דוד אלעזר האמיץ יליד סרייבו לזכרו
דדו בחילופי רמטכ"לים ב-1971 מויקיפדיה: דדו - דוד אלעזר נולד בסרייבו (בבוסניה, אז חלק מיוגוסלביה), עלה ארצה בשנת 1940 במסגרת עליית הנוער והשתלב בקיבוץ עין שמר. בשנת 1946 התגייס לפלמ"ח, ובשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בדליה. יגאל אלון וחיים בר לב העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס. לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה. בסוף דצמבר חזר למטה הפלמ"ח והשתתף בפעולת תגמול ובפשיטה על בסיס של הצבא הבריטי. בראשית 1948 השתתף בקורס מפקדי מחלקות בנתניה. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, ביניהם שיירת חולדה, הפריצה לעיר העתיקה והקרב על מנזר סן סימון. דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בדרגות, לאור הנפגעים הרבים שהיו לפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה ובאמצע יולי נתמנה למפקד גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר תום הקרבות מילא מספר תפקידי מטה, וכן כיהן כמפקד בית הספר לחי"ר. לאחר מלחמת סיני עבר הסבה לשריון, ושימש בתחילה כסגן של מפקד גייסות השריון, חיים בר לב, ומשנת 1961 עד שנת 1964 כמפקד גייסות השריון. בשנת 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד בו החזיק בזמן מלחמת ששת הימים, ובו פיקד על כיבוש רמת הגולן מידי סוריה. לאחר כהונה כראש אגף המבצעים מונה לרמטכ"ל צה"ל (ב-1 בינואר 1972). כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים בתחילת כהונתו כרמטכ"ל היה צה"ל מעורב בעיקר בלחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. מספר ימים לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סורים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. המשך הלחימה נגד ארגוני הטרור היה במבצע "אביב נעורים" בלילה שבין 9 באפריל ו 10 באפריל 1973, שבו התנקש צה"ל בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור. החלטה כאובה שהיה דדו צריך להחליט במהלך כהונתו כרמטכ"ל הייתה על הפלת מטוס נוסעים לובי שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני, על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים, עקב תזוזה בכוחות המצרים. לאחר שהתברר שמדובר בתרגיל, בוטלה הכוננות. לאירוע זה הייתה השפעה משמעותית על הערכת המטכ"ל בראשות דדו, כי פני המצרים אינם למלחמה, ביום הכיפורים של אותה שנה. ב13 בספטמבר הופלו 13 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסים ישראלים. מלחמת יום הכיפורים לקראת המלחמה ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיענית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה הינה "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום, ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, נשארו באמונתם שמלחמה לא תפרוץ. לאמונה של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות אופרטיביות כבדות משקל: הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר). הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו). המלחמה ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו. לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבידות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ. בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לשר הביטחון משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"), והצהיר, בדברו על המצרים: "נשבור להם את העצמות". במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית, בלי שעקב בפועל אחרי הנעשה בלחימה עצמה. המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו עד היום. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל. המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמיה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבידות רבות. לאחר המלחמה חלקת הקבר של דוד אלעזר מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית. בתום המלחמה, ביום 21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה ישבה על המדוכה חודשים מספר, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, נתנה ביום 1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, שבו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל". בהתאם הומלץ על הפסקת כהונתו כרמטכ"ל (והפסקת כהונת ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא). בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה (אפריל 1974), וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה, לדבריו, בנצחון. ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכה, ומת, כשהוא רק בן 51. רבים קושרים את מותו המוקדם לשברון הלב שבו לקה לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים.
דדו בחילופי רמטכ"לים ב-1971 מויקיפדיה: דדו - דוד אלעזר נולד בסרייבו (בבוסניה, אז חלק מיוגוסלביה), עלה ארצה בשנת 1940 במסגרת עליית הנוער והשתלב בקיבוץ עין שמר. בשנת 1946 התגייס לפלמ"ח, ובשנת 1947 היה חניך בקורס מ"כים בדליה. יגאל אלון וחיים בר לב העידו שכבר אז התבלט כחניך מצטיין של הקורס. לאחר הקורס נשלח לחולתה בגליל העליון לפקד על מחלקה שעסקה בסיורים והחדרת מסתערבים לסוריה. בסוף דצמבר חזר למטה הפלמ"ח והשתתף בפעולת תגמול ובפשיטה על בסיס של הצבא הבריטי. בראשית 1948 השתתף בקורס מפקדי מחלקות בנתניה. במהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים בגדוד הרביעי ("הפורצים"), של חטיבת הראל, ביניהם שיירת חולדה, הפריצה לעיר העתיקה והקרב על מנזר סן סימון. דדו תואר כמי שנשאר רגוע תחת אש, דאג לפצועים והקפיד לצאת לפעולה עם פקודיו. הוא התקדם מהר בדרגות, לאור הנפגעים הרבים שהיו לפלמ"ח. בסוף מאי התמנה למפקד פלוגה ובאמצע יולי נתמנה למפקד גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר תום הקרבות מילא מספר תפקידי מטה, וכן כיהן כמפקד בית הספר לחי"ר. לאחר מלחמת סיני עבר הסבה לשריון, ושימש בתחילה כסגן של מפקד גייסות השריון, חיים בר לב, ומשנת 1961 עד שנת 1964 כמפקד גייסות השריון. בשנת 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד בו החזיק בזמן מלחמת ששת הימים, ובו פיקד על כיבוש רמת הגולן מידי סוריה. לאחר כהונה כראש אגף המבצעים מונה לרמטכ"ל צה"ל (ב-1 בינואר 1972). כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים בתחילת כהונתו כרמטכ"ל היה צה"ל מעורב בעיקר בלחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. מספר ימים לאחר מכן, ב-30 במאי התרחש הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סורים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. המשך הלחימה נגד ארגוני הטרור היה במבצע "אביב נעורים" בלילה שבין 9 באפריל ו 10 באפריל 1973, שבו התנקש צה"ל בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, בהם בכירים בארגוני הטרור. החלטה כאובה שהיה דדו צריך להחליט במהלך כהונתו כרמטכ"ל הייתה על הפלת מטוס נוסעים לובי שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני, על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים. ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים, עקב תזוזה בכוחות המצרים. לאחר שהתברר שמדובר בתרגיל, בוטלה הכוננות. לאירוע זה הייתה השפעה משמעותית על הערכת המטכ"ל בראשות דדו, כי פני המצרים אינם למלחמה, ביום הכיפורים של אותה שנה. ב13 בספטמבר הופלו 13 מטוסים סוריים בקרב אוויר שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסים ישראלים. מלחמת יום הכיפורים לקראת המלחמה ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיענית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה הינה "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום, ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, נשארו באמונתם שמלחמה לא תפרוץ. לאמונה של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות אופרטיביות כבדות משקל: הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר). הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו). המלחמה ב-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים, החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו. לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבידות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ. בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לשר הביטחון משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי"), והצהיר, בדברו על המצרים: "נשבור להם את העצמות". במתקפת הנגד הכושלת של 8 באוקטובר בסיני, העביר דדו לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית, בלי שעקב בפועל אחרי הנעשה בלחימה עצמה. המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו עד היום. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל. המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון, שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמיה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבידות רבות. לאחר המלחמה חלקת הקבר של דוד אלעזר מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית. בתום המלחמה, ביום 21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה ישבה על המדוכה חודשים מספר, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, נתנה ביום 1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, שבו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל". בהתאם הומלץ על הפסקת כהונתו כרמטכ"ל (והפסקת כהונת ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא). בעקבות המלצת הוועדה, הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה (אפריל 1974), וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה, לדבריו, בנצחון. ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכה, ומת, כשהוא רק בן 51. רבים קושרים את מותו המוקדם לשברון הלב שבו לקה לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים.