דברים שאני הולכת להגיד עליו,
עוד מעט, במסיבת הפתעה בכיתה: מה מספרים על XXX? שכפי שאתם יודעים הוא מתבטא בעל פה בלי בעיות, ורהוט, ואפילו לפעמים בלי חשבון... שהרבה שנים היתה התנגשות בין ההתבטאות בעל פה ובין ההתבטאות בכתב, שגרמה לקשיים, הפסקות שרובן מוקדשות לנסיונות להספיק להעתיק מהלוח, ימים של מחלה שילד שצריך היה להעביר את השעורים ידע שזה יקח זמן ממושך, והשנה זה הסתדר, בזכות ראיה שונה של דברים, בזכות זה שהוא לימד אותי על מה להתבונן, שהוא ילד שרואה בכל דבר משחק משגע, עוד מהיותו תינוק, רך בשנים, המציא משחקים שונים, ערבב ביניהם, עשה מהמספרים עוד משחק להנות ממנו, שלא לדבר על אלו שבמחשב, שלא לדבר על האותיות, ועל כמה אפשר לדעת בזכותן. וקורא כל מה שיש, ספרי קריאה, וחוברות של פיזיקה, ספרי מתמטיקה, וקטעים בעיתון, הכל בכל מכל. ילדים כאלו, דרכם שהם סקרנים מאד, דרכם שמאגר השאלות שלהם הוא בלתי נדלה, וככאלה, מתישים לפעמים, מראים כמה לפעמים למבוגרים אין את התשובות הנכונות לכל השאלות, מראים גם לנו להורים, שעוד כל כך הרבה אנחנו לא יודעים, שעוד כל כך הרבה אנחנו צריכים ללמוד, וזו זכות גדולה ליישם את הפסוק מכל תלמידי השכלתי, וזו זכות גדולה ללמוד גם מהילד הפרטי שלך, שלי. XXX הוא בן זקונים, הפער בינו ובין אחיו הגדול הוא 20 שנה בדיוק, הפער בינו ובין אחותו הגדולה הוא 17 שנה. ילד בתוך עולם של מבוגרים, ילד שעוד כשהיה בן 5 אמר לי: זה לא כיף, עם 2 אבאהים ושתי אמהות וכולם אומרים לי מה לעשות. ילד כזה, צריך לפתח כלים מאד חסונים להתמודד עם הסביבה, ולא תמיד הכלים האלו, מתאימים גם להתמודדות עם חברת בני גילו. על כך רוצה אני להתנצל בשמו. לפעמים נאמרים דברים שקשה להתמודד איתם בגיל כזה. וזה פוגע. ומה אני מאחלת לו... שימצא את דרכו, שתעבור בשלום תקופת ההתבגרות שעושה אותנו קצת שואלים שאלות, קצת מחפשים את המקום שלנו בעולם, קצת בודקים איפה אנחנו ואיך אנחנו נראים יחסית לאחרים שבסביבה הקרובה, וקצת מחפשים כיוונים, דרכים, אורות בצידי הדרך או במהלכה, וזה גורם למצבי רוח, לפעמים שמחים, לפעמים עצובים, ומאחלת שאחרי כל התהליך הזה, ואחרי שיהיה לנו כל התשובות שהצלחנו לאגור, נמשיך ונהיה בני אדם, רגישים לאחרים, רגישים לעצמנו, חושבים, מרגישים, לומדים בכל רגע... ועוד מלא דברים שחושבת עליו, היום, בכל שעה ובכל נשימה, ולא מספרת לאף אחד.... הרגשתי צורך לשתף
עוד מעט, במסיבת הפתעה בכיתה: מה מספרים על XXX? שכפי שאתם יודעים הוא מתבטא בעל פה בלי בעיות, ורהוט, ואפילו לפעמים בלי חשבון... שהרבה שנים היתה התנגשות בין ההתבטאות בעל פה ובין ההתבטאות בכתב, שגרמה לקשיים, הפסקות שרובן מוקדשות לנסיונות להספיק להעתיק מהלוח, ימים של מחלה שילד שצריך היה להעביר את השעורים ידע שזה יקח זמן ממושך, והשנה זה הסתדר, בזכות ראיה שונה של דברים, בזכות זה שהוא לימד אותי על מה להתבונן, שהוא ילד שרואה בכל דבר משחק משגע, עוד מהיותו תינוק, רך בשנים, המציא משחקים שונים, ערבב ביניהם, עשה מהמספרים עוד משחק להנות ממנו, שלא לדבר על אלו שבמחשב, שלא לדבר על האותיות, ועל כמה אפשר לדעת בזכותן. וקורא כל מה שיש, ספרי קריאה, וחוברות של פיזיקה, ספרי מתמטיקה, וקטעים בעיתון, הכל בכל מכל. ילדים כאלו, דרכם שהם סקרנים מאד, דרכם שמאגר השאלות שלהם הוא בלתי נדלה, וככאלה, מתישים לפעמים, מראים כמה לפעמים למבוגרים אין את התשובות הנכונות לכל השאלות, מראים גם לנו להורים, שעוד כל כך הרבה אנחנו לא יודעים, שעוד כל כך הרבה אנחנו צריכים ללמוד, וזו זכות גדולה ליישם את הפסוק מכל תלמידי השכלתי, וזו זכות גדולה ללמוד גם מהילד הפרטי שלך, שלי. XXX הוא בן זקונים, הפער בינו ובין אחיו הגדול הוא 20 שנה בדיוק, הפער בינו ובין אחותו הגדולה הוא 17 שנה. ילד בתוך עולם של מבוגרים, ילד שעוד כשהיה בן 5 אמר לי: זה לא כיף, עם 2 אבאהים ושתי אמהות וכולם אומרים לי מה לעשות. ילד כזה, צריך לפתח כלים מאד חסונים להתמודד עם הסביבה, ולא תמיד הכלים האלו, מתאימים גם להתמודדות עם חברת בני גילו. על כך רוצה אני להתנצל בשמו. לפעמים נאמרים דברים שקשה להתמודד איתם בגיל כזה. וזה פוגע. ומה אני מאחלת לו... שימצא את דרכו, שתעבור בשלום תקופת ההתבגרות שעושה אותנו קצת שואלים שאלות, קצת מחפשים את המקום שלנו בעולם, קצת בודקים איפה אנחנו ואיך אנחנו נראים יחסית לאחרים שבסביבה הקרובה, וקצת מחפשים כיוונים, דרכים, אורות בצידי הדרך או במהלכה, וזה גורם למצבי רוח, לפעמים שמחים, לפעמים עצובים, ומאחלת שאחרי כל התהליך הזה, ואחרי שיהיה לנו כל התשובות שהצלחנו לאגור, נמשיך ונהיה בני אדם, רגישים לאחרים, רגישים לעצמנו, חושבים, מרגישים, לומדים בכל רגע... ועוד מלא דברים שחושבת עליו, היום, בכל שעה ובכל נשימה, ולא מספרת לאף אחד.... הרגשתי צורך לשתף