אביב וסתיו
New member
דודי - סיפור מתוך רומן הנכתב עתה
עברנו לפני בית קומות על עמודים הניצב במאונך לכביש הנשיאים. סגל הביט מעלה אל החלון בקומה השנייה. חלון תריסים מוגף: "עדיין נדמה לי שהוא מביט מחלונו כמו שהיה עושה שנים רבות." "הוא מת באמצע יום הזיכרון לשואה, הלא כן?" הוסיף צביקה. "אכן כן" אמר סגל, "אוי אני זוכר איך היה עובד קשה! הרי עבדתי איתו באותו מפעל. הוא עבד עבודה פיזית קשה מאוד מול התנורים" סיפר יצחק סגל " שאלתי אותו: "הכט הכט, למה אתה עובד כל כך קשה! אין לך מלא ילדים בבית ואשתך גם עובדת ומפרנסת ואתה לוקח את כל השעות ואת כל המשמרות!" הוא לא נתן לי את התשובה אבל הבנתי שהוא עבד קשה על מנת להשכיח את אימי השואה מליבו על ידי עבודה קשה מאוד. עבודה פיזית שוחקת ותובענית." הבנתי שכדאי לי להכין את הטייפ לסיפור נוסף. "שלום דודי, הבאתי לך מה שאתה אוהב וגם פסטרמה וכרוב." שושנה פרץ נכנסה אל דירתו של יוסף ששכנה בקומה השנייה והניחה את המגש (שבו נחו צלוחיות של סלטי ירקות) על שולחנו בסלון. יוסף הכט, אדם בא בימים, חבוש משקפיים בעלי מסגרת שחורה שכיסו עיניים שראו המון. בעל שיער שיבה לבן מלבון, קרב בלאט אל השולחן, הנהן ברכת תודה וישב לאכול, גברת פרץ הביטה בו ואמרה: "אני שמחה שאתה אוהב את מה שאני עושה." "אשה טובה, בריאות לך,לבן ולילדות." בירך והחווה בידו. גברת פרץ העבירה מבטה אל הדירה, דירת חדר וסלון, בסלון היו תמונות שחור לבן של יוסף עם אשתו המנוחה, תמונות שלהם מול קבר אי שם בפולין הרחוקה.תמונה של הבן שגר אי שם בארצות הברית. על כוננית סמוכה מכוסה בעבודת סריגה נחו קופסאות של גלולות, ארון עץ כבד ניצב בסמוך ועליו חיפוי של בד המחפה על ערימת חפצים. יוסף, או כפי שכונה ע"י משפחת פרץ "דודי" היה אדם בא בימים אשר עבר את מוראות השואה ולאחריהן נשא אשה ועלה לארץ, בנו היחיד עקר לארצות הברית ואשתו נפטרה זה מזמן, לפני שיצא לפנסיה עבד יוסף בתנורי ההיתוך של מפעל הפלדה ששכן בעיר הפיתוח.אומרים כי עבד כל כך קשה ולו בכדי להשכיח את הסבל שעבר בכור העבדות אי שם, כמובן שהוא לא סיפר את הקורות אותו לאף אדם. כולל לבנו. בני משפחת פרץ שגרו קומה אחת מעל יוסף אימצו את הקשיש הבודד ואירחו לו לחברה,הוא אכל עמם, כלומר אכל מפיתם, כשנולד הבן הגדול- גילי, אזי שימש כסנדקו.ואחר כך שימש שמרטף לתאומות הקטנות היה חיבור נוגע ללב בין המשפחה המרוקנית שמוצאה מקזבלנקה לבין היהודי הפולני שמוצאו מסוסנוביץ. כשהייתה נחה עליו רוחו, היה יוסף נשען על אדן החלון ומזמזם לעצמו נעימות מבית אבא וכל מיני נעימות אחרות, מנופף בידו לעוברים ושבים שאותם הכיר ואחר כך חוזר אל הספה מרכיב את משקפיו וצופה במהדורת החדשות כשהוא רותח על נושא זה או אחר. גיל ישב בכיתתו, כיתה ט', עיניו צפו אל כיוון הלוח יחד עם עוד חמש עשרה תלמידים ותלמידות, המורה המחנכת, בחורה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני עמדה ליד מפה של יבשת אירופה והסבירה להם על מה שקרה אז: "יהודי פולין כיהודים רבים לפניהם ואחריהם ויהודים רבים אחרים בכל רחבי אירופה, נשלחו ברכבות המוות אל מחנות ההשמדה, שם הופרדו משפחות משפחות על ידי קצין אס אס, חלק נשלחו לימין –עבדות וחרפה וחלק נשלחו לשמאל –אל המוות" היא המשיכה לדבר כשלשם שינוי, התלמידים בכיתה מקשיבים בקשב רב לדבריה, גיל הקשיב קשב רב ונזכר ביוסף "דודי" השכן שלהם מקומה ב', לפתע נזכר כי לפני חודש בעודו מרכיב מנורה מעל לארון העץ שלו, הסיט מעט את כיסוי הבד וגילה שם נרתיק כינור ישן,הוא מישש את הנרתיק אך "דודי" שם לב לכך ואמר: "זה כלום, תחזיר את זה למקום", גילי ניסה לשאול אותו האם הוא יודע לנגן בכינור אך דודי הפליט "זה כלום, עזוב" זה מכבר שם לב שדודי בעת שנח על אדן המרפסת, מפליא להנעים נעימות הקשורות בכינור, גילי הבין מעט במוזיקה קלאסית ושם לב לנעימות של מוצארט, ויואלדי וצ'ייקובסקי בצד נעימות מן הבית נעימות יידישאיות שאותן לא הכיר. הוא התחיל לקשר בין שתי העובדות. "גילי, גילי" נשמע קולה של המורה "אתה צריך הזמנה מיוחדת?" קול צחוקם של התלמידים נשמע. "כן.. כן" מלמל גילי והוסיף "נזכרתי בשכן שלנו,ניצול שואה, אני חושב שהוא יודע לנגן בכינור." המורה הביטה בגילי ואמרה: "כמו שאתה יודע, בשבוע הבא ביום ראשון יש בבית הספר טקס לציון יום הזיכרון לשואה,תשאל אותו אם יסכים לבוא ולספר לנו." גילי נבוך מעט, לאחר השיעור הוא ניגש למורה: "הוא בחיים לא סיפר לנו מה שעבר שם, לא ניסינו ללחוץ עליו בנושא הזה ולא כלום." "אולי תרצה שאבוא איתך ואנסה להסביר לו על החשיבות שבדבר?" אמרה בחיוך חביב "זה חשוב לדור שלכם, להנחיל את ערך השואה, כמו שאתה יודע." הם דיברו עוד כמה דקות ונפרדו כשהם לוחצים ידיים. צלצול נשמע בדלת, יוסף פתח את הדלת. גילי נכנס עם אשה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני, יוסף חייך באדיבות ולחץ את ידה: "תכיר," אמר גילי "זאת המחנכת שלי גברת נועה שולמן." יוסף לחץ את ידה והזמין אותה לשבת, גילי יצא מן הדירה נבוך קמעא וטיפס לדירת הוריו. נועה הסבירה לו על יום הזיכרון ההולך וקרב ועל כך שהיא מאוד מעוניינת לשמוע אותו מדבר מול בית הספר, על אודות מה שקרה אז. יוסף הביט בה במבט עצוב ובהה באוויר, אחר כך פתח: "יותר מחמישים שנה אני שומר את הדברים בבטן. קשה לי, קשה לי לדבר על מה שקרה.עברתי על פני אש הגיהנום. ניסיתי לבנות את עצמי מחדש ומעט הצלחתי. אשתי נפטרה, ואם לא השכנים שלי הייתי בודד לגמרי.לדבר אני לא כל כך יכול" "אתה יודע לנגן על כלי כלשהוא?" שאלה נועה. "אני יודע מעט על כינור, אבל זה גם קשה לי. קשה נפשית" המורה נועה ביקשה ממנו שלפחות ינגן בכינור, יוסף הביט בה שוב: "יותר מחמישים שנה לא ניגנתי בכינור, אני אחשוב על משהו עד יום ראשון." "תזכור, זה למען הדור הבא, בקטע הזה אתה מחנך יותר טוב מאלף מחנכים." "אכן, צריך לחנך את הדור הזה שיעריכו את מה שיש להם." סיים יוסף אך לפני כן הוסיף " תגידי לגילי פרץ שהוא שובב ושייגץ קטן. אני כבר אטפל בו..."
עברנו לפני בית קומות על עמודים הניצב במאונך לכביש הנשיאים. סגל הביט מעלה אל החלון בקומה השנייה. חלון תריסים מוגף: "עדיין נדמה לי שהוא מביט מחלונו כמו שהיה עושה שנים רבות." "הוא מת באמצע יום הזיכרון לשואה, הלא כן?" הוסיף צביקה. "אכן כן" אמר סגל, "אוי אני זוכר איך היה עובד קשה! הרי עבדתי איתו באותו מפעל. הוא עבד עבודה פיזית קשה מאוד מול התנורים" סיפר יצחק סגל " שאלתי אותו: "הכט הכט, למה אתה עובד כל כך קשה! אין לך מלא ילדים בבית ואשתך גם עובדת ומפרנסת ואתה לוקח את כל השעות ואת כל המשמרות!" הוא לא נתן לי את התשובה אבל הבנתי שהוא עבד קשה על מנת להשכיח את אימי השואה מליבו על ידי עבודה קשה מאוד. עבודה פיזית שוחקת ותובענית." הבנתי שכדאי לי להכין את הטייפ לסיפור נוסף. "שלום דודי, הבאתי לך מה שאתה אוהב וגם פסטרמה וכרוב." שושנה פרץ נכנסה אל דירתו של יוסף ששכנה בקומה השנייה והניחה את המגש (שבו נחו צלוחיות של סלטי ירקות) על שולחנו בסלון. יוסף הכט, אדם בא בימים, חבוש משקפיים בעלי מסגרת שחורה שכיסו עיניים שראו המון. בעל שיער שיבה לבן מלבון, קרב בלאט אל השולחן, הנהן ברכת תודה וישב לאכול, גברת פרץ הביטה בו ואמרה: "אני שמחה שאתה אוהב את מה שאני עושה." "אשה טובה, בריאות לך,לבן ולילדות." בירך והחווה בידו. גברת פרץ העבירה מבטה אל הדירה, דירת חדר וסלון, בסלון היו תמונות שחור לבן של יוסף עם אשתו המנוחה, תמונות שלהם מול קבר אי שם בפולין הרחוקה.תמונה של הבן שגר אי שם בארצות הברית. על כוננית סמוכה מכוסה בעבודת סריגה נחו קופסאות של גלולות, ארון עץ כבד ניצב בסמוך ועליו חיפוי של בד המחפה על ערימת חפצים. יוסף, או כפי שכונה ע"י משפחת פרץ "דודי" היה אדם בא בימים אשר עבר את מוראות השואה ולאחריהן נשא אשה ועלה לארץ, בנו היחיד עקר לארצות הברית ואשתו נפטרה זה מזמן, לפני שיצא לפנסיה עבד יוסף בתנורי ההיתוך של מפעל הפלדה ששכן בעיר הפיתוח.אומרים כי עבד כל כך קשה ולו בכדי להשכיח את הסבל שעבר בכור העבדות אי שם, כמובן שהוא לא סיפר את הקורות אותו לאף אדם. כולל לבנו. בני משפחת פרץ שגרו קומה אחת מעל יוסף אימצו את הקשיש הבודד ואירחו לו לחברה,הוא אכל עמם, כלומר אכל מפיתם, כשנולד הבן הגדול- גילי, אזי שימש כסנדקו.ואחר כך שימש שמרטף לתאומות הקטנות היה חיבור נוגע ללב בין המשפחה המרוקנית שמוצאה מקזבלנקה לבין היהודי הפולני שמוצאו מסוסנוביץ. כשהייתה נחה עליו רוחו, היה יוסף נשען על אדן החלון ומזמזם לעצמו נעימות מבית אבא וכל מיני נעימות אחרות, מנופף בידו לעוברים ושבים שאותם הכיר ואחר כך חוזר אל הספה מרכיב את משקפיו וצופה במהדורת החדשות כשהוא רותח על נושא זה או אחר. גיל ישב בכיתתו, כיתה ט', עיניו צפו אל כיוון הלוח יחד עם עוד חמש עשרה תלמידים ותלמידות, המורה המחנכת, בחורה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני עמדה ליד מפה של יבשת אירופה והסבירה להם על מה שקרה אז: "יהודי פולין כיהודים רבים לפניהם ואחריהם ויהודים רבים אחרים בכל רחבי אירופה, נשלחו ברכבות המוות אל מחנות ההשמדה, שם הופרדו משפחות משפחות על ידי קצין אס אס, חלק נשלחו לימין –עבדות וחרפה וחלק נשלחו לשמאל –אל המוות" היא המשיכה לדבר כשלשם שינוי, התלמידים בכיתה מקשיבים בקשב רב לדבריה, גיל הקשיב קשב רב ונזכר ביוסף "דודי" השכן שלהם מקומה ב', לפתע נזכר כי לפני חודש בעודו מרכיב מנורה מעל לארון העץ שלו, הסיט מעט את כיסוי הבד וגילה שם נרתיק כינור ישן,הוא מישש את הנרתיק אך "דודי" שם לב לכך ואמר: "זה כלום, תחזיר את זה למקום", גילי ניסה לשאול אותו האם הוא יודע לנגן בכינור אך דודי הפליט "זה כלום, עזוב" זה מכבר שם לב שדודי בעת שנח על אדן המרפסת, מפליא להנעים נעימות הקשורות בכינור, גילי הבין מעט במוזיקה קלאסית ושם לב לנעימות של מוצארט, ויואלדי וצ'ייקובסקי בצד נעימות מן הבית נעימות יידישאיות שאותן לא הכיר. הוא התחיל לקשר בין שתי העובדות. "גילי, גילי" נשמע קולה של המורה "אתה צריך הזמנה מיוחדת?" קול צחוקם של התלמידים נשמע. "כן.. כן" מלמל גילי והוסיף "נזכרתי בשכן שלנו,ניצול שואה, אני חושב שהוא יודע לנגן בכינור." המורה הביטה בגילי ואמרה: "כמו שאתה יודע, בשבוע הבא ביום ראשון יש בבית הספר טקס לציון יום הזיכרון לשואה,תשאל אותו אם יסכים לבוא ולספר לנו." גילי נבוך מעט, לאחר השיעור הוא ניגש למורה: "הוא בחיים לא סיפר לנו מה שעבר שם, לא ניסינו ללחוץ עליו בנושא הזה ולא כלום." "אולי תרצה שאבוא איתך ואנסה להסביר לו על החשיבות שבדבר?" אמרה בחיוך חביב "זה חשוב לדור שלכם, להנחיל את ערך השואה, כמו שאתה יודע." הם דיברו עוד כמה דקות ונפרדו כשהם לוחצים ידיים. צלצול נשמע בדלת, יוסף פתח את הדלת. גילי נכנס עם אשה דקת גזרה בעלת שיער אדמוני, יוסף חייך באדיבות ולחץ את ידה: "תכיר," אמר גילי "זאת המחנכת שלי גברת נועה שולמן." יוסף לחץ את ידה והזמין אותה לשבת, גילי יצא מן הדירה נבוך קמעא וטיפס לדירת הוריו. נועה הסבירה לו על יום הזיכרון ההולך וקרב ועל כך שהיא מאוד מעוניינת לשמוע אותו מדבר מול בית הספר, על אודות מה שקרה אז. יוסף הביט בה במבט עצוב ובהה באוויר, אחר כך פתח: "יותר מחמישים שנה אני שומר את הדברים בבטן. קשה לי, קשה לי לדבר על מה שקרה.עברתי על פני אש הגיהנום. ניסיתי לבנות את עצמי מחדש ומעט הצלחתי. אשתי נפטרה, ואם לא השכנים שלי הייתי בודד לגמרי.לדבר אני לא כל כך יכול" "אתה יודע לנגן על כלי כלשהוא?" שאלה נועה. "אני יודע מעט על כינור, אבל זה גם קשה לי. קשה נפשית" המורה נועה ביקשה ממנו שלפחות ינגן בכינור, יוסף הביט בה שוב: "יותר מחמישים שנה לא ניגנתי בכינור, אני אחשוב על משהו עד יום ראשון." "תזכור, זה למען הדור הבא, בקטע הזה אתה מחנך יותר טוב מאלף מחנכים." "אכן, צריך לחנך את הדור הזה שיעריכו את מה שיש להם." סיים יוסף אך לפני כן הוסיף " תגידי לגילי פרץ שהוא שובב ושייגץ קטן. אני כבר אטפל בו..."