דואליות
היי חברים יקרים, יום שני לפני שבוע, הייתי עם אבא אצל הרופא. כשאבא שלי יצא, גנבתי עוד כמה דקות עם הרופא, לשאול שאלות קונקרטיות ולנסות להבין על בסיס מה הרופא לא אופטימי לגבי הטיפול שאבא שלי מקבל. הוא אמר שהגידול אגרסיבי, לא שלח גרורות, אבל עקשן גדול ואי אפשר לנתח אותו. התעקשתי לשמוע את הגבלת הזמן שלו, ובסוף הוא אמר לא יותר מחצי שנה. ואני חצי יום בכיתי. שיתפתי אתכם פה בהתלבטות האם לקחת עבודה או לא. הודעתי להם שאני רוצה לעבוד, אל אחרי חדשות אלו תחושת הבטן אמרה- רק אבא, וכמה שאפשר. ולעבוד אני יכולה אחרי זה כל החיים. הודעתי להם שאני מצטערת אבל אני לא יכולה לעבוד אצלם עכשיו. אז עכשיו אני מתפקסת על אבא ועל לימודים, ואם עבודה אז איזה משהו קטן, משהו מהבית, דברים כאלה. באותו יום בכיתי כל כך הרבה, ממש חצי יום. ואז התקשר אליי איזה בחור שהוא שידוך של חברים משותפים. אני קצתי בבליינד דייטס למען האמת, אחרי ניסיונות רבים לא מוצלחים (במקרה הטוב), אבל היה משהו משעשע בבחור, והוא גם הציע סושי, אז חשבתי שזה יהיה עדיף לנסות לסיים את היום ככה מאשר לשבת בבית ולהתחרבש עם הדמעות שוב. אז יצאנו. ומאז לא נפרדנו, וזה כבר שבוע שיש מישהו שמחבק אותי כשאני בוכה על המצב עם אבא, ויש מישהו שמקסים אותי ומצחיק אותי וגורם לי לחשוב על דברים אחרים לכמה שעות ביום, גם בזמן שאנחנו לא יחד. החוויה הזו של החיים, כאשר חצי יום לפני זה היה כולו סביב מוות וסף ופרידה, הייתה חוויה מלמדת וקיצונית כל כך. ואלה החיים אה?
היי חברים יקרים, יום שני לפני שבוע, הייתי עם אבא אצל הרופא. כשאבא שלי יצא, גנבתי עוד כמה דקות עם הרופא, לשאול שאלות קונקרטיות ולנסות להבין על בסיס מה הרופא לא אופטימי לגבי הטיפול שאבא שלי מקבל. הוא אמר שהגידול אגרסיבי, לא שלח גרורות, אבל עקשן גדול ואי אפשר לנתח אותו. התעקשתי לשמוע את הגבלת הזמן שלו, ובסוף הוא אמר לא יותר מחצי שנה. ואני חצי יום בכיתי. שיתפתי אתכם פה בהתלבטות האם לקחת עבודה או לא. הודעתי להם שאני רוצה לעבוד, אל אחרי חדשות אלו תחושת הבטן אמרה- רק אבא, וכמה שאפשר. ולעבוד אני יכולה אחרי זה כל החיים. הודעתי להם שאני מצטערת אבל אני לא יכולה לעבוד אצלם עכשיו. אז עכשיו אני מתפקסת על אבא ועל לימודים, ואם עבודה אז איזה משהו קטן, משהו מהבית, דברים כאלה. באותו יום בכיתי כל כך הרבה, ממש חצי יום. ואז התקשר אליי איזה בחור שהוא שידוך של חברים משותפים. אני קצתי בבליינד דייטס למען האמת, אחרי ניסיונות רבים לא מוצלחים (במקרה הטוב), אבל היה משהו משעשע בבחור, והוא גם הציע סושי, אז חשבתי שזה יהיה עדיף לנסות לסיים את היום ככה מאשר לשבת בבית ולהתחרבש עם הדמעות שוב. אז יצאנו. ומאז לא נפרדנו, וזה כבר שבוע שיש מישהו שמחבק אותי כשאני בוכה על המצב עם אבא, ויש מישהו שמקסים אותי ומצחיק אותי וגורם לי לחשוב על דברים אחרים לכמה שעות ביום, גם בזמן שאנחנו לא יחד. החוויה הזו של החיים, כאשר חצי יום לפני זה היה כולו סביב מוות וסף ופרידה, הייתה חוויה מלמדת וקיצונית כל כך. ואלה החיים אה?
