דברים שכתבתי לפני כשנה
באחת המשמרות הראשונות שנערכות אחת לשבועיים מול בית רוה"מ, כבר יותר משנה, נשא דברים אורי אהרנפלד, שהיה בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. בשבוע לאחר מכן כתבתי את הדברים הבאים. האמת שקצת החכמתי מאז, והיום הייתי מנסח חלק מהדברים אחרת, אך אביא את הדברים (כמעט) כלשונם במקור : אני רוצה לכתוב משהו עבור אודי אלדד וגלעד. אני לא קרוב משפחה של אף אחד מהם, גם לא ידיד או מכר של מישהו מהם. מעולם גם לא הייתי בשבי. את הדברים אני רוצה לכתוב בתור אזרח במדינת ישראל, שכמו כולם שרת בצבא, ומשרת במילואים. ואבא לשני בנים. את הדברים אני כותב גם מתוך אינטרס אישי: אני רוצה לדעת שכשאני משרת במילואים, או שכשיגיע הזמן שהבנים שלי יתגייסו לצבא- שיש מי שעומד מאחורינו. האם יש מישהו שעומד מאחורי אודי אלדד וגלעד? הם שלושתם נחטפו בעת מילוי תפקידם, בזמן ששמרו עלינו כדי שנוכל לישון בשקט. והם עדיין בשבי. והחיים שלנו ממשיכים! כיצד ייתכן הדבר? כיצד לא קם אף אחד וצועק: "תעצרו את הכל. תסגרו את בתי הקולנוע, את התאטראות, את המסעדות, את בתי הקפה, את המתנסים, את החנויות, את בתי הספר והאוניברסיטאות. אף אחד לא הולך לעבודה, לא לים, לא לבריכה, לא לטיולים ולא לבילויים. כולנו שובתים. המדינה כולה בשביתה אחת גדולה עד שהם חוזרים הביתה." כשמישהו -חס וחלילה- נהרג בפעילות מבצעית או בתאונת אימונים או בתאונת דרכים- אז המשפחה, החברים והמכרים מתאבלים שבוע, חודש, שנה, והחיים ממשיכים. כי כבר אין מה לעשות. אך כיצד החיים יכולים להימשך כשחיילים שלנו עדיין בשבי? אני מרגיש שאני רוצה לשרוף צמיגים, לחסום כבישים, לעצור אנשים ברחוב, ואף להכנס לבתיהם, לאחוז אותם בכתפיים, לנער אותם חזק חזק ולצעוק: "יש לנו חיילים בשבי. איך אתה יכול להמשיך בשגרת חייך? איך אתה בכלל ישן בלילה?" בערב פסח האחרון הלכתי למכולת מספר שעות לפני כניסת החג, ושוחחתי מעט עם המוכרת. סיפרתי לה כיצד קראתי בבוקר בעיתון, בעיניים מלאות דמעות, על משפחתו של גלעד שליט שעומדת לחגוג את החג בפעם הראשונה בלי גלעד. המשפחה מתכוונת לשבת בבית ולחכות לו שיחזור. "כמה זה קשה להם בטח."- היא אמרה. "כן,"- עניתי- "ניסיתי לחשוב כאילו זה הבן שלי שנחטף." "אסור לחשוב ככה."- היא אמרה- "אסור..." היא טועה. רק ככה צריך לחשוב. מי שרוצה לדעת כיצד המשפחות של החטופים מרגישות- שיחשוב כאילו זה הבן שלו שנחטף, ומה הוא היה מצפה מהמדינה ומאזרחיה שיעשו במקרה כזה. ומי שרוצה לדעת כיצד מרגיש כנראה כל אחד מהחטופים- שיפתח את אתר 'ערים בלילה' של חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, ויקרא את הסיפורים והעדויות מהשבי. ישנם אנשים טובים, טובים מאוד, שעוזרים לזולת לפנים משורת הדין. יש מהם אשר מתנדבים בבתי אבות לעזור לקשישים, יש שמתנדבים למשמר האזרחי, יש העוזרים לילדים שנולדו עם בעיות למיניהן, מתנדבים בעמותות שונות ובאירגונים שונים, יש התורמים למלחמה במחלות שונות, לאנשים במצוקה, ולמשפחות נזקקות. לכל אחד מהאנשים הטובים האלו יש את ה'דבר' שלו, שבעזרתו הוא מראה איכפתיות וטוב-לב. אבל זה שאיכפת לי מהחטופים,זה שתלוי ממרפסת ביתי דגל, על העגלה של התינוק שלי מתנוסס דגלון, וזה שאני מחלק לאנשים סטיקרים ודגלונים, כולם עם התמונות של אודי אלדד וגלעד- זה לא ה'דבר' שלי. זה של כולנו. זה לא הופך אותי לאדם טוב. גם מעבר ל'פטריוטיות', 'אהבת המולדת' או 'כל ישראל חברים'. אלו הן מילים גדולות מדי. הענין הוא הרבה יותר פשוט. אנחנו שלחנו אותם לשמור עלינו, והם הלכו למשימה בידיעה שאנחנו נהיה מאחוריהם. זוהי חובה מוסרית בסיסית של כל אחד מאיתנו לעשות הכל כדי שיחזרו. נראה שגם אם בסופו של דבר הם יחזרו בריאים ושלמים בגופם- תהיה להם טראומה נפשית קשה מאוד שכנראה תלווה אותם כל ימי חייהם. ככל שעובר הזמן- כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה שהם בשבי- מעמיקים את הצלקת יותר ויותר. אורי אהרנפלד, שהיה בשבי המצרי במלחמת יום כיפור אומר שלקרוא להם 'חטופים' זוהי הפחתה בחומרת המצב. אודי גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט הם שבויים. יש המון דעות מה 'צריך' לעשות. יש מי שאומר שצריך להילחם בחמאס, בחיזבאללה ואף בסוריה בכוחות גדולים עד שהשבויים יחזרו. יש מי שאומר שצריך להסכים לחילופי שבויים. מה שכולם מסכימים, ה'קונצנזוס', זה שמשהו 'צריך' לעשות. יש מי שמפיל את הדבר על הממשלה, וכך פוטר את עצמו. שמעתי אנשים אומרים- "הממשלה אדישה." גם אם הדבר נכון- הממשלה היא זו שמייצגת אותנו. פוליטיקאים, כבר מזמן, פועלים על פי דעת קהל. אם כולנו, אבל כולנו, נראה סולידריות ואיכפתיות כלפי השבויים, ונראה שהחיים שלנו לא יכולים להימשך כל עוד הם בשבי- אז המדינה תעשה הכל בשביל שהם יחזרו. אם נשאר אדישים אז אודי אלדד וגלעד- שנמצאים כבר זמן ארוך ארוך בשבי- יישארו בשבי, ויירקבו שם, באשמתנו. אני חוזר ואומר- הם היו בפעילות מבצעית שאנחנו שלחנו אותם לעשות, הם נפלו בשבי והם עדיין בשבי. זה לא יכול להיות 'חלק מהחיים' והחיים לא 'ממשיכים'. לא ייתכן. אל תתנו לאדישות להרוג אותם!
באחת המשמרות הראשונות שנערכות אחת לשבועיים מול בית רוה"מ, כבר יותר משנה, נשא דברים אורי אהרנפלד, שהיה בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. בשבוע לאחר מכן כתבתי את הדברים הבאים. האמת שקצת החכמתי מאז, והיום הייתי מנסח חלק מהדברים אחרת, אך אביא את הדברים (כמעט) כלשונם במקור : אני רוצה לכתוב משהו עבור אודי אלדד וגלעד. אני לא קרוב משפחה של אף אחד מהם, גם לא ידיד או מכר של מישהו מהם. מעולם גם לא הייתי בשבי. את הדברים אני רוצה לכתוב בתור אזרח במדינת ישראל, שכמו כולם שרת בצבא, ומשרת במילואים. ואבא לשני בנים. את הדברים אני כותב גם מתוך אינטרס אישי: אני רוצה לדעת שכשאני משרת במילואים, או שכשיגיע הזמן שהבנים שלי יתגייסו לצבא- שיש מי שעומד מאחורינו. האם יש מישהו שעומד מאחורי אודי אלדד וגלעד? הם שלושתם נחטפו בעת מילוי תפקידם, בזמן ששמרו עלינו כדי שנוכל לישון בשקט. והם עדיין בשבי. והחיים שלנו ממשיכים! כיצד ייתכן הדבר? כיצד לא קם אף אחד וצועק: "תעצרו את הכל. תסגרו את בתי הקולנוע, את התאטראות, את המסעדות, את בתי הקפה, את המתנסים, את החנויות, את בתי הספר והאוניברסיטאות. אף אחד לא הולך לעבודה, לא לים, לא לבריכה, לא לטיולים ולא לבילויים. כולנו שובתים. המדינה כולה בשביתה אחת גדולה עד שהם חוזרים הביתה." כשמישהו -חס וחלילה- נהרג בפעילות מבצעית או בתאונת אימונים או בתאונת דרכים- אז המשפחה, החברים והמכרים מתאבלים שבוע, חודש, שנה, והחיים ממשיכים. כי כבר אין מה לעשות. אך כיצד החיים יכולים להימשך כשחיילים שלנו עדיין בשבי? אני מרגיש שאני רוצה לשרוף צמיגים, לחסום כבישים, לעצור אנשים ברחוב, ואף להכנס לבתיהם, לאחוז אותם בכתפיים, לנער אותם חזק חזק ולצעוק: "יש לנו חיילים בשבי. איך אתה יכול להמשיך בשגרת חייך? איך אתה בכלל ישן בלילה?" בערב פסח האחרון הלכתי למכולת מספר שעות לפני כניסת החג, ושוחחתי מעט עם המוכרת. סיפרתי לה כיצד קראתי בבוקר בעיתון, בעיניים מלאות דמעות, על משפחתו של גלעד שליט שעומדת לחגוג את החג בפעם הראשונה בלי גלעד. המשפחה מתכוונת לשבת בבית ולחכות לו שיחזור. "כמה זה קשה להם בטח."- היא אמרה. "כן,"- עניתי- "ניסיתי לחשוב כאילו זה הבן שלי שנחטף." "אסור לחשוב ככה."- היא אמרה- "אסור..." היא טועה. רק ככה צריך לחשוב. מי שרוצה לדעת כיצד המשפחות של החטופים מרגישות- שיחשוב כאילו זה הבן שלו שנחטף, ומה הוא היה מצפה מהמדינה ומאזרחיה שיעשו במקרה כזה. ומי שרוצה לדעת כיצד מרגיש כנראה כל אחד מהחטופים- שיפתח את אתר 'ערים בלילה' של חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, ויקרא את הסיפורים והעדויות מהשבי. ישנם אנשים טובים, טובים מאוד, שעוזרים לזולת לפנים משורת הדין. יש מהם אשר מתנדבים בבתי אבות לעזור לקשישים, יש שמתנדבים למשמר האזרחי, יש העוזרים לילדים שנולדו עם בעיות למיניהן, מתנדבים בעמותות שונות ובאירגונים שונים, יש התורמים למלחמה במחלות שונות, לאנשים במצוקה, ולמשפחות נזקקות. לכל אחד מהאנשים הטובים האלו יש את ה'דבר' שלו, שבעזרתו הוא מראה איכפתיות וטוב-לב. אבל זה שאיכפת לי מהחטופים,זה שתלוי ממרפסת ביתי דגל, על העגלה של התינוק שלי מתנוסס דגלון, וזה שאני מחלק לאנשים סטיקרים ודגלונים, כולם עם התמונות של אודי אלדד וגלעד- זה לא ה'דבר' שלי. זה של כולנו. זה לא הופך אותי לאדם טוב. גם מעבר ל'פטריוטיות', 'אהבת המולדת' או 'כל ישראל חברים'. אלו הן מילים גדולות מדי. הענין הוא הרבה יותר פשוט. אנחנו שלחנו אותם לשמור עלינו, והם הלכו למשימה בידיעה שאנחנו נהיה מאחוריהם. זוהי חובה מוסרית בסיסית של כל אחד מאיתנו לעשות הכל כדי שיחזרו. נראה שגם אם בסופו של דבר הם יחזרו בריאים ושלמים בגופם- תהיה להם טראומה נפשית קשה מאוד שכנראה תלווה אותם כל ימי חייהם. ככל שעובר הזמן- כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה שהם בשבי- מעמיקים את הצלקת יותר ויותר. אורי אהרנפלד, שהיה בשבי המצרי במלחמת יום כיפור אומר שלקרוא להם 'חטופים' זוהי הפחתה בחומרת המצב. אודי גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט הם שבויים. יש המון דעות מה 'צריך' לעשות. יש מי שאומר שצריך להילחם בחמאס, בחיזבאללה ואף בסוריה בכוחות גדולים עד שהשבויים יחזרו. יש מי שאומר שצריך להסכים לחילופי שבויים. מה שכולם מסכימים, ה'קונצנזוס', זה שמשהו 'צריך' לעשות. יש מי שמפיל את הדבר על הממשלה, וכך פוטר את עצמו. שמעתי אנשים אומרים- "הממשלה אדישה." גם אם הדבר נכון- הממשלה היא זו שמייצגת אותנו. פוליטיקאים, כבר מזמן, פועלים על פי דעת קהל. אם כולנו, אבל כולנו, נראה סולידריות ואיכפתיות כלפי השבויים, ונראה שהחיים שלנו לא יכולים להימשך כל עוד הם בשבי- אז המדינה תעשה הכל בשביל שהם יחזרו. אם נשאר אדישים אז אודי אלדד וגלעד- שנמצאים כבר זמן ארוך ארוך בשבי- יישארו בשבי, ויירקבו שם, באשמתנו. אני חוזר ואומר- הם היו בפעילות מבצעית שאנחנו שלחנו אותם לעשות, הם נפלו בשבי והם עדיין בשבי. זה לא יכול להיות 'חלק מהחיים' והחיים לא 'ממשיכים'. לא ייתכן. אל תתנו לאדישות להרוג אותם!