דודה שלי
אחות של אימא שלי, האחות הכי אהובה על אימי גוססת מסרטן. הדודה האהובה שלנו חלתה בסרטן השד לפני כחמש שנים. היא לא רצתה לעבור כריתת שד ולכן עברה רק כימותרפיה והקרנות. זו היתה תקופה קשה אך היא יצאה מזה, כך לפחות היא חשבה כך לפחות אנחנו חשבנו. ממוגרפיה היא עברה כל כמה חודשים והכל בסדר ככה אמרו לה. וככה גם אנחנו חשבנו. והיא התחילה להרגיש לא טוב לפני כמה וכמה חודשים. היא התעייפה מהר מאוד והיה לה קשה ללכת. אבל היא המשיכה לתפקד, כרגיל. עד שהגיע היום שהיא הרגישה מאוד מאוד לא טוב. אז היא הלכה לבית החולים ושם עשו לה בדיקות דם וגם סי.טי. וגילו בגופה גידול בגודל כדור פינג פונג בכבד וגם בטחול וגם בשד. הגרורות התפשטו. היא אושפזה במחלקה פנימית בבית החולים איכילוב. כיוון שהכבד שלה לא מתפקד מצטברים נוזלים בבטנה ולכן היא עוברת כל שלושה ימים שאיבה של הנוזלים. בשלב מסויים היא נשלחה הביתה. אין מה לעשות אמרו הרופאים לילדים שלה וגם לבעלה. נותרו לה עוד כמה חודשים לחיות והיא יכולה גם למות בעת השינה שלה. לפני ששלחו אותה לביתה עשו לה עוד הפעם הקרנות ועוד הפעם טיפול כימותרפי שרק גרם לה לסבל עצום. בחילות נוראיות ופצעים בפה וחוסר תחושת טעם. בבית היא איבדה את הסוכרים והמלחים שבדמה. היא לא רצתה לאכול וגם לא לשתות אז המליצו מבית החולים לאשפז אותה בהוספיס. ושם היא שוכבת. העיניים שלה כבויות ורוב היום היא מנמנמת. היא לא רוצה לחיות. אין טעם לחיים היא אמרה לי - ולמה זה מגיע לי? לא עשיתי רע לאף אחד. זה לא מגיע לאף אחד, אמרתי לה לדודה שלי, זה קורה. ביום שישי הלכנו לבקר אותה אני ואחיותי ואז היא אמרה לבעלה: מה נעשה בלי מעלית כשאני אחזור הביתה? ואנחנו שמענו וכאבנו. דודה שלי אופטימית. עדיין אופטימית. וזה מתקרב. ואפילו לא מתעכל. ממש לא.
אחות של אימא שלי, האחות הכי אהובה על אימי גוססת מסרטן. הדודה האהובה שלנו חלתה בסרטן השד לפני כחמש שנים. היא לא רצתה לעבור כריתת שד ולכן עברה רק כימותרפיה והקרנות. זו היתה תקופה קשה אך היא יצאה מזה, כך לפחות היא חשבה כך לפחות אנחנו חשבנו. ממוגרפיה היא עברה כל כמה חודשים והכל בסדר ככה אמרו לה. וככה גם אנחנו חשבנו. והיא התחילה להרגיש לא טוב לפני כמה וכמה חודשים. היא התעייפה מהר מאוד והיה לה קשה ללכת. אבל היא המשיכה לתפקד, כרגיל. עד שהגיע היום שהיא הרגישה מאוד מאוד לא טוב. אז היא הלכה לבית החולים ושם עשו לה בדיקות דם וגם סי.טי. וגילו בגופה גידול בגודל כדור פינג פונג בכבד וגם בטחול וגם בשד. הגרורות התפשטו. היא אושפזה במחלקה פנימית בבית החולים איכילוב. כיוון שהכבד שלה לא מתפקד מצטברים נוזלים בבטנה ולכן היא עוברת כל שלושה ימים שאיבה של הנוזלים. בשלב מסויים היא נשלחה הביתה. אין מה לעשות אמרו הרופאים לילדים שלה וגם לבעלה. נותרו לה עוד כמה חודשים לחיות והיא יכולה גם למות בעת השינה שלה. לפני ששלחו אותה לביתה עשו לה עוד הפעם הקרנות ועוד הפעם טיפול כימותרפי שרק גרם לה לסבל עצום. בחילות נוראיות ופצעים בפה וחוסר תחושת טעם. בבית היא איבדה את הסוכרים והמלחים שבדמה. היא לא רצתה לאכול וגם לא לשתות אז המליצו מבית החולים לאשפז אותה בהוספיס. ושם היא שוכבת. העיניים שלה כבויות ורוב היום היא מנמנמת. היא לא רוצה לחיות. אין טעם לחיים היא אמרה לי - ולמה זה מגיע לי? לא עשיתי רע לאף אחד. זה לא מגיע לאף אחד, אמרתי לה לדודה שלי, זה קורה. ביום שישי הלכנו לבקר אותה אני ואחיותי ואז היא אמרה לבעלה: מה נעשה בלי מעלית כשאני אחזור הביתה? ואנחנו שמענו וכאבנו. דודה שלי אופטימית. עדיין אופטימית. וזה מתקרב. ואפילו לא מתעכל. ממש לא.
