דברים שהיה צריך להגיד לי ביום שהילד אובחן
מה היה לנו עד עכשיו: הילד שלך היה רוצה שתדע הילד שלך היה רוצה להגיד לך, שהוא אוהב אותך מאד, תלוי בך וזקוק לך, גם אם קשה לו כרגע להראות את זה הילד שלך היה רוצה להגיד לך שהוא קודם כל ילד. כל מה שילדים צריכים גם הוא צריך. הוא צריך הרבה זמן לשחק, להיות עם עצמו, להיות עם אחרים. הילד שלך היה רוצה להגיד לך שאין לא רוצה, יש לא יכול. אם הוא לא עושה משהו, זה כמעט תמיד בגלל שיש משהו פנימי או חיצוני שהופך את זה לבלתי אפשרי. הילד שלך היה רוצה להגיד לך שזה שהוא לא יכול לדבר, לא אומר שאין לו מה להגיד. זה לא התנהגותי - זה רפואי יש סכוי גבוה שלילד שלך כואב משהו. אם הילד לוחץ את הבטן כנגד רהיטים או נשען עליה יש לו בעיות עיכול שגורמות לכאבי בטן קשים. ילדים ש"מתנגדים לשנוי" שונאים שמזיזים אותם, מגיבים חזק לקולות רמים או לתזוזה חזקה וכו', לעיתים קרובות סובלים ממיגרנה. ילדים שדופקים את הראש ברצפה או בקיר סובלים לעיתים קרובות מכאבי שיניים או ראש. ילדים שמכים על הפנים עם הידים סובלים לעיתים קרובות מבעיות סינוסים. ילדים שהולכים על קצות האצבעות לעיתים קרובות סובלים מעצירות וכאבים אחרים במעי הגס. כאמור, זה שהילד לא יכול לדבר זה לא אומר שאין לו מה להגיד. זה בעצם אותו דבר עוד דבר שכדאי שהייתי יודע, זה שלגדל ילד אוטיסט הרבה יותר דומה לתהליך הגידול של ילד NT מאשר שיערתי לעצמי. השנתיים הראשונות שאחרי האבחון של יותם היו הקשות בחיי. מעל הכל רבץ ענן שחור של הרגשה קשה וכבדה של אסון, פגיעה והחמצה. במבט לאחור אני חושב שהתחושות הקשות שלי נבעו קודם כל ומעל לכל מניפוץ החלומות שלי. אני חלמתי על עתיד מפואר לילד המוצלח שלי שבו הוא יהיה זמר ואמן מפורסם, מדען, אסטרונאט, איש משפחה למופת וכל זאת אחרי קרירה מצליחה בתחום הספורט. האכזבה שחשתי, החרדה לעתידו של הילד... קשה לי להסביר, אבל אתם שקוראים אותי יודעים בדיוק מה עבר עלי. אז הנה משהו שלמדתי בינתיים - כל הילדים הם אכזבה איומה להוריהם. טוב, כמעט כולם. אבא שלי מאוכזב קשות מאיך שיצאתי. כל ההורים שאני מכיר מתאכזבים מהילדים שלהם בשלב זה או אחר. הילד לא נהיה אסטרונאוט, מדען, זמר ואומן מפורסם. רובם הגדול לא הופכים להיות אנשי משפחה למופת ויש הרבה פחות אנשים נחמדים בעולם ממה שיש אנטיפתים, סוצימטים, פלגייטים, פלגמטים, חרייאטים, פיראטים ופוליטיקאים. להפתעתי, כשיכולתי סוף סוף להסתכל בילד שיש לי, ולא בילד שחלמתי שיהיה לי, גיליתי שיותם הוא תענוג של ילד. הוא ילד שמח מאד, הוא רח ונעים ויש לו ריח טוב מהשיער. יש לו חיוך מקסים, צחוק מתגלגל, עיניים חומות ויפיפיות, גומות חן. הוא שמח לשתף פעולה. הוא אומן קטן שכל הזמן יוצר, מצייר, צובע, מפסל, מבשל. הוא אוהב מוסיקה והגירסה המצחיקה שלו לWE WILL ROCK YOU היא בלי שום ספק גירסה לא כל כך חשובה אבל מאד מאד חמודה בהיסטוריה של מוזיקת הרוק. אז אם לסכם במשפט אחד - אל תתנו למה שהילד שלכם הוא לא להפריע לכם לראות את כל מה שהילד שלכם הוא כן
מה היה לנו עד עכשיו: הילד שלך היה רוצה שתדע הילד שלך היה רוצה להגיד לך, שהוא אוהב אותך מאד, תלוי בך וזקוק לך, גם אם קשה לו כרגע להראות את זה הילד שלך היה רוצה להגיד לך שהוא קודם כל ילד. כל מה שילדים צריכים גם הוא צריך. הוא צריך הרבה זמן לשחק, להיות עם עצמו, להיות עם אחרים. הילד שלך היה רוצה להגיד לך שאין לא רוצה, יש לא יכול. אם הוא לא עושה משהו, זה כמעט תמיד בגלל שיש משהו פנימי או חיצוני שהופך את זה לבלתי אפשרי. הילד שלך היה רוצה להגיד לך שזה שהוא לא יכול לדבר, לא אומר שאין לו מה להגיד. זה לא התנהגותי - זה רפואי יש סכוי גבוה שלילד שלך כואב משהו. אם הילד לוחץ את הבטן כנגד רהיטים או נשען עליה יש לו בעיות עיכול שגורמות לכאבי בטן קשים. ילדים ש"מתנגדים לשנוי" שונאים שמזיזים אותם, מגיבים חזק לקולות רמים או לתזוזה חזקה וכו', לעיתים קרובות סובלים ממיגרנה. ילדים שדופקים את הראש ברצפה או בקיר סובלים לעיתים קרובות מכאבי שיניים או ראש. ילדים שמכים על הפנים עם הידים סובלים לעיתים קרובות מבעיות סינוסים. ילדים שהולכים על קצות האצבעות לעיתים קרובות סובלים מעצירות וכאבים אחרים במעי הגס. כאמור, זה שהילד לא יכול לדבר זה לא אומר שאין לו מה להגיד. זה בעצם אותו דבר עוד דבר שכדאי שהייתי יודע, זה שלגדל ילד אוטיסט הרבה יותר דומה לתהליך הגידול של ילד NT מאשר שיערתי לעצמי. השנתיים הראשונות שאחרי האבחון של יותם היו הקשות בחיי. מעל הכל רבץ ענן שחור של הרגשה קשה וכבדה של אסון, פגיעה והחמצה. במבט לאחור אני חושב שהתחושות הקשות שלי נבעו קודם כל ומעל לכל מניפוץ החלומות שלי. אני חלמתי על עתיד מפואר לילד המוצלח שלי שבו הוא יהיה זמר ואמן מפורסם, מדען, אסטרונאט, איש משפחה למופת וכל זאת אחרי קרירה מצליחה בתחום הספורט. האכזבה שחשתי, החרדה לעתידו של הילד... קשה לי להסביר, אבל אתם שקוראים אותי יודעים בדיוק מה עבר עלי. אז הנה משהו שלמדתי בינתיים - כל הילדים הם אכזבה איומה להוריהם. טוב, כמעט כולם. אבא שלי מאוכזב קשות מאיך שיצאתי. כל ההורים שאני מכיר מתאכזבים מהילדים שלהם בשלב זה או אחר. הילד לא נהיה אסטרונאוט, מדען, זמר ואומן מפורסם. רובם הגדול לא הופכים להיות אנשי משפחה למופת ויש הרבה פחות אנשים נחמדים בעולם ממה שיש אנטיפתים, סוצימטים, פלגייטים, פלגמטים, חרייאטים, פיראטים ופוליטיקאים. להפתעתי, כשיכולתי סוף סוף להסתכל בילד שיש לי, ולא בילד שחלמתי שיהיה לי, גיליתי שיותם הוא תענוג של ילד. הוא ילד שמח מאד, הוא רח ונעים ויש לו ריח טוב מהשיער. יש לו חיוך מקסים, צחוק מתגלגל, עיניים חומות ויפיפיות, גומות חן. הוא שמח לשתף פעולה. הוא אומן קטן שכל הזמן יוצר, מצייר, צובע, מפסל, מבשל. הוא אוהב מוסיקה והגירסה המצחיקה שלו לWE WILL ROCK YOU היא בלי שום ספק גירסה לא כל כך חשובה אבל מאד מאד חמודה בהיסטוריה של מוזיקת הרוק. אז אם לסכם במשפט אחד - אל תתנו למה שהילד שלכם הוא לא להפריע לכם לראות את כל מה שהילד שלכם הוא כן
