דביר שלי בן שנה../images/Emo213.gif../images/Emo85.gif
מתקשה להאמין ולעכל שהגוזל הקטן שלי כבר בן שנה. ילד פלא שלי יקר ואהוב. הגעת אלינו בהפתעה גמורה. זוכרת את בוקרו של חג פורים 2006, האיחור הלא כל כך מפתיע לבעלת PCO, אבל תחושת בטן שיש בפנים משהו. שהפעם האיחור לא סתם. ובכל זאת לקח לי כמעט 3 שבועות לבדוק. ובבוקרו של חג פורים עשיתי את הבדיקה. אבא שלך חיכה בחדר וגם הוא הרגיש. ואז שני פסים חזקים ובוהקים, כאלו שלא מתפרשים לשני כיוונים. חד וחלק. את בהריון. למחרת בטא מעל 1000. העיניים רואות השכל מבין אבל הלב מתפוצף ומסרב להפנים. אנחנו בהריון ספונטאני. בלי דיכוי לפני, בלי אגדת צילום רחם, בלי כלום. ב-ה-ר-י-ו-ן. והפעם בלי בחילות, בלי הקאות, בלי דימומים מיותרים, אבל עם קושי עצום. נפשי. סוד כמוס, וסבתא גוססת, אבא עצוב מחד וקורן מאידך. ואני מאבדת את סבתי היחידה והאהובה. בערב שישי אחד, אני בשבוע 10 והיא הולכת לה לעולמה. ואני מספידה כשיד אחת אוחזת בהספד והשניה בבטן המתהווה מתחת למעיל. ואתה פועם. מתחיל את החיים שהיא סיימה. סגירת מעגל. ואתה ילד עם אופי מהרגע הראשון. הגעת ספונטאני והחלטת להראות שאת המילה האחרונה אתה תגיד. הריון תענוג, מאחלת כזה לכולן. אבל מה - מסרב להסתיים. מגיע תל"מ, עובר תל"מ, ולידה איין. נגמר שבוע 41, נגמר שבוע 42, ולידה אין. אתה עקשן. ילד יקר שלי. אז מה לעשות. ביום ראשון, כ"ט מרחשוון תשנ"ו, 19.11.2006, בשעה 20:00 לאחר עיכובים רבים נכנסים לחדר ניתוח. בשעה 20:30 בדיוק נשלפת החוצה. ילד. לא תינוק. 4.350 ק"ג פרוסים על פני 54 ס"מ. ילד שלי. יפה שלי. חוויה מתקנת שלי. מריח כל כך מתוק. טעים. הבן שלי.
מתקשה להאמין ולעכל שהגוזל הקטן שלי כבר בן שנה. ילד פלא שלי יקר ואהוב. הגעת אלינו בהפתעה גמורה. זוכרת את בוקרו של חג פורים 2006, האיחור הלא כל כך מפתיע לבעלת PCO, אבל תחושת בטן שיש בפנים משהו. שהפעם האיחור לא סתם. ובכל זאת לקח לי כמעט 3 שבועות לבדוק. ובבוקרו של חג פורים עשיתי את הבדיקה. אבא שלך חיכה בחדר וגם הוא הרגיש. ואז שני פסים חזקים ובוהקים, כאלו שלא מתפרשים לשני כיוונים. חד וחלק. את בהריון. למחרת בטא מעל 1000. העיניים רואות השכל מבין אבל הלב מתפוצף ומסרב להפנים. אנחנו בהריון ספונטאני. בלי דיכוי לפני, בלי אגדת צילום רחם, בלי כלום. ב-ה-ר-י-ו-ן. והפעם בלי בחילות, בלי הקאות, בלי דימומים מיותרים, אבל עם קושי עצום. נפשי. סוד כמוס, וסבתא גוססת, אבא עצוב מחד וקורן מאידך. ואני מאבדת את סבתי היחידה והאהובה. בערב שישי אחד, אני בשבוע 10 והיא הולכת לה לעולמה. ואני מספידה כשיד אחת אוחזת בהספד והשניה בבטן המתהווה מתחת למעיל. ואתה פועם. מתחיל את החיים שהיא סיימה. סגירת מעגל. ואתה ילד עם אופי מהרגע הראשון. הגעת ספונטאני והחלטת להראות שאת המילה האחרונה אתה תגיד. הריון תענוג, מאחלת כזה לכולן. אבל מה - מסרב להסתיים. מגיע תל"מ, עובר תל"מ, ולידה איין. נגמר שבוע 41, נגמר שבוע 42, ולידה אין. אתה עקשן. ילד יקר שלי. אז מה לעשות. ביום ראשון, כ"ט מרחשוון תשנ"ו, 19.11.2006, בשעה 20:00 לאחר עיכובים רבים נכנסים לחדר ניתוח. בשעה 20:30 בדיוק נשלפת החוצה. ילד. לא תינוק. 4.350 ק"ג פרוסים על פני 54 ס"מ. ילד שלי. יפה שלי. חוויה מתקנת שלי. מריח כל כך מתוק. טעים. הבן שלי.
