דברים שלמדתי בשלושת השבועות האחרונים
בשלושת השבועות האחרונים כתבתי בערך 22 אלף מילים, שהפכו לשני סיפורים. אחד של 11 אלף מילה והשני של 9,800 מילים, בערך. שניהם לפרויקט "צלילה חופשית". הסיפור הראשון נמצא כרגע בעריכה (אני מקווה...). השני לא יפורסם לעולם, ושניהם לימדו אותי המון. למעשה, הרבה יותר ממה שלמדתי בשנים האחרונות כשכתבתי לדברים אחרים.
אז הנה הדברים שלמדתי, בתקווה שאצליח לא לשכוח אותם לפעם הבאה שאעשה שטות כזו:
1. קשה לי לכתוב בעולם אחר
צלילה חופשית הוא סרט מד"ב ישראלי עצמאי, שאמור לצאת לקראת אוקטובר. את הסרט מלווה פרויקט סיפורים שאמור להתרחש באותו עולם, עם אותם חוקים, ועם האפשרות להשתמש בדמויות מהסרט.
לכאורה זה אמור להקל על הכותבים, ויצא לי כבר לכתוב בעולמות משותפים (למשל, פרויקטי הכתיבה של מאורות). בפועל זה היה קשה מאד. אני רגילה להמציא כללים תוך כדי כתיבה. כאשר אני מתחילה לכתוב סיפור העולם בגדול די ברור לי, אבל דברים קטנים אני ממלאת בזמן הכתיבה. במקרה הזה הייתי חייבת להקפיד שהסיפור שלי לא יתנגש עם סיפורים של אחרים או עם כללי העולם הבסיסיים. התוצאה היתה המון שיחות עם מנהלי הפרויקט, הפיזיקאי שמלווה את ההפקה וכו', אפילו עד דברים קטנים כמו מה הקול שמשמיע אדם שצולל מהחדר.
2. אני מאד אוהבת תחקיר
אני ממש, אבל ממש, אוהבת להמציא עולמות וחוקיות, והפעם זה לא התאפשר כי כתבתי במסגרת קיימת. התחקיר הפעם התמצה בתחקור עמוק של הפיזיקאי שליווה את הפרויקט (ד"ר בועז קרני, אם מישהו מכיר). זה אומר - ללא חפירה במאמרים, ללא חיפוש אובססיבי באתרים של משוגעים לדבר, ובלי סרטוני יוטיוב שמתארים את התופעות שאני כותבת עליהן. זה היה הפוך לחלוטין לדרך שבה אני נוהגת לכתוב. שוב, מכיוון שאני ממציאה תוך כדי כתיבה, התחקיר עוזר לי להכנס לפינות שמחייבות אותי לפתח את הסיפור. ברגע שנלקח ממני התחקיר, הרגשתי שחלק מהכיף נלקח ממני.
3. אני ממציאה דברים תוך כדי כתיבה...
כן, אני יודעת שכתבתי את זה בשני הסעיפים הקודמים, אבל זה ראוי לסעיף משל עצמו. לא הבנתי כמה אני ממציאה דברים עד החלק שבו בועז (הפיזיקאי הנ"ל) שאל אותי איך נראה העולם מחוץ לחדר שבו התחלתי את הסיפור והתוודיתי שאין לי מושג. רק כאשר הדמויות שלי יצאו החוצה גיליתי שהאטמוספירה עשירה בגופרית ומסריחה בטירוף. הייתי משוכנעת שאני כותבת על פי אאוטליין שיש לי בראש ורק ממלאת פרטים קטנים, אבל בפועל גיליתי שאני כותבת פרטים קטנים שבמקרה מתאימים לאאוטליין שיש לי בראש.
4... ולא מסוגלת להצמד לאאוטליין
כדי לפשט את העבודה על הסיפור הכנתי אאוטליין של הסצינות. הייתי משוכנעת שזה מאד יקל על התהליך, כי אז אדע בדיוק מה אני כותבת ומתי. בפועל האאוטליין הגביל אותי מאד, ולא הצלחתי להתפרע כמו שרציתי. כאמור, אני כותבת פרטים שמהם צומח סיפור, ולא להפך. אולי בפעם הבאה אכתוב רק פרטים באאוטליין...
5. פסקה ביום עובדת עבורי
כל מה שעשיתי בשלושת השבועות האחרונים היה לכתוב את הסיפורים הנ"ל. הראשון, כאמור, נשלח לעורך. השני הוא פאנפיק על דמויות משנה שסירבו לצאת לי מהראש ולפיכך קיבלו סיפור משל עצמן. עכשיו הן עדיין מציקות לי, אבל הרבה פחות. בכל יום התיישבתי וכתבתי פסקה, וברגע שהתחלתי הפסקאות גדלו. בסופ"ש הגעתי למצב של כתיבת 1000-2000 מילה ביום, וזה היה מושלם.
אני לא מדברת על מצב של נאנו, כאשר מתחייבים לכתוב 1667 מילים ביום, אלא על להתחייב לפסקה אחת, קצרה. אם זה עובד, אני ממשיכה משם. אם לא, מותר לעזוב.
6. לקחת מחשב לכל מקום מגביר את התפוקה
אני לא יודעת מי ראה אותי בעולמות, יושבת בפונדק ומקלידה. אבל זה מה שעשיתי. בשלושת השבועות האחרונים כמעט בכל יום לקחתי איתי את הלפטופ החביב שלי לכל מקום, והתוצאה היתה שכשנחה עלי הרוח התיישבתי וכתבתי, ולא הייתי מוגבלת ל"כאשר אגיע הביתה אז..." שתמיד הופך ל"אלך לישון".
7. איזור הנוחות שלי הוא כתיבה בגוף ראשון, נשים, רצוי בודדות, רצוי אמהות
התחלתי את הסיפור באופן טבעי מנקודת מבט בגוף ראשון של אשה שרוצה להיות אם. מהר מאד הסיפור התבדר, ובמקביל דיברתי עם חברי האהוב kenny, ששכנע אותי לנסות משהו מעט שונה. התוצאה היא סיפור בגוף ראשון, אבל של גבר רווק ובלי השלכות משפחתיות. זה היה מסובך מאד, וקשה מאד. לכאורה לא אמורה להיות לי בעיה לכתוב גברים (עשיתי את זה בעבר), אבל רק כאשר התחלתי לעשות את זה הבנתי כמה אני לא זוכרת איך כותבים גבר.גם הפאנפיק נכתב מנקודת מבט כזו, ואני חושבת שהצלחתי להפנים שמותר לי לכתוב על דברים שהם לא אני.
אני ממש שמחה שעשיתי את זה, אחרת לעולם לא הייתי מגלה שאני נכנסת למשבצת שלאו-דוקא טובה לי ככותבת, או מתאימה לסיפור.
ולסיכום!
אני שמחה שהשתתפתי בפרויקט הזה, ומאד מאד מקווה שהסיפור שלי יכלל בקובץ ולא יחזור מעריכה עם יותר סימנים אדומים מטקסט (קרה לי כבר... לא כיף).
אני גם מקווה שאצליח לזכור לפחות חלק מהדברים עבור הסיפור הבא...
בשלושת השבועות האחרונים כתבתי בערך 22 אלף מילים, שהפכו לשני סיפורים. אחד של 11 אלף מילה והשני של 9,800 מילים, בערך. שניהם לפרויקט "צלילה חופשית". הסיפור הראשון נמצא כרגע בעריכה (אני מקווה...). השני לא יפורסם לעולם, ושניהם לימדו אותי המון. למעשה, הרבה יותר ממה שלמדתי בשנים האחרונות כשכתבתי לדברים אחרים.
אז הנה הדברים שלמדתי, בתקווה שאצליח לא לשכוח אותם לפעם הבאה שאעשה שטות כזו:
1. קשה לי לכתוב בעולם אחר
צלילה חופשית הוא סרט מד"ב ישראלי עצמאי, שאמור לצאת לקראת אוקטובר. את הסרט מלווה פרויקט סיפורים שאמור להתרחש באותו עולם, עם אותם חוקים, ועם האפשרות להשתמש בדמויות מהסרט.
לכאורה זה אמור להקל על הכותבים, ויצא לי כבר לכתוב בעולמות משותפים (למשל, פרויקטי הכתיבה של מאורות). בפועל זה היה קשה מאד. אני רגילה להמציא כללים תוך כדי כתיבה. כאשר אני מתחילה לכתוב סיפור העולם בגדול די ברור לי, אבל דברים קטנים אני ממלאת בזמן הכתיבה. במקרה הזה הייתי חייבת להקפיד שהסיפור שלי לא יתנגש עם סיפורים של אחרים או עם כללי העולם הבסיסיים. התוצאה היתה המון שיחות עם מנהלי הפרויקט, הפיזיקאי שמלווה את ההפקה וכו', אפילו עד דברים קטנים כמו מה הקול שמשמיע אדם שצולל מהחדר.
2. אני מאד אוהבת תחקיר
אני ממש, אבל ממש, אוהבת להמציא עולמות וחוקיות, והפעם זה לא התאפשר כי כתבתי במסגרת קיימת. התחקיר הפעם התמצה בתחקור עמוק של הפיזיקאי שליווה את הפרויקט (ד"ר בועז קרני, אם מישהו מכיר). זה אומר - ללא חפירה במאמרים, ללא חיפוש אובססיבי באתרים של משוגעים לדבר, ובלי סרטוני יוטיוב שמתארים את התופעות שאני כותבת עליהן. זה היה הפוך לחלוטין לדרך שבה אני נוהגת לכתוב. שוב, מכיוון שאני ממציאה תוך כדי כתיבה, התחקיר עוזר לי להכנס לפינות שמחייבות אותי לפתח את הסיפור. ברגע שנלקח ממני התחקיר, הרגשתי שחלק מהכיף נלקח ממני.
3. אני ממציאה דברים תוך כדי כתיבה...
כן, אני יודעת שכתבתי את זה בשני הסעיפים הקודמים, אבל זה ראוי לסעיף משל עצמו. לא הבנתי כמה אני ממציאה דברים עד החלק שבו בועז (הפיזיקאי הנ"ל) שאל אותי איך נראה העולם מחוץ לחדר שבו התחלתי את הסיפור והתוודיתי שאין לי מושג. רק כאשר הדמויות שלי יצאו החוצה גיליתי שהאטמוספירה עשירה בגופרית ומסריחה בטירוף. הייתי משוכנעת שאני כותבת על פי אאוטליין שיש לי בראש ורק ממלאת פרטים קטנים, אבל בפועל גיליתי שאני כותבת פרטים קטנים שבמקרה מתאימים לאאוטליין שיש לי בראש.
4... ולא מסוגלת להצמד לאאוטליין
כדי לפשט את העבודה על הסיפור הכנתי אאוטליין של הסצינות. הייתי משוכנעת שזה מאד יקל על התהליך, כי אז אדע בדיוק מה אני כותבת ומתי. בפועל האאוטליין הגביל אותי מאד, ולא הצלחתי להתפרע כמו שרציתי. כאמור, אני כותבת פרטים שמהם צומח סיפור, ולא להפך. אולי בפעם הבאה אכתוב רק פרטים באאוטליין...
5. פסקה ביום עובדת עבורי
כל מה שעשיתי בשלושת השבועות האחרונים היה לכתוב את הסיפורים הנ"ל. הראשון, כאמור, נשלח לעורך. השני הוא פאנפיק על דמויות משנה שסירבו לצאת לי מהראש ולפיכך קיבלו סיפור משל עצמן. עכשיו הן עדיין מציקות לי, אבל הרבה פחות. בכל יום התיישבתי וכתבתי פסקה, וברגע שהתחלתי הפסקאות גדלו. בסופ"ש הגעתי למצב של כתיבת 1000-2000 מילה ביום, וזה היה מושלם.
אני לא מדברת על מצב של נאנו, כאשר מתחייבים לכתוב 1667 מילים ביום, אלא על להתחייב לפסקה אחת, קצרה. אם זה עובד, אני ממשיכה משם. אם לא, מותר לעזוב.
6. לקחת מחשב לכל מקום מגביר את התפוקה
אני לא יודעת מי ראה אותי בעולמות, יושבת בפונדק ומקלידה. אבל זה מה שעשיתי. בשלושת השבועות האחרונים כמעט בכל יום לקחתי איתי את הלפטופ החביב שלי לכל מקום, והתוצאה היתה שכשנחה עלי הרוח התיישבתי וכתבתי, ולא הייתי מוגבלת ל"כאשר אגיע הביתה אז..." שתמיד הופך ל"אלך לישון".
7. איזור הנוחות שלי הוא כתיבה בגוף ראשון, נשים, רצוי בודדות, רצוי אמהות
התחלתי את הסיפור באופן טבעי מנקודת מבט בגוף ראשון של אשה שרוצה להיות אם. מהר מאד הסיפור התבדר, ובמקביל דיברתי עם חברי האהוב kenny, ששכנע אותי לנסות משהו מעט שונה. התוצאה היא סיפור בגוף ראשון, אבל של גבר רווק ובלי השלכות משפחתיות. זה היה מסובך מאד, וקשה מאד. לכאורה לא אמורה להיות לי בעיה לכתוב גברים (עשיתי את זה בעבר), אבל רק כאשר התחלתי לעשות את זה הבנתי כמה אני לא זוכרת איך כותבים גבר.גם הפאנפיק נכתב מנקודת מבט כזו, ואני חושבת שהצלחתי להפנים שמותר לי לכתוב על דברים שהם לא אני.
אני ממש שמחה שעשיתי את זה, אחרת לעולם לא הייתי מגלה שאני נכנסת למשבצת שלאו-דוקא טובה לי ככותבת, או מתאימה לסיפור.
ולסיכום!
אני שמחה שהשתתפתי בפרויקט הזה, ומאד מאד מקווה שהסיפור שלי יכלל בקובץ ולא יחזור מעריכה עם יותר סימנים אדומים מטקסט (קרה לי כבר... לא כיף).
אני גם מקווה שאצליח לזכור לפחות חלק מהדברים עבור הסיפור הבא...
