דברים שמעלימים מהם עין

[אכמו]

דברים שמעלימים מהם עין

גמרתי לקרוא לא מזמן ספר פנטזיה אורבנית חמוד (אני אשים את השם שלו בהודעה נפרדת, למרות שזה ספוילר די קטן), שלמרות שלא היה מאוד רציני, בכל זאת העלה נקודה שמאד מצאה חן בעיני. אחרי מפגש עם אינקובוס, הגיבורה מתייחסת לזה כאל אונס, וחשבתי על זה שאמנם נתקלתי בהתייחסויות לאינקובוס וסוקובוס כ"מפתים", ומאמצים הירואיים לא ליפול בקסמם, אבל לא זוכרת שנתקלתי במילה המפורשת אונס (ואם חושבים על זה, במה זה שונה מסם אונס, בעצם). הקטע הוא, שהסיפור שמסופר מנקודת המבט של הגיבורה הולך אחרי קונבנציות של הז'אנר, המפגש מתואר בצורה מאוד סקסית (ואפקטיבי מהבחינה הזאת...) ורק ביום שאחרי הקורא מתפכח יחד עם הגיבורה ותופס את זה בצורה אחרת. הרי בהרבה ספרים אין את ההתפכחות הזאת, וזה פשוט סקסי (וזה לא חייב להיות דווקא אינקובוס, באותה מידה זה יכול להיות ערפד). וזה גרם לי לחשוב על עוד מקומות שאנחנו עושים מין סיספונד רגשי כזה, דברים שאם שופטים אותם לפי סטנדרטים של העולם הרגיל, הם די מזעזעים, אבל בספרים מוכנים להחליק את זה כי זה סקסי או רומנטי או סתם מגניב. וזה קורה גם ביצירות טובות, לא רק גרועות. חשבתי על הערפד הקשיש עם הבחורה הצעירה במקרה הטוב ונערת בית הספר במקרה הרע (וכאמור, לא רק ביצירות גרועות - לא רק בדמדומים, שמקובל לרדת עליה בגלל זה, אלא גם אנג'ל ובאפי, לדוגמה), ועל דמויות של "ילדים רעים" שנורא מגניבות בעינינו ביצירות אהובות, אבל לפי סטנדרטים של החיים האמיתיים הם מפלצות או לפחות מתועבים (ספייק עולה בדעתי מיד, וגם ג'יין מפיירפליי). וגנגסטרים. עוד רעיונות?

 

[אכמו]

והספר שבו מדובר

הוא The Shambling Guide to New York City של Mur Lafferty, ספר באמת חמוד על בחורה שמוצאת עבודה ככותבת ספרי הדרכה לתיירים, ומגלה שההוצאה לאור שאליה התקבלה מוציאה מדריכים לתיירים שהם יצורים על טבעיים (ערפדים, זומבים, פיות וכדומה) שעל קיומם לא ידעה כמובן. כיף של ספר.

 

[גלי1היחידה]

נשמע טוב!

 

[restored]

טוב יש גם פנטזיות שהפכו לדתות

למשל הנצרות שמבוססת על ילדה בתולה בת 12 שמולידה את הבן של אלוהים, כלומר לקחת את מקסימום הפרשי הגילאים האפשריים.
או האיסלם שבו הנביא מתחתן עם ילדות וכו.
וגם ביהדות יש סיפורים כאלה.

לגבי הספרות, והז'אנר - כשראיתי את באפי בכלל לא חשבתי על זה, כי זה נעשה כבידור.
ובידור טוב.
אבל אז התחיל מבול הספרים (שרובם נכתב בידי סופרות עלובות) שלמעשה הם רומן רומנטי עם טוויסט פנטסטי, ושמתי לב גם לדבר המטריד הזה.
כנראה צריך לשאול את הסופרות האלה למה כוונתן באהבה בין ערפד בן מאות שנים לתיכוניסטית בלונדינית .

 

[rsmb1]

גם

שיקוי אהבה הוא סם אונס, ואני לא זוכר שמתייחסים אליו ככזה.

 

[g l o r y]

למה ללכת רחוק?

כבר באגדות הקלאסיות שקראנו כילדים מתוארים יחסים שאינם תקינים במקרה הטוב ומפחידים במקרה הרע.
כולנו אוהבים את היפה והחיה, לא?
מה יש שם בעצם? גבר- יצור, מה שתגידו, שלוקח נערה כבת ערובה, שפחה, איך שתבחרו לקרוא לזה, בתמורה לחייו של אביה. הוא כולא אותה בטירה ומנסה להכריח אותה לאהוב אותו. אם זה היה סיפור בחדשות הייתם מתייחסים אילו כמו לחוטפים האלה שהחזיקו ילדה 12 שנה במרתף. ואז, הפלא ופלא, היא לומדת לאהוב אותו למרות שהוא שלתטן ואלים. אם היא הייתה אמיתית היינו צועקים "שטוקהולם" במלוא גרון. אבל אנחנו בוחרים להיאנח ולאמץ מבט חולמני.
או, היפיפייה הנרדמת? את בת 16 ומתחתנת עם הגבר הראשון שמנשק אותך.
או... אלאדין. תגידו מה שתגידו אבל אם הייתה לכם ילדה והיא הייתה בורחת לילה אחד עם קבצן גנב, לא הייתם אומרים "וואי, איזה מתוקים הם."
ואלה רק הדוגמאות שנזכרתי בהן בשליפה מהירה. (אני בכלל לא נכנסת לדמדומים וכמה שהיחסים שם רעים ממש.)

אנחנו עושים הרשאות שלא היינו עושים במציאות כי זו פנטזיה. אנחנו רוצים להאמין שהעולם הוא טוב יותר ממה שהוא, ולכן אנחנו יוצרים אחד. אנחנו רוצים להאמין שהגנב הצעיר הוא בעצם בנאדם נהדר שיגיע לגדולות. אנחנו רוצים להאמין שהמפלצת יכולה להפוך לנסיך. אנחנו רוצים סופים טובים לאחר הקונפליקט.לכן אנחנו יוצרים פנטזיה. כי היא מה שהמציאות לא יכולה להיות (או מה שהמציאות בדרך כלל לא.)
ובואו נודה על האמת, בנות..... המשיכה שיש לרובנו ל"בחור הרע עם העבר הטראגי" נובעת בדרך כלל מהרצון והאמונה שנוכל לתקן אותו. זה מן דחף כזה שאני לא יודעת מאיפה הוא מגיע, אבל הוא מעניין.

 

[אכמו]

אבל

פנטזיה לא בהכרח עוסקת בעולם טוב יותר, או בסוף טוב. בוודאי לא פנטזיה אורבנית מודרנית, שהיא הרבה פעמים אפלה יותר, מחוברת יותר למציאות המודרנית, ומנסה להיות מודעות לקונבנציות של הז'אנר ולפעמים לשבור אותן. ובכל זאת, גם יצירות אינטליגנטיות, מודעות לעצמן, שלא מנסות לייפות את המציאות, נופלות בזה. בגלל זה מעריכה מאוד יצירות שלא. ואין ספק שזה משהו שבכל זאת עונה כנראה על צורך, ולכן נעשה הסספונד הרגשי הזה שמאפשר לי כקוראת ליהנות מזה גם אם עקרונית זה נשמע לי בעייתי.

 

[g l o r y]

כמובן

אני דיברתי על סוג אחד של פנטזיה. יש סוגים רבים אחרים. יש פנטזיה שמציגה עולם מסואב וסיפור אפל על מנת להעביר מסר. יש פנטזיה שהיא אפלה על מנת להעצים את הקונפליקט. שהרי, אין סיפור ללא קונפליקט. אם הגיבור קם כל יום, חורש את השדה או הולך לבית הספר או חי את חייו השלוים, לא נרצה לקרוא עליו. הנפש האנושית חשה אמפתיה כלפי הגיבור הסובל. (או כלפי האנטגוניסט הסובל, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו

) במקרים כאלה אנחנו מקבלים את היחסים הלא בריאים שאנחנו קוראים משום שאנחנו מקבלים את העובדה שבעולם שונה המוסכמות שונות. אנחנו מקבלים את העובדה שהגיבור מסוגל להתאהב באדם שהתעלל בו, או כל יחסים אחרים מין אלה, משום שתחת הנסיבות שמפורטות בסיפור, אנחנו מוצאים את המצב הגיוני או חושבים שתחת הנסיבות, זה הטוב ביותר שהוא יכול להשיג.

באופן כללי, כתיבה היא ההזדמנות והיכולת לחקור נושאים שאינם נכנסים תחת המוסכמות של עולם מתוקן. כתיבה וקריאה הן הדרך לחוות את הטאבו באופן שאינו פוגע באיש, כותב או קורא, בסביבה מבוקרת. זו דרך להסתכל על דברים שלא נרצה להסתכל עליהם במציאות ולבחון אותם באור שונה.
כדוגמא אני אתן את העולם בו אני כותבת. אני כותבת על עולם בו עבדות היא דבר שבשגרה, למרות שבמציאות עבדות היא דבר שאני מתנגדת אליו ברצינות תהומית. אני מציגה אותה מכל צדדיה, האפלים יותר והאפלים פחות. אני מציגה את גורלם של ילדים שנכנסים למערכת הזאת, בין השאר. אני מציגה את הדברים שמערכת כזו מוציאה מהיצור האנושי, הטובים והרעים. אני כותבת מפלצות וגיבורים, ורוב הדמויות שלי מכילות קצת מפלצת, וקצת גיבור. חלק מהיחסים בין הדמויות שלי היו נחשבים מאוד בלתי תקינים בעין מפוכחת, אבל תחת הנסיבות, כאשר הקורא מבין את המניעים והסיבות שמניעים את הדמויות, הוא מבין שהאלטרנטיבות הרבה יותר גרועות. טוב ורע אינם ערכים מוחלטים. לא בספרים ולא במציאות. אחד המרצים שלי, אדם בעל ראייה מעניינת מאוד של העולם, אמר לי פעם: "למילים 'גדול' ו'קטן' אין משמעות ללא הקשר. אם אומרים לך 'גדול', תשאלי בהשוואה לאיזו מערכת צירים." גם טוב ורע נמדדים ביחס למערכת צירים כלשהי, מערכת של נסיבות ורקעים שנובעים מהעולם סביבנו וגם מתפיסת העולם של המתבונן.

 

[Michio]

זה מובן לחלוטין.

לפחות אצלי, אני משעה את הספקנות או את הביקורת הרגילה שלי כשאני קורא ספר פנטזיה ומאמץ את חוקי העולם וראיית העולם הטבעית של סביבת הספר.

 

[Boojie]

דווקא בהמון מקומות ראיתי התייחסות לזה כאל

אונס או לכל הפחות מניפולציה מנטלית לא הגונה. כרגע צרובה לי בזיכרון סדרת Fever, אבל אפילו בדרזדן הוא מתייחס לזה ככה במפורש או במובלע פה ושם (אחת מהסיבות שהוא לא מחבב את הערפדים מהחצר הלבנה, אבל בעצם גם הערפדים מהחצרות האחרות עושים את הקטע הגועלי הזה).
ובעצם, גם בדרקולה הקלאסי, היחס למניפולציית הסקסיות של הערפדים הוא שלילי מאד (כשלוסי קמה מהמתים היא מנסה את השטיק הזה על אחד מהמחזרים שלה ומצילים אותו ברגע האחרון, למשל).
אחד האינקובוסים הקלאסיים שאני מכירה הוא בסרט אימה גרוע באותו שם, וגם שם היחס הוא כאל אונס.
http://www.imdb.com/title/tt0084133/

 

[כריכרכה]

אין סתירה משום שהנאה והסכמה אינן חד הנה

אין שום סתירה בין הנאה בקריאה, בדמיון ואפילו במציאות מכל מיני דברים בד בבד עם תמיכה באיסור שייכפו עלינו בלא הסכמתנו המפורשת.

אני נהנה לאכול, אני לא מוכן שיאכילו אותי בכוח גם אם זה יהיה במאכל הכי טעים בעולם, וגם אם הייתי נהנה מכך שיאכילו אותי בכוח במאכל הכי טעים בעולם זה לא היה סותר את תמיכתי במדיניות ציבורית האוסרת על האכלה בכוח בלי כל תלות בטעמו הסובייקטיבי או האובייקטיבי (מה שזה לא יהיה) של דבר המאכל.

 

[trilliane]

דברים חדשים שלומדים: אינקובוס וסוקובוס

לא הכרתי ולא שמעתי את המילים האלה מימיי (עד כמה שאני מסוגלת לזכור, כמובן). אני מניחה שהשימוש הטבעי בהן כאן ללא הסבר יוצא מנקודת הנחה שכולם מכירים (או אמורים להכיר...

) אבל לא נורא, ויקיפדיה נחלצה לעזרי (ולפחות לפי התיאור שם אין שום קשר לאנג'ל וליחסיו עם באפי, אני מבקשת לא לשאת את שמו לשווא).

 

[avivs]

לא קראתי את דמדומים

אבל ממה שיצא לי לשמוע יש שם קטע שבלה היא מעין אישה מוכה (לא מילולית), חסרת עמוד שדרה ודי נשלטת. שם זה אמור להיות חלק מהרומנטיקה, במציאות זה נשמע די עצוב.

 

[חתול השיממון]

אני חושבת שזה די בגלל

שבחיים האמיתיים אנחנו לא יודעים הרבה על הסיפור מעבר לכותרת - "שד סקסי הפנט ואנס בחורה" או "חיה שעירה החזיקה נערה כלואה בטירה המכושפת שלה תמורת טובות הנאה". (אני מניחה עכשיו בכוונה בצד ספרים גרועים למינהם דוגמת דמדומים וחקוייו, שחלק ממה שעושה אותו גרוע הוא העובדה שהסופרת לא מסוגלת לגרום לנו להזדהות לא עם הגיבורה, לא עם ראש-נצנץ מושא אהבתה, ולא לראות את מה שקורה בינהם כרומנטיקה.)
בספרים (איכותיים), לעומת זאת, אנחנו מתוודעים לסיפור הרקע. אנחנו לומדים להכיר את השד הסקסי ואת מערכת היחסים בינו ובין הבחורה (במאמר מוסגר - יחסי סאדו-מאזו ופנטזיות אונס ומשחקי תפקידים שמממשים אותן הם לא דברים שנעדרים גם מהעולם האמיתי שלנו), או להבין את החיה הרעה. אחד הדברים שאנחנו נהנים ממנו בספרים וסרטים (שאני נהנית ממנו, לפחות) הוא כשמראים לנו שלא הכל שחור ולבן.
ניקח לדוגמה את הספר 19 דקות של ג'ודי פיקו. למי שלא קרא, הספר מדבר על מקרה ירי בתיכון - בחור שלומד שם מגיע יום אחד עם אקדח ומרסס בכדורים את כולם. אבל שלא כמו כתבה בוויינט, שבה אנחנו מסתכלים על התמונות של הקורבנות המלאכיים שחייהם נגדעו באיבם, והרוצח הוא תמיד פסיכופת חולני ומעוות, בספר הזה אנחנו מקבלים הצצה לחייו של הרוצח מרגע שהוא נולד ודרך כל מה שהביא אותו לקחת אקדח ולפוצץ את המח לילדים שלמדו איתו בכיתה. ואנחנו מבינים אותו ומזדהים איתו. וכמובן שבסוף הספר אנחנו לא מגיעים למסקנה שלירות באנשים זה לא ביג דיל - אבל אנחנו כן מרגישים שבמקרה הספציפי של הסיפור הזה, במקום הגיבור המסוים הזה, אולי אנחנו עצמנו היינו עושים בדיוק אותו דבר.