sweetdreams
New member
דברים שרציתי לומר, ולא היה לי למי..
אני פשוט כל כך לבד.. זו הרגשה כ"כ לא מוצדקת, כי אני מוקפת באנשים כל הזמן, ואמנם היינו קרובים, אבל הוא לא היה החבר הכי טוב שלי. יש לי אנשים קרובים יותר, ובכל זאת... אני כ"כ לבד בלעדיו. שום דבר כבר לא אותו הדבר, שום דבר לא משתווה.. הפקולטה שלנו נראית לי כ"כ ריקה, הביקורתיות שלי כלפי אנשים אחרים היא בשיאה, ורוב הזמן פשוט בא לי שכולם יעזבו אותי בשקט. אני כבר אחרי "התקופה החשוכה", ככה אני קוראת לה, שבה הייתי כמו זומבי מהלך. בעיקרון שומרת על אותן פעולות כמו תמיד, לא מוותרת על שומדבר, ובכל זאת הייתה בי ריקנות איומה. ואז זה עבר.. יש לי חברים מדהימים, תמיד אמרתי. הם פשוט היו מדהימים, אין לי מילים לתאר כמה. אז השמחה שלי חזרה, אני כבר לא אדישה לעולם, אני חווה דברים, ואני נהנית מכל רגע שאני לומדת כמו שהיה קודם לכן, ומרוצה מהחיים באופן כללי. אבל אז תמיד יש את ההשוואות לאיך שדברים היו צריכים להיות. והבחור הזה שהיה צריך להיות איתי עכשיו, במקום האנשים האילו שאני מסתפקת בהם בגלל שאתה לא כאן, ולחוות איתי את הדברים האילו, המנהגים היומיומיים הטיפשיים שלנו, השיחות האינסופיות, מיליון דברים חדשים שקרו ואני רוצה לספר לך, וכל פעם כשקורה משהו כזה, הדבר הראשון שאני מצליחה לחשוב עליו הוא "מעניין מה היית חושב על זה, הא?? איך היית מגיב??" ובלילות זה הכי נורא.. כי במהלך היום אין לי יותר מדי זמן לחשוב. אבל בלילה אני מספרת לך את כל הדברים שהיו, את כל הדברים שאני רוצה שתדע, ואז גם הכל חוזר.. אני יכולה להיות הכי שמחה כל היום, באמת שמחה, לא סתם, ואז בדקה אחת של שקט אתה חוזר, ואיתה גם ההרגשה האיומה הזאת, שאני לא מוצאת את עצמי בלעדיך.. שאין לך תחליף, ולא יהיה.. ושאף אחד לא מבין..
אני פשוט כל כך לבד.. זו הרגשה כ"כ לא מוצדקת, כי אני מוקפת באנשים כל הזמן, ואמנם היינו קרובים, אבל הוא לא היה החבר הכי טוב שלי. יש לי אנשים קרובים יותר, ובכל זאת... אני כ"כ לבד בלעדיו. שום דבר כבר לא אותו הדבר, שום דבר לא משתווה.. הפקולטה שלנו נראית לי כ"כ ריקה, הביקורתיות שלי כלפי אנשים אחרים היא בשיאה, ורוב הזמן פשוט בא לי שכולם יעזבו אותי בשקט. אני כבר אחרי "התקופה החשוכה", ככה אני קוראת לה, שבה הייתי כמו זומבי מהלך. בעיקרון שומרת על אותן פעולות כמו תמיד, לא מוותרת על שומדבר, ובכל זאת הייתה בי ריקנות איומה. ואז זה עבר.. יש לי חברים מדהימים, תמיד אמרתי. הם פשוט היו מדהימים, אין לי מילים לתאר כמה. אז השמחה שלי חזרה, אני כבר לא אדישה לעולם, אני חווה דברים, ואני נהנית מכל רגע שאני לומדת כמו שהיה קודם לכן, ומרוצה מהחיים באופן כללי. אבל אז תמיד יש את ההשוואות לאיך שדברים היו צריכים להיות. והבחור הזה שהיה צריך להיות איתי עכשיו, במקום האנשים האילו שאני מסתפקת בהם בגלל שאתה לא כאן, ולחוות איתי את הדברים האילו, המנהגים היומיומיים הטיפשיים שלנו, השיחות האינסופיות, מיליון דברים חדשים שקרו ואני רוצה לספר לך, וכל פעם כשקורה משהו כזה, הדבר הראשון שאני מצליחה לחשוב עליו הוא "מעניין מה היית חושב על זה, הא?? איך היית מגיב??" ובלילות זה הכי נורא.. כי במהלך היום אין לי יותר מדי זמן לחשוב. אבל בלילה אני מספרת לך את כל הדברים שהיו, את כל הדברים שאני רוצה שתדע, ואז גם הכל חוזר.. אני יכולה להיות הכי שמחה כל היום, באמת שמחה, לא סתם, ואז בדקה אחת של שקט אתה חוזר, ואיתה גם ההרגשה האיומה הזאת, שאני לא מוצאת את עצמי בלעדיך.. שאין לך תחליף, ולא יהיה.. ושאף אחד לא מבין..