש לא מחורות לזה, הבן זוג, וגברים אחרים בחיי- הצחקתן... בקיצור מרגיש די בודד. לפחות תמיכה וירטואלית, גם משהו. אני די רגועה בחיים בסך הכל, חרף אי אלו לחצים אובייקטיביים, כך שגם העצה "תרגעי" לא מקדמת. מה עוד שהבעיה, נכון לעכשיו, היא בעיית זרע. מתי תבוא הפיה הטובה עם הבטא???