ילדה עם מצפון
New member
דברים שאני רוצה ודברים שאני לא רוצה
עברתי השנה בית ספר. ולא רציתי לעבור.. עשיתי את זה בעיקר בגלל שאמא שלי כל הזמן שיכנעה אותי לעבור (כי היא למדה שם, וכל שאר בנות המשפחה למדו, וכי זה בית הספר שנחשב לטוב ביותר), וגרמה לי לנקיפות מצפון על שאני לומדת בבית=ספר "בכלל לא משהו". עכשיו... בבית-הספר הקודם שלי היו לי מלא חברות, והצלחתי בלימודים. הרמה שם ממש לא נמוכה יותר מבחינה לימודית, ואת המורים שם שנאתי, אני מודה. בכל אופן. ניסיתי להתקבל לשם שנה שעברה, ממש ברגע האחרון, והתקבלתי. עברתי לכאן אחרי שנה של גיבוש. כלומר הם התחילו בכיתה ט', ואילו אני הצטרפתי בי'. אני מאוד לא נהנית פה. נכון, יש לי חברות, חמודות... אבל המקום הזה. אני שונאת אותו. ואני נורא מתגעגעת לביה"ס הקודם שלי... כי היה לי שם את המקום שלי, אהבתי את כולם, היו לי המון חברות, יצאנו פול ביחד, הם היו בנות נורא-נורא חמודות. נחמדות. שא-ש-כ-ר-ה באות לדבר עם בנות ועוזרות להם להיכנס לחברה. אני לא ילדה חלשה בכלל. אני לא צריכה ש"יעזרו" לי להיכנס. כשאני במצברוח נורמלי, כשאני עצמי, אני הכי היפראקטיבית ומצחיקה והכי כיף לי וכיף בכלל! אני כאילו לא חושבת על כלום. פשוט נהנית. וכידוע- כשאתה נהנה, אתה גם מצליח בלימודים. הכל הולך. כאשר עברתי לביה"ס הזה, קודם כל- אני יהיתי צריכה לפלס לי את הדרך, קיבלו אותי בצורה לא נחמדה (וזה לא משו אישי. חשבתי שזה אישי- והבהירו לי שפשוט ככה הם. סנוביות-סגורות שכאלה). גם המורים לא עושים שום מאמץ לעזור לי להכינס. כל הזמן כועסים עליי פה, כי אני אמורה להיות ב-5 יחידות ותמיד הייתי טובה, ואיכשהו הם שנה שעברה למדו חומר אחר אז אני צריכה לרדת ל-4 והמורה משפילה אותי כל הזמן.. קיצר... סמטוחה.. שום דבר פה כמעט לא נחמד. חוץ מהצחוקים עם חברות שלי (ואת זה יש לי בשפע בכל מקום, אני לא צריכה את ביה"ס הזה דווקא), וזה שאני יכולה להגיד "אני לומדת ב-X" וכבר זה עושה לי סטיגמה טובה אצל אנשים. אני כ"כ רוצה להיות עם חברות שלי, בלימודים שתמיד הייתי בעניינים. הצחוקים, זה שהייתי חזקה שם וכולם הכירו אותי, כולל המורים. למגמת המוזיקה שלי.... לאיזור שאני מכירה... לכיף ולצחוקים!! ואני כבר מייואשת.. כי בכלל לא עברתי בשבילי.. ואיכשהו כל פעם שאני עושה משהו בשביל ההורים שלי, אני לא נהנית ולא עושה את המקסימום שלי. אני לא מתחברת. ואיכשהו- כל פעם שאני נמצאת עם אנשים שכיף לי איתם ומקומות שכיף לי בהם, והכי טוב לי בהם, זה לא מספיק טוב בשביל ההורים שלי.. אני לא כמותם. אני לא מחפשת את המקום הכי "היי סוסייטי" (*חברה גבוהה*) אני לא מחפשת את החברים הכי "איכותיים" (יש לי המון חברים איכותיים, הכוונה במקרה הזה היא ל-סנובים) ואני לא מחפשת את המקום הכי "אמריקאי שיש".. אני בסה"כ רוצה בחזרה את החברות שלי, ואת החיים הקודמים שהיו לי. כי עכשיו.. אני מתכסחת פה עם כל המורים, נמצאת רק עם ה-10 חברות שלי, ומבריזה כל יום קצת כדי לפגוש את האנשים שאני באמת אוהבת.... כי אני לא מתאימה לפה. ההורים שלי לא מבינים... שאני אחרת מהם. אני לא חושבת שאני פחות איכותית (אם יורשה לי לומר) פשוט יש בתוכי המון אנרגיות, המון דברים שמצחיקים אותי, אני "אמושונלית" כזאת... היפרית.. וקשה לי להיות במקום קר ומופנם ומסוגר שאי-אפשר להשתחרר בו. זה לא כי אני מחפשת אנשים "פחות על-רמה", אני פשוט רוצה להיות איפה שכיף לי.. ופשוט אני דפקתי לעצמי את ה-3 שנים הבאות, ואף אחד לא מבין אותי!! למה כולם כל הזמן מחליטים מה הכי טוב בשבילי? אני לא אמורה לדעת את זה הכי טוב? ולמה כשאני כבר כן מחליטה, זה לא מספיק טוב בשבילם, ואני צריכה להרגיש רע שזו הבחירה שלי.. נמאס לי! נכון שאני רק בת 15 והם ההורים שלי ויש להם את הזכות המלאה להגיד לי מה לעושת, אבל תמיד זה יוצא בסוף לא מה שאני רוצה! אלה החיים שלי, ואני צריכה לעשות מה שטוב לי ולא מה שטוב לאחרים.. סליחה על החפירה... =/
עברתי השנה בית ספר. ולא רציתי לעבור.. עשיתי את זה בעיקר בגלל שאמא שלי כל הזמן שיכנעה אותי לעבור (כי היא למדה שם, וכל שאר בנות המשפחה למדו, וכי זה בית הספר שנחשב לטוב ביותר), וגרמה לי לנקיפות מצפון על שאני לומדת בבית=ספר "בכלל לא משהו". עכשיו... בבית-הספר הקודם שלי היו לי מלא חברות, והצלחתי בלימודים. הרמה שם ממש לא נמוכה יותר מבחינה לימודית, ואת המורים שם שנאתי, אני מודה. בכל אופן. ניסיתי להתקבל לשם שנה שעברה, ממש ברגע האחרון, והתקבלתי. עברתי לכאן אחרי שנה של גיבוש. כלומר הם התחילו בכיתה ט', ואילו אני הצטרפתי בי'. אני מאוד לא נהנית פה. נכון, יש לי חברות, חמודות... אבל המקום הזה. אני שונאת אותו. ואני נורא מתגעגעת לביה"ס הקודם שלי... כי היה לי שם את המקום שלי, אהבתי את כולם, היו לי המון חברות, יצאנו פול ביחד, הם היו בנות נורא-נורא חמודות. נחמדות. שא-ש-כ-ר-ה באות לדבר עם בנות ועוזרות להם להיכנס לחברה. אני לא ילדה חלשה בכלל. אני לא צריכה ש"יעזרו" לי להיכנס. כשאני במצברוח נורמלי, כשאני עצמי, אני הכי היפראקטיבית ומצחיקה והכי כיף לי וכיף בכלל! אני כאילו לא חושבת על כלום. פשוט נהנית. וכידוע- כשאתה נהנה, אתה גם מצליח בלימודים. הכל הולך. כאשר עברתי לביה"ס הזה, קודם כל- אני יהיתי צריכה לפלס לי את הדרך, קיבלו אותי בצורה לא נחמדה (וזה לא משו אישי. חשבתי שזה אישי- והבהירו לי שפשוט ככה הם. סנוביות-סגורות שכאלה). גם המורים לא עושים שום מאמץ לעזור לי להכינס. כל הזמן כועסים עליי פה, כי אני אמורה להיות ב-5 יחידות ותמיד הייתי טובה, ואיכשהו הם שנה שעברה למדו חומר אחר אז אני צריכה לרדת ל-4 והמורה משפילה אותי כל הזמן.. קיצר... סמטוחה.. שום דבר פה כמעט לא נחמד. חוץ מהצחוקים עם חברות שלי (ואת זה יש לי בשפע בכל מקום, אני לא צריכה את ביה"ס הזה דווקא), וזה שאני יכולה להגיד "אני לומדת ב-X" וכבר זה עושה לי סטיגמה טובה אצל אנשים. אני כ"כ רוצה להיות עם חברות שלי, בלימודים שתמיד הייתי בעניינים. הצחוקים, זה שהייתי חזקה שם וכולם הכירו אותי, כולל המורים. למגמת המוזיקה שלי.... לאיזור שאני מכירה... לכיף ולצחוקים!! ואני כבר מייואשת.. כי בכלל לא עברתי בשבילי.. ואיכשהו כל פעם שאני עושה משהו בשביל ההורים שלי, אני לא נהנית ולא עושה את המקסימום שלי. אני לא מתחברת. ואיכשהו- כל פעם שאני נמצאת עם אנשים שכיף לי איתם ומקומות שכיף לי בהם, והכי טוב לי בהם, זה לא מספיק טוב בשביל ההורים שלי.. אני לא כמותם. אני לא מחפשת את המקום הכי "היי סוסייטי" (*חברה גבוהה*) אני לא מחפשת את החברים הכי "איכותיים" (יש לי המון חברים איכותיים, הכוונה במקרה הזה היא ל-סנובים) ואני לא מחפשת את המקום הכי "אמריקאי שיש".. אני בסה"כ רוצה בחזרה את החברות שלי, ואת החיים הקודמים שהיו לי. כי עכשיו.. אני מתכסחת פה עם כל המורים, נמצאת רק עם ה-10 חברות שלי, ומבריזה כל יום קצת כדי לפגוש את האנשים שאני באמת אוהבת.... כי אני לא מתאימה לפה. ההורים שלי לא מבינים... שאני אחרת מהם. אני לא חושבת שאני פחות איכותית (אם יורשה לי לומר) פשוט יש בתוכי המון אנרגיות, המון דברים שמצחיקים אותי, אני "אמושונלית" כזאת... היפרית.. וקשה לי להיות במקום קר ומופנם ומסוגר שאי-אפשר להשתחרר בו. זה לא כי אני מחפשת אנשים "פחות על-רמה", אני פשוט רוצה להיות איפה שכיף לי.. ופשוט אני דפקתי לעצמי את ה-3 שנים הבאות, ואף אחד לא מבין אותי!! למה כולם כל הזמן מחליטים מה הכי טוב בשבילי? אני לא אמורה לדעת את זה הכי טוב? ולמה כשאני כבר כן מחליטה, זה לא מספיק טוב בשבילם, ואני צריכה להרגיש רע שזו הבחירה שלי.. נמאס לי! נכון שאני רק בת 15 והם ההורים שלי ויש להם את הזכות המלאה להגיד לי מה לעושת, אבל תמיד זה יוצא בסוף לא מה שאני רוצה! אלה החיים שלי, ואני צריכה לעשות מה שטוב לי ולא מה שטוב לאחרים.. סליחה על החפירה... =/
